00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

הכל התחיל מנשיקה - פרק 12 - חג המולד של ג'יני - חלק 1

אז לא, לא התפגרתי. עדיין לא, לפחות XD

מצטערת על הדיליי הענקי. אני פשוט או לא מצליחה להמשיך או לא מצליחה להביא את עצמי לכתוב.

הפרק הזה יצא יותר ארוך ממה שהוא אמור להיות אז החלטתי לחלק אותו לשניים (במיוחד שהחלק השני עדיין לא גמור).

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

 

                                             

 

פרק 12 – חג המולד של ג'יני – חלק 1

דירוג: 13-PG

מילים: 3,628 מילה

 

סגרתי את המזוודה וצנחתי על המיטה לידה. לא האמנתי שכבר הגיע חג המולד ושאני עומדת לחזור הביתה. כל כך הרבה דברים קרו בזמן כל כך קצר. מי יכול היה לנחש שאני ובלייז נהפוך לזוג? בוודאי שלא אני.

אילו אמא רק ידעה... הצטמררתי. זה לא יהיה קל לשקר לה כשאהיה בבית, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לספר – זה לא ייגמר טוב. היא בטוח תתחרפן.

נאנחתי מהמחשבה שאני לא הולכת לראות את בלייז במשך שבועיים. יצאנו במשך זמן לא רב, אבל הספקתי להתרגל אליו ואל קרבתו. לא רציתי להיות רחוקה ממנו כל כך הרבה זמן. בנוסף, חלק ממני פחד שאם נהיה בנפרד כל החופש הוא ישכח ממני או ישנה את דעתו. אמרתי לעצמי שזה פחד טיפשי, אבל לא יכולתי לשלוט בכך.

"את שקטה מהרגיל", אמרה קטרינה והתיישבה בקפיצה לידי.

"סתם חשבתי על משהו", אמרתי. קטרינה נעמדה על המיטה והתחילה לקפוץ. גלגלתי את עיניי, אבל חייכתי בחיבה. הייתי רגילה להתנהגות ההיפראקטיבית והרנדומלית שלה.

"את מוכנה? אנחנו צריכות לצאת עוד מעט", שאלה איימי. 

"כן. אין לי כל כך הרבה דברים כמו לה", אמרתי, מחווה בידי לעבר אורלי שעדיין התעסקה עם שלושת המזוודות ותיק היד שלה. "יש לה המון בגדים בבית. אני לא מבינה למה היא טורחת לקחת את כל זה הביתה רק כדי להחזיר את זה בעוד שבועיים."

"אתן לא מבינות שום דבר", אמרה אורלי בהתנשאות, משלבת את ידיה על חזה. "אני לא יכולה ללכת עם אותם הדברים כל הזמן. אני אחליף את הבגדים האלה באחרים."

החזרתי את מבטי אל איימי, מסתכלת עליה כשואלת 'היא רצינית?' איימי הנהנה. גלגלתי את עיניי שוב. מאחוריי קטרינה נפלה בחבטה, מצחקקת. היא התיישבה על ברכיה ונצמדה לגבי, כורכת את זרועותיה סביב צווארי.

"קאט, נוח לך?" שאלתי.

"מאוד", היא ענתה בשמחה, מחככת את ראשה בלחי שלי כמו חתולה.

לאחר כעשר דקות אורלי ומישל – לה הייתה אותה כמות של מזוודות – הכריזו שהן מוכנות. יצאנו מהחדר, מרחיפות את המזוודות שלנו בעקבותינו. בחדר המועדון הצטרפו אלינו רוקסן, מייקל ואריק וכולנו עשינו את דרכינו החוצה.

כשהתקרבנו לרכבת הבחנתי ברון, הארי והרמיוני עומדים בחוץ. "היי", קראתי.

"היי ג'ין", אמר רון. הוא הסתכל על האחרות והבחין בששת המזוודות שריחפו ליד מישל ואורלי. "בשביל מה כל זה?" הוא שאל בעיניים פעורות לרווחה. אורלי נחרה לעברו. מישל פנתה להסביר.

"בשתי המזוודות האלה יש בגדים", היא הצביעה על המזוודות הימנית והאמצעית מהצד שלה, "בשנייה יש גם איפור, קרמים ומגזינים. בשלישית יש נעליים."

"למה את צריכה מזוודה שלמה לנעליים?" שאל הארי, מבולבל.

"כדי שתהיה לי תמיד נעל מתאימה. יש לי כאן נעליים בכל מיני צבעים וסוגים: מגפיים שטוחות, מגפיים עם עקב פלטפורמה, מגפיים עם עקבים דקים יותר, נעלי בובה, עקבים רגילים, נעלי פלטפורמה, נעלי ספורט, נעלי – "

"בסדר, הבנו!" קטעה אותה הרמיוני.

"לבחורה אף פעם לא יכולות להיות יותר מדי נעליים", אמרה אורלי, מביטה בהרמיוני בבוז. זה היה הסימן לסיים את השיחה הזאת. "בואו נמצא תא", אמרתי והתקדמתי לעבר הרכבת. מצאתי אחד פנוי במרכז הרכבת והתיישבתי ליד החלון. קטרינה התיישבה לידי, איימי מצידה השני ורוקסן ליד איימי. מישל ישבה מול קטרינה, בין אורלי למייקל, שישב ליד אחיו. 

"תבואו אל רוקסן בחופשה?" שאלה מישל. כמעט בכל חופשה מישל נשארה אצל רוקסן, ולכן בדרך כלל התאספנו שם. אם היא לא הייתה אצלה אז היא הייתה אצל חברה אחרת. פעם אחת היא באה למחילה. תהיתי איך זה שלהוריה לא אכפת ושאלתי את עצמי אם היא לא מתגעגעת אליהם – גם ככה היא כמעט כל השנה בהוגוורטס. שאלתי אותה לגבי זה פעם אחת. היא משכה בכתפיה וענתה שזה בסדר מצידם ושגם ככה הם בטח עסוקים.

"בטח", אמרה אורלי. קטרינה הנהנה.

"אני לא יודעת אם אוכל. אמא שלי אומרת שזה חג של משפחה ושהיא רוצה להיות עם כולנו", אמרתי באכזבה. היא הרשתה לי להיפגש עם חברים בחופש, אבל אף פעם לא להישאר לישון במקום אחר יותר מלילה וגם זה בקושי.

"אמא שלך נהדרת", מישל חייכה אליי. מייקל כרך את זרועו סביבה. "חבל שאני לא אראה אותך בחופש", הוא אמר. הוא ואריק עמדו לנסוע לפריז לדודתם לשארית החופשה.

מישל נישקה אותו. "תפצה אותי על זה אחר כך", היא קרצה לו. הוא רכן לנשק אותה שוב והפעם הם לא התנתקו במשך דקות ארוכות. הסתכלתי מחוץ לחלון, שוקעת שוב במחשבות על בלייז.

כשהרמתי את מבטי גיליתי שהתא היה כמעט ריק. נותרנו רק אני, קטרינה ואיימי. שתיהן עברו למושב שממול, איימי יושבת וקטרינה שוכבת, ראשה על ברכיה של איימי. "איפה כולן?" שאלתי.

"מייקל ואריק הלכו לחפש את החברים שלהם. מישל ואורלי הלכו איתם", ענתה איימי.

"ורוקסן?"

"הלכה. היא לא אמרה לאן, אבל אני מניחה שלבנות שאיתה בחדר או למישל", היא אמרה. "אנחנו נגיע עוד מעט", הוסיפה.

"באמת?" הופתעתי. לא חשבתי שהתנתקתי לכל כך הרבה זמן.

"כן", צחקה קטרינה. "את הופכת לחולמנית."

"עובר עלייך משהו?" שאלה איימי.

"לא", הכחשתי. "שום דבר במיוחד."

"בטוחה? ומה לגבי אוליבר?" שאלה קטרינה.

"מה לגביו?" שאלתי בבלבול.

"קורה ביניכם משהו?" היא שאלה.

"את נעלמת די הרבה לאחרונה ונהיית יותר מרוחקת מאז שהוא חזר", הוסיפה איימי.

הן חושבות שאני יוצאת עם אוליבר? צחקתי בלבי. אילו הן רק ידעו מה באמת קורה. "אני ואוליבר רק ידידים", השבתי. הן לא נראו משוכנעות במיוחד. נאנחתי. "למרות שאני לא בטוחה איך הוא מרגיש לגבי."

"את מוצאת חן בעיניו?" שאלה קטרינה.

"אני לא יודעת", אמרתי.

"את רוצה למצוא חן בעיניו?" שאלה איימי.

"לא", תשובתי הייתה מהירה והחלטית. "אני מודה שבהתחלה זה היה מבלבל להיות בנוכחותו ולא הייתי בטוחה איך אני מרגישה, אבל עכשיו אני לא רואה אותו בתור יותר מידיד." השתררה שתיקה לכמה דקות כשהבנות חשבו מה לומר.

"אולי תדברי איתו על זה?" הציעה איימי לבסוף.

"אני לא רוצה שזה יהיה מביך בינינו", אמרתי. הבטתי שוב מחוץ לחלון וזיהיתי את הסביבה. עוד כמה דקות נגיע לתחנת קינגס קרוס. השאר כנראה גם הבחינו בכך כי הן חזרו לתא והוציאו את מזוודותיהן.

הרכבת הגיעה לתחנה ונעצרה. יצאנו מהתא אל המסדרון, בו כבר עמדו המון תלמידים שהחזיקו מזוודות וכלובים. השתלבנו בזרם וירדנו עם כולם מהרכבת. נעמדנו על הרציף וכל אחת סרקה את השטח בחיפוש אחר פרצופים מוכרים. נפרדתי מחברותיי כשזיהיתי את הראשים הג'ינג'יים של הוריי, עם הבטחה לכתוב להן כדי שנוכל להיפגש.

"ג'יני", אמרה אמי בשמחה ומשכה אותי לחיבוק מלא התלהבות שהוציא את כל האוויר מריאותיי. כשהיא עזבה אותי החזקתי בכתפו של אבא כי רגליי היו לא יציבות. רון, הרמיוני והארי התקרבו אלינו וזכו לאותו הטיפול מאמא.

הם התחילו לפטפט בזמן שהרמיוני חיכתה להוריה שיגיעו – היא עמדה ללכת הביתה לחלק הראשון של החופשה ואז להצטרף אלינו במחילה. הארי שקיבל אישור מהדרסלים – ששמחו על ההזדמנות להיפטר ממנו – יבוא איתנו ישר מהתחנה.

הקשבתי לשיחה בחצי אוזן, עיניי מרפרפות על האנשים שברציף, עד שהן התקבעו על עיניו של בלייז, שעמד עם אמו רחוק מאיתנו. עינינו נפגשו לרגע ארוך. קפצתי כשרון משך את זרועי כדי לתפוס את תשומת לבי, רוטן שכדאי שאתחיל לשים לב למה שקורה סביבי ושאנחנו הולכים.

 

כשהגענו הביתה אמא מצאה תעסוקה לכולנו – שחררו אותנו רק יום אחד לפני ערב חג המולד והייתה הרבה עבודה לעשות. "אני לא מבינה למה אני תמיד זאת שעוזרת לך במטבח", התלוננתי בזמן שהכנסתי את תפוחי האדמה לתנור. אמי הסתובבה כדי להביט בי, מבטה חמור לא פחות מזה של מקגונגל. המלפפונים שהיו תחת פיקודה המשיכו לחתוך את עצמם לעיגולים מושלמים מאחוריה. הבנתי את טעותי ומיהרתי לתקן. "אני מתכוונת, למה דווקא כאן?"

אמא הרימה גבה. "כי יש לך שישה אחים. את רוצה שרון או פרסי יגעו באוכל?"

רק מלחשוב על כך נהייתה לי בחילה. "אבל לא כל האחים שלי עקומים", התעקשתי, מוציאה סיר גדול מהמגירה וממלאת אותו במים, "ביל מכין קינוחים מדהימים וצ'ארלי מבשל לא רע."

"אבל שניהם לא כאן", היא העירה. בתנועת שרביט אחת כל העיגולים ריחפו לתוך הקערה. תנועה נוספת והעגבניות תפסו את מקומם. עוד אחת והחיתוך התחדש. זה כל כך לא הוגן. מתי אני אוכל לעשות ככה? זה הרבה יותר קל.

"אני כאן", אמר פרד שנכנס למטבח, חיוך קונדסאי על פניו.

"הו לא, אדוני הצעיר, אתה לא מתקרב למטבח שלי!" קראה אמא. גיחכתי בשקט.

"למה לא?" הוא שאל, עוטה על פניו הבעה נעלבת.

"בפעם האחרונה שאתה וג'ורג' ניסיתם להכין משהו פוצצתם את המטבח! נאלצנו להחליף את כולו!" הייתה התשובה.

"והרסתם את ספר המתכונים של אמא", הוספתי, מוציאה את המצרכים למרק. "תתביישו. הוא היה יותר מבוגר מכם."

"זו הייתה תאונה", מחא פרד. 

"תאונה שלא תחזור על עצמה יותר, מפני שנאסר עלייך ועל אחיך להיכנס לכאן", אמרה אמא בנוקשות. "אם אתה כל כך רוצה לעזור אז תלך להרמיוני. היא עורכת את השולחן."

"כן, המפקדת!" הוא אמר והצדיע. צחקתי כשהוא יצא בצעידה צבאית.

 

גמרנו עם הבישולים רק כשכבר ירד הערב. עדיין היו עוד כמה דברים לסיים, אבל אמא שחררה אותי ואת הרמיוני כדי שנוכל להתארגן. לבשתי שמלה אדומה שצ'ארלי שלח לי כמתנה לחג, מגפיים לבנות, צעיף לבן וכובע סנטה קלאוס. הרמיוני לבשה סוודר אדום שהיא קיבלה מאמי, ג'ינס כהה ומגפיים שחורות. לשמחתי היא הרשתה לי לקלוע לה צמה, אבל סרבה לאיפור.

ירדתי במדרגות שתיים-שתיים, מצב רוחי מרומם. חג המולד היה החג האהוב עליי. שום דבר לא יכול היה להעיב עליו. כל הצרות כמו נשכחו כשלבשתי את הבגדים האדומים-לבנים, רואה בעיני רוחי את העץ, הקישוטים, המתנות ומזמורי החג.

"ג'יני!" קרא קול מוכר כשנכנסתי לסלון. עיניי התרחבו בהפתעה כשזיהיתי את השיער הג'ינג'י הארוך, שתאם את שלי והיה אסוף בקוקו, את עגיל הניב ומגפי עור הדרקון הגדולות.

"ביל!" רצתי לעברו וקפצתי עליו בחיבוק, כורכת את זרועותיי סביב צווארו. ביל הניף וסובב אותי כמה פעמים לפני שהוא הניח אותי בחזרה על הרצפה. "חשבתי שאתה נוסע עם פלר לצרפת, להעביר את החג עם ההורים שלה", אמרתי, עדיין בטוחה שאני מדמיינת.

"ולפספס את ההזדמנות לראות את אחותי האהובה?" הוא אמר בחיוך רחב. חיבקתי אותו שוב. הייתי קרובה לביל יותר מלכל אחיי. "בואי למעלה", הוא אמר ותפס את ידי, מוביל אותי בחזרה אל גרם המדרגות, אשר ירדתי ממנו לפני מספר רגעים. עקבתי אחריו אל החדר שלי, אותו חלקתי עם הרמיוני. שנינו התיישבנו על המיטה שלי וביל פרע את שיערי. עשיתי פרצוף נעלב, אבל שנינו ידענו שהוא מזויף. ביל היה היחיד שהורשה לגעת בשיער שלי. "אז איך בהוגוורטס? עושה צרות לפרופסורים?"

"לא יותר ממך", אמרתי בקנטור. "אני עדיין לא מבינה איך היית מדריך ראשי."

"פשוט הייתי זהיר יותר מהתאומים", הוא גיחך, ניצוץ שובב בעיניו.

"קיבלתי ריתוק, אבל זו לא הייתה אשמתי", אמרתי.

"אני בטוח", הוא אמר, אף שמקולו השתמע ההפך. סיפרתי לו על מלחמת הצבע של מאלפוי והרמיוני ועל איך שנפגעתי מצבע והואשמתי גם כן על ידי מקגונגל. ביל צחק בפראות, במיוחד מהעובדה שזו הייתה הרמיוני שהפרה את החוקים ומהמחשבה על מאלפוי מרוח בצבע. לא הזכרתי את בלייז מכיוון שלא ידעתי מה תהיה תגובתו של ביל.

"יש לי משהו בשבילך", הוא אמר לבסוף, מחטט בתיק שלו ושולף משם מתנה. "לא רציתי לתת לך את זה עם כולם כדי שאמא לא תראה", הוא קרץ לי.

הסתכלתי בסקרנות על המתנה. "תפתחי אותה", אמר ביל. הורדתי בזהירות את נייר העטיפה, מגלה תיבת עץ בינונית עם גילופים עדינים עליה. פתחתי אותה אבל היא הייתה ריקה. שלחתי לו מבט שואל. למה להסתיר קופסה ריקה מאמא, יפה ככל שתהיה?

ביל הושיט את ידו וסגר את התיבה. "היפוגריף", הוא אמר. הסתכלתי עליו בבלבול. "תפתחי שוב."

עשיתי את מה שהוא אמר והופתעתי למצוא פתק שבוודאות לא היה בפנים קודם. הרמתי את הפתק. היו כתובות עליו מילים בלטינית. "מה זה?" שאלתי.

"הכנתי וכישפתי את התיבה בעצמי. היא מופעלת עם מילת קוד. כל מי שפותח אותה מבלי לומר את הסיסמה הנכונה פשוט רואה קופסה ריקה", הסביר ביל. "אם את רוצה לשנות את הסיסמה את צריכה לומר את המילים שרשומות בפתק, אחריהן את הסיסמה החדשה ולסיים בפיניטה*. את אפילו לא צריכה לחש או שרביט בשביל זה."

"גאוני", אמרתי, נותנת לו חיוך רחב. "זו מתנה נהדרת. תודה."

"את כבר לא הילדה הקטנה שכולם נוטים לראות כשהם מסתכלים עלייך. את כבר אישה צעירה, ואני בטוח שיש לך דברים שאת לא רוצה שאמא או האחים שלך ידעו עליהם, אם כי אני אני מעדיף לחשוב שלי את מספרת הכל", הוא אמר. הרגשתי דקירת אשמה, אבל הדחקתי את הדחף לגלות לו על בלייז.

 

++++

"פרד וג'ורג' וויזלי!"

הצעקה של אמי הקפיצה אותי ואת רון ממשחק הטאקי המתפוצץ. אחד מהקלפים נפל מידו של רון על רגלו והתפוצץ, גורם לו לצווח בכאב.

"אתה בסדר?" שאלתי. הוא הנהן שכן, אם כי התכווץ בסבל. הסתובבתי, מסוקרנת לדעת מה התאומים עוללו הפעם.

"מה חשבתם לעצמכם?!" קראה אמא, קולה נישא אלינו מן המטבח. קמתי והתקרבתי לפתח, מציצה פנימה. כמעט נחנקתי כשניסיתי לעצור את צחוקי. בפנים עמדו התאומים, מחוייכים, מול אמא הזועמת ואדומת הפנים. לידם, נראה כאילו הוא עומד להתעלף ומחזיק את השולחן בכוח עד שפרקי ידיו הלבינו, עמד פרסי. הוא היה לבוש בשמלת מיני שחורה עם חלק עליון שדמה יותר לחזייה מאשר לכל דבר אחר, מה שנראה מגוחך על חזהו השעיר וחסר השדיים. החזייה חוברה בעזרת שני פסי בד קצרים לחצאית עיפרון גבוהה מאוד, שבקושי כיסתה את ירכיו ובהחלט לא החמיאה לו או לרגליו. את המראה השלים זוג עקבים שחורים גבוהים להחריד עם קשירה מקדימה. פרסי הסתובב, מועד למרות שהחזיק בשולחן. צחקקתי כשראיתי שגב השמלה היה כמעט כולו פתוח. התאומים חייכו בתמימות.

"רצינו לעזור לפרסי – "

" – להיראות במיטבו – "

" – לכבוד האירוע של משרד הקסמים".

באופן מפתיע אמא לא השתכנעה. "תבטלו את זה עכשיו!" היא צרחה עליהם.

"אנחנו לא יכולים", אמר פרד – או לפחות מי שחשבתי שהוא פרד. מאז שנה שעברה אמא הכריחה אותם ללבוש תגיות שם כשהם ביקרו בבית, אך הם נטו להתחלף או לכשף אותן כך שהן יראו כל מיני שמות מצחיקים.

פרסי ייבב. "אני צריך לצאת עוד חצי שעה! אני לא יכול ללכת ככה!"

"אל תדאג, פרס'. אני בטוח שאנשים יעריכו את המראה החדש שלך", אמר ג'ורג' בטון מנחם, התקרב והניח יד על כתפו של פרסי. זה דחף אותו ממנו בכוח, איבד את שיווי המשקל שלו – מנופף בזרועותיו בפרעות – ונפל.

"ג'ורג'!" צעקה אמא ומיהרה אל פרסי. "אתה בסדר, חמוד?" היא שאלה אותו.

"הייתי בסדר אם לא שני אלה!" צעק פרסי והחווה לעבר התאומים שגיחכו.

"אוי, חמוד, אל תהיה כל כך מריר", אמר פרד במתיקות.

"כן, זה גורם לפרצוף שלך להיראות מכוער, חמוד", אמר ג'ורג' באותו האופן.

"תורידו את הכישוף!" אמרה אמא.

"בלתי אפשרי", אמר פרד.

"זה יעבור בעצמו", הוסיף ג'ורג'.

"בעוד עשרים וארבע שעות", גיחך פרד.

"ומה אני אמור לעשות עד אז? שר הקסמים יהיה שם!" קרא פרסי, נראה על סף התמוטטות עצבים. או אחריו.

"אני מציע שתלמד ללכת על עקבים", אמר פרד בקול רציני, זוכה למבט ממית מאמו.

"תסתלקו מכאן! שניכם!" היא צעקה. "ואל תחשבו שבזה סיימנו. אני אטפל בכם אחר כך."

פרד וג'ורג' גיחכו בפעם האחרונה ויצאו מהמטבח. "היי ג'יני", אמרו שניהם במקהלה. ניסיתי לדבר, אבל זה היה כבר יותר מדי עבור השליטה העצמית שלי. פרצתי בצחוק, לא מצליחה לעצור בעד עצמי. התאומים הצטרפו אליי, בעוד אמא צועקת על שלושתנו מהמטבח.

איכשהו הצלחנו להגיע עד רון. התמוטטתי על הספה, ממשיכה לצחוק, עד שהתחלתי להיחנק ממחסור באוויר. "ג'יני? את בסדר?" שאל רון בדאגה. הנהנתי, מנסה להירגע כדי שאוכל להתחיל לנשום שוב.

"מה עשיתם?" הוא שאל את התאומים.

"עיצבנו לפרסי תלבושת נחמדה להשוויץ בה לפני עובדי משרד הקסמים", אמר פרד. התחלתי לצחוק שוב. רון רק נראה מבולבל.

ג'ורג' הביט בפרד עם חיוך קונדסאי על פניו. "אתה חושב מה שאני חושב?"

"שאנחנו צריכים לצלם את פרסי?" שאל פרד, עוטה חיוך תואם.

"כן", ענה התאום ושניהם התרוממו, הולכים למעלה להביא את המצלמה. רון הביט בהם בסקרנות.

"פשוט תלך למטבח", אמרתי. בזמן שהוא הלך לראות במה מדובר, ניגשתי לחלון. מכאן יכולתי לראות את הארי ואת הרמיוני עוזרים לאבא להיפטר מהנומים שבגינה. התבוננתי בהם זמן מה – זה היה די מצחיק לצפות בהם רודפים אחריהם. בסוף, כשרון לא חזר, החלטתי ללכת לחדר שלי. פניתי לעלות במדרגות כשלפתע הסתנוורתי. מצמצתי, מנסה למקד את מבטי. מולי, יושבים על המדרגות, היו התאומים.

"אופס, טעות באדם", אמר ג'ורג'. הוא היה זה שהחזיק במצלמה.

"אתם אורבים כאן לפרסי?" שאלתי.

"כן, אנחנו מחכים שהוא יעבור", הוא השיב והושיט לי את התמונה שלי. בחנתי אותה. בסך הכל נראיתי לא רע.

"בהצלחה. תראו לי אחר כך את התמונות", אמרתי. הן יהיו חסרות מחיר.

"בטח", אמר פרד. עברתי ביניהם והלכתי לחדרי. פתחתי את אחת המגירות בשידה והוצאתי ממנה את התיבה שביל נתן לי לפני קצת יותר משבוע. התיישבתי על המיטה ולחשתי: "סוורוס סנייפ". התגאיתי בסיסמה שבחרתי – אף אחד לא ינחש אותה.

פתחתי את התיבה, חושפת ערימת מכתבים. הוצאתי את המכתב הלא גמור שלי לבלייז ופניתי להמשיך אותו, מוסיפה גם את המתיחה של פרד וג'ורג' על פרסי. כשסיימתי את המכתב הכנסתי אותו למעטפה יחד עם התמונה שלי. סגרתי את התיבה והחזרתי אותה למקום, הולכת למצוא את פיגווידג'ן כדי לשלוח את המכתב.

בדיוק כשקשרתי אותו לרגלו של הינשוף הקטן וההיפראקטיבי – משימה לא קלה – שמעתי צרחות ובום גדול. פתחתי את החלון, שחררתי את פיגווידג'ן ומיהרתי למטה. מהמדרגות יכולתי לראות רק את גבם של התאומים ואת רון, שישב על הרצפה ליד הקיר והחזיק את בטנו, דמעות של שעשוע זולגות מעיניו. ירדתי במדרגות ועד מהרה קלטתי את כל התמונה.

פרסי היה שרוע בפיסוק איברים בתחתית גרם המדרגות. מעליו עמדו התאומים, כשג'ורג' מצלם תמונות בקצב מסחרר ורון צוחק בקול. "כן, ככה, חמוד", קרא ג'ורג' כשהגעתי אליהם.

"רק אם תזוז טיפה שמאלה זה יהיה מושלם", העיר פרד.

צחוקו של רון התגבר, כמו גם זעמו ועלבונו של פרסי, שהתרומם מעט וניסה לחבוט בהם, אך ללא הצלחה. התאומים רק גיחכו וזזו אל מחוץ להישג ידו. פרסי התרומם על ברכיו ונעמד בקושי, בעוד ג'ורג' מצלם תמונת תקריב של התחת שלו, ממנו הציצו להם תחתוני חוטיני. הנחתי יד על פי. אפילו לי זה הרגיש כבר קצת מוגזם מדי וניסיתי שלא לצחוק. 

נראה היה כי אחד העקבים נשבר בנפילה. למרות שהפרש הגבהים בנעליים בוודאי היה לא נוח – מניסיון – לפרסי היה קל יותר לזוז. הוא התחיל לצלוע לעבר הכניסה והתאומים דלקו אחריו בקריאות של "תחזור לפה, חמוד!" ו-"לא סיימנו עדיין, חמוד!"

"מה זה היה?" שאל הארי ההמום שנכנס דרך הדלת דרכה יצאו פרסי והתאומים. לא עניתי כי פחדתי שאם אפתח את הפה אתחיל לצחוק.

"אלה היו התאומים שצילמו את פרסי בשמלה או שדמיינתי?" שאלה הרמיוני שבאה בעקבותיו, הבעתה זהה לזו של הארי.

"לא דמיינת", אמר רון שנרגע לבסוף, אך על פניו עדיין היה מרוח חיוך רחב. "יש לו איזה אירוע של משרד הקסמים אז התאומים החליטו לעזור לו."

"פרסי המסכן", אמרה הרמיוני ברחמים, אשר נמוגו והתחלפו בקולה הצדקני הרגיל כשהמשיכה את המשפט, "התאומים הגזימו לחלוטין הפעם. לעשות משהו כזה לאחיהם – זה פשוט מגעיל ומרושע."

"הרמיוני, זו בסך הכל מתיחה. פרסי יתגבר", אמר רון בטיפשותו האופיינית.

"לא, רונאלד, זו לא רק מתיחה! זו התעללות ובריונות – "

"פרסי יותר מבוגר מהם!"

" – והוא הולך להפסיד בגללם אירוע חשוב! זו לא סתם מסיבה. אתם לא מבינים איזו משמעות יש לזה? זו הקריירה שלו!"

"את סתם מגזימה", אמר רון בביטול. הרמיוני נראתה כאילו היא עומדת לערוף את ראשו בכל רגע. היא פתחה את פיה, כנראה בשביל לצעוק עליו. תפסתי את ידה כדי להציל את אחי הדביל ומשכתי אותה משם לפני שהמצב יחמיר.

"אני לא מאמינה עליו!" היא אמרה כשהיינו כבר בחוץ.

"הוא נכה שכלית, אין מה לעשות. אחרי יותר מחמש שנים איתו הייתי מצפה שתתרגלי לזה כבר", אמרתי.

"אני יודעת, פשוט לפעמים הוא כל כך... כל כך... מעצבן!" היא קראה.

"זה רון", אמרתי במשיכת כתפיים.

היא המשיכה להתלונן עליו. הקשבתי בשתיקה, מחכה שהיא תפרוק את כל התסכול שלה. הגענו לחלק האהוב עליי בגינה, שם הדשא היה יותר רך והיו כמה עצים גבוהים שהטילו הרבה צל. התיישבתי למרגלות אחד מהם והרמיוני התיישבה לידי. כעבור כמה דקות היא נרגעה סופית.

"איך היה להיות בבית עם ההורים?" שאלתי, מחליפה את הנושא.

"היה כיף. נורא התגעגעתי אליהם, למרות שהשנה רק התחילה. אני כמעט ולא נמצאת בבית מאז שהתחלתי את הוגוורטס. זה קשה להיות כל הזמן רחוקה מהבית ומהם", היא ענתה.

"גם אני מרגישה ככה, במיוחד שצ'ארלי ברומניה וביל לא תמיד נמצא פה, בעיקר מאז שהוא התחיל לצאת עם פלר הזאת", אמרתי את שמה בגועל. הרמיוני העוותה את פניה. שתינו לא אהבנו אותה.

"אבל המשפחה שלך מאוד מגובשת גם עכשיו", היא אמרה, "אני מרגישה פחות קרובה להוריי מבעבר, כאילו נוצר בינינו מחסום כלשהו. אני עדיין אוהבת אותם והם חשובים לי, אבל זה מרגיש כאילו יש פער ביני לבינם. זה לא משהו שקרה לאחרונה. זה התפתח לאורך השנים מבלי שהבחנתי בכך."

לא ידעתי מה לענות אז פשוט ישבנו בשתיקה, כל אחת שוקעת במחשבות שלה. לפתע נזכרתי במשהו. "אני והבנות יוצאות לבלות ביום שישי. את מוזמנת לבוא אם את רוצה."

"תודה, אבל אני מעדיפה להישאר פה עם הארי ורון", היא ענתה.

"לא התלוננת עכשיו במשך חצי שעה על כמה שאחי מטומטם ולא רגיש?" שאלתי אותה בגיחוך.

"כן, אבל הוא עדיין אחד מחבריי הטובים ביותר", היא אמרה ועצרה, "משום מה", היא הוסיפה. "חוץ מזה, אני לא ארגיש בנוח עם החברות שלך. אני לא מכירה אותן בכלל."

"הן נחמדות. טוב, כולן חוץ מרוקסן. עדיין, יהיה כיף", ניסיתי לעודד אותה.

"אני חושבת שהיו לי מספיק הרפתקאות", היא צחקה ובעקבותיה גם אני. כן, משעמם לא היה לנו. כמעט ואמרתי 'לפחות אלה היו הרפתקאות מהסוג הטוב', אבל החלטתי שאזכור של זה-שאין-לנקוב-בשמו לא ממש יועיל לאווירה.

"יש לנו עוד ריתוק איתם כשנחזור", נזכרתי. לא הייתי צריכה להסביר למי התכוונתי.

"נכון", זעפה הרמיוני, "והכל באשמת מאלפוי."

"כמובן", אמרתי, "כי הרי פח הצבע ההוא השליך את עצמו לעבר האשכים שלו."

הרמיוני צחקקה. "זה היה כיף."

"והגיע לו לחלוטין", הערתי. היא הנהנה בהסכמה. "לפחות אחרי זה לא תצטרכי לסבול אותו יותר."

"ארר..."

"הרמיוני?"

"הוא די... הציע לי להמשיך... לשכב איתו?" האמירה שלה נשמעה יותר כמו שאלה.

"הוא מה?!" קראתי בתדהמה. "בבקשה תגידי לי שלא שמעתי נכון."

היא לא אמרה כלום, רק הסתכלה הצידה במבוכה, סומק מטפס במעלה לחייה. לא יכול להיות. היא לא – "את הסכמת."

היא לא ענתה, רק כרכה את זרועותיה סביב גופה במחוות התגוננות. נערתי את ראשי בחוסר אמון. לעשות שטות בלהט הרגע זה דבר אחד, אבל לתכנן מראש זה דבר שונה לחלוטין. "את בטוחה שזה רעיון טוב?" שאלתי.

"אני – פשוט תשכחי שאמרתי משהו", היא אמרה.

"באמת שאני לא שופטת, אני פשוט מנסה להבין", מיהרתי לומר. לא רציתי לגרום לה להיסגר בפניי. לא הבנתי איך היא יכולה לרצות מישהו נורא כמו מאלפוי, אך אילצתי את עצמי להתאפק ולא להשמיע את דעותיי בקול.

"אני נמשכת אליו", היא הודתה, "אבל רק מבחינה פיזית. אני יודעת שזה מאלפוי ושמה שאני עושה לא בסדר, אני לא צריכה שיאמרו לי את זה."

שוב חזרנו לשבת בשתיקה, עד שרון בא לקרוא לנו לארוחת הערב, נראה לחוץ. החלפתי מבט עם הרמיוני. גם היא הבחינה בכך. כשנכנסנו פנימה ראיתי את אמא יושבת בשולחן, נראית זועפת במיוחד. ציפיתי למצוא ענני סערה וברקים מעל לראשה. אבא ישב מצד אחד שלה ופרסי מהשני. הארי ישב בהמשך השולחן. גם הוא וגם אבא נראו לא בנוח. לא היה זכר לתאומים.

רון התיישב ליד הארי, ואני והרמיוני ליד אבא. אכלנו בשתיקה, אף אחד לא מעיז לפצות את פיו או להעיר לגבי שני הכיסאות הריקים בין פרסי להארי כדי לא לעורר את חמתה של אמא. ניחשתי שהתאומים התחמקו מהבית לפני שהיא תספיק לגלות על התמונות. מהמתח ששרר בחדר היה ברור שפרסי סיפר לה. הוא עצמו לא ממש אכל, אלא יותר שיחק עם האוכל שלו, נראה ממורמר ומצוברח. הוא עדיין היה בשמלת המיני שלו, שעכשיו הייתה קרועה ומלוכלכת באדמה ובדשא.

אחרי ארוחת הערב עליתי לחדרי כדי לארגן תיק למחר והלכתי לישון מוקדם, יודעת שמחר לא אשן הרבה בלילה.

 

 

* finite – סופי.

 

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת