00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

עולם הספרים של אתיס

דוד טוויזר אזרח למופת / אודי אבן

אתחיל מהסוף: לא אהבתי את הספר, לא התחברתי לדמות המספר, לא מצאתי אמינות בתיאוריו, ומאוד לא אהבתי את השימוש בשפה משובשת, ולא משום שספר צריך להכתב בשפה מצוחצחת, אלא משום שלא השתכנעתי שכך ידבר בן דמותו של דוד טוויזר, ומשום שלא נשמרה עקיבות ברמת השפה. לפני שכתבתי את הסקירה פניתי לקרוא סקירות אחרות, וגיליתי שאני בעמדת מיעוט. אז לקחתי זמן לחשוב על הספר, לתת לו לשקוע, הרהרתי במה שמצאו בו אחרים, אבל תחושותי כלפיו לא השתנו.

דוד טוויזר הוא נער הגדל בשנות ה-80 בשכונת מצוקה בקריות. דוד מצוי על הספקטרום האוטיסטי (וזה בעצם מה שפיתה אותי לקרוא את הספר), נכשל בלימודיו, מושפל על ידי חבריו. דוד מתאר את שכניו, שכולם למעט אחד נופלים לסטראוטיפ של המזרחי המסורתי תומך הליכוד (השנים הן שנות שלטונו של בגין). יש שם מצוקה וסמים ואבטלה, וכשאסונות מצטברים בשכונה צץ לו הרב המושיע שסוחף את התושבים לחזרה בתשובה, ומשגר את דוד לישיבה של תלמידים נחשלים בבני-ברק.

מעבר לעילגות של המספר ולמעשיו התמוהים (כולל רצח), שלא בהכרח יכולים להיות מוסברים על ידי אוטיזם, הספר מנסה לגעת בשורה של נושאים חשובים, כמו פוליטיקה, בורות הנובעת מעוני, רגשות קיפוח, דת ועוד. לדעתי נקודת המבט שממנה בחר לתאר את התקופה לא משרתת את הנושא, ויוצרת אי אמון. לדוגמא, בתקופת הבחירות, כשהסופר רוצה להעלות את הרעיון שאנשים מצביעים כעדר מתוך הרגל, גם אם הם פועלים בכך לרעת עצמם, הוא שם בפיו של דוד נאום כמעט רהוט (עמוד 70), שאותו הוא משמיע באוזני שכניו, ובו הוא מביע רעיונות ומפגין ידע ברמה שלא הגיע אליה עד אז ואחר-כך. הקטע הזה לא מתחבר לדמותו של דוד כפי שתוארה בשאר הספר, ומכאן, בין השאר, תחושת חוסר האמינות. איכשהו הפרגמנטים של הספר לא מתחברים לכלל יצירה קוהרנטית, כשיותר מדי מסרים מטופלים על פני השטח, ונמסרים מפי מספר לא משכנע.

אודי אבן מרבה בתיאורים חזותיים, כמו של סגנונות העישון השונים במקומות שונים, או של הנשים במספרה, או של השכן המרבה להניע את ידו כדי להטעין את הרולקס המזויף שלו. יש חן בתיאורים, אך הם חוזרים על עצמם ותופסים יותר מדי נפח. יש לו כמה התבוננויות חדות ואירוניות, כמו המנהג לקבוע את שעת הדלקת הנרות אחרי הסרט הערבי של יום שישי. חבל שאין יותר כאלה.

בשורה התחתונה: התאכזבתי.

 

גוונים

2013

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל roni64 אלא אם צויין אחרת