44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

ואם היו אומרים לך

די במקרה שמעתי על ספרה הראשון של גלית דיסטל אטבריאן. יציאתו לאור בשנת 2009 לא לוותה במסע יחסי ציבור. נדמה לי שקראתי מתישהו המלצה עליו, בתגובית למאמר בנושא הורות לילד עם אוטיזם. מישהי כתבה שהספר מדהים. באותו רגע החלטתי, שאקנה אותו ואקרא אותו. כפי שקוראיי אולי זוכרים, בדרך כלל איני קונה ספרים, אני מעדיף לשאול אותם. אבל האחד הזה, חשבתי, אם הוא מוצלח, אשאיל אותו למכרים וידידים, שאולי מעניין אותם לדעת איך החיים שלי נראים. ובאמת, בתחילת ספטמבר מצאתי את הספר בחנות ספרים משומשים וקניתי אותו. רק באמצע דצמבר סיימתי את קריאתו. כי קראתי אותו בהפסקות, תמיד מחזיק על ידו עוד ספר לקרוא במקביל אליו. איני יודע לומר אם התכנים בספר קשים רק בשבילי, בהיותי הורה לאדם עם אוטיזם, או שהם יהיו קשים לכל אחד. היות ששיעור האוטיסטים באוכלוסיה גדל בקצב מפחיד, ונראה שבקרוב לכל אחד יהיה קרוב משפחה או מכר קרוב שמתמודד עם הורות עם אוטיזם, אני מניח שיהיה ביקוש גדל והולך לספרים כמו זה, שמגוללים את הסיפור מנקודת המבט של האם. הספר הזה אכן מספק את הסחורה.

כבר בשלב מוקדם של הקריאה הזדקרה לעיניי השוואה עם סדרת הטלביזיה המצויינת "פלפלים צהובים", שאף היא עסקה במשפחה מהמעמד הבינוני שנופלת עליה הורות לילד אוטיסט. ההבדל הגדול ביניהם הוא, ש"פלפלים צהובים" ממתיקה לקורא את הגלולה המרה בהמון דרכים: צילומי נוף מרהיבים, עלילות משנה רומנטיות ומשפחתיות, יופיה הבלתי ייאמן של השחקנית הראשית, עלמה זק, וכשרונה העצום. "ואם היו אומרים לך" אינו עושה ולו את המאמץ הקל ביותר להקל את העומס הרגשי מעל הקורא: להיפך, הוא זורק לקורא את כל החבילה ישר בפרצוף. הוא אינו פוסח על אף תחנה בדרך הייסורים שעוברת המספרת, ענבל, שמצידה מוסרת את הסיפור בשפה עשירה מאד בביטויי רגש מוקצנים, ספוגה בדרמה שלעולם לא תמצא את דרכה לפריים טיים של ערוץ שתיים, בין הפרסומות למעדני חלב. קוראיי המיומנים וודאי כבר ניחשו: ענבל היא אשה מזרחיה. היא בת למשפחה ממעמד הפועלים, שטיפסה בסולם הכלכלי ורכשה השכלה, אך לא התכחשה לשורשיה. כמו הגיבורות של דורית רביניאן, גם שורשי המשפחה של ענבל הם באיראן. אם הבנתי נכון, גם משפחתה של דיסטל אטבריאן באה משם. איני יודע אם אפשר לנסח איזשהו כלל לגבי הקשר בין התרבות הפרסית לבין ביטויי רגש מוקצנים ודרמטיים אצל נשים. פעמיים יצאתי עם בחורות פרסיות, ולשתיהן היה את הקטע הזה עם דרמה. שתי בחורות ושתי סופרות אינן מהוות בסיס ראוי לתיאוריה מדעית, אבל אני מציין את זה בכל זאת, משום שזה העצים את האותנטיות של הספר בעיניי. וכזכור, אותנטיות היא הדבר העיקרי שחיפשתי בספר.

המרשתת מספקת מעט מאד מידע על הספר ועל הסופרת, הרבה פחות מאשר על דורית רביניאן ועל ספרה האחרון "גדר חיה", שגם אותו קראתי לפני מספר חודשים ואהבתי פחות. מהמעט שבכל זאת מצאתי, הבנתי שיש הרבה קווים ביוגרפיים משותפים לסופרת ולגיבורה שלה. מובטחני שחלק מהצרות שנופלות על ראשה של ענבל נחסכו מהסופרת, בה במידה שאני בטוח שהסופרת לא בדתה אף אחת מהן מדמיונה, אלא שמעה עליהן מאחיותיה ואחיה לגורל, אלה שפגשה בחדרי ההמתנה של הקליניקות של כל המאבחנים והמטפלים, ואחר כך בגן ובבית הספר של החינוך המיוחד. הלקות של שאול, הבן של ענבל, פחות גרועה מכמה מהלקויות של ילדים אחרים שאת הוריהם היא פוגשת. היא בהחלט פחות גרועה מזו של הבן שלי, ושל כמה ילדים ומבוגרים עם אוטיזם שאני פגשתי. יתר על כן, עד סוף הספר לא ברור אם הלקות שממנה סובל שאול היא אכן אוטיזם, או שאולי מדובר במשהו אחר. שלל האבחנות שמספק הממסד הרפואי והטיפולי הוא נושא מרכזי בספר, וגם בעיסוק התקשורתי המועט שבכל זאת יש בו. אבל החריגות של שאול היא די חריגה כדי לעשות את הסיפור של ענבל לדומה דיו לסיפור שלי.

הסיפור של ענבל נקטע מחולק לפרקים באופן שמקל על הקריאה, ומקל על לקיחת הפסקות ממושכות מהקריאה. משולבים בסיפור קטעי זכרונות מהילדות שלה, שעזרו לי להבין מאיפה היא באה, ומדוע אופן ההתמודדות שלה עם האסון הוא כפי שהוא. משחר ילדותה, ענבל מנהלת דיאלוג בלתי פוסק עם ישות דמיונית שהיא מכנה "אלוהי האסונות", דמות מתעתעת שנוכחת גם בחיי, למרות שאינני אדם דתי. ענבל מאמינה שאפשר לסגור עסקאות עם אלוהי האסונות. אני, אין לי נחמה באמונה כזו. הסיום אינו סוגר מעגל, כפי שמקובל ברומאנים מעין זה, מה שהשאיר אותי בתחושה מעורבת: מחד, לזה אני מצפה בסיומו של רומאן. מאידך, בחיים של אנשים כמו ענבל, בעלה האשכנזי דרור, בתה הנדיבה כל כך רוני ובנה הפגוע שאול, המעגל אף פעם לא נסגר ולא ייסגר. לומדים לחיות עם זה. או שלא.

למרות שלא מדובר בספרות גדולה, לא הייתי רוצה ליצור את הרושם שזוהי כרוניקה יבשה של משבר משפחתי כתוצאה מלידת ילד בעל צרכים מיוחדים, כתבת מוסף צהבהבה שנמתחה על יותר מארבע מאות עמודים. לא. טכניקת מסירת הסיפור משובחת, הדמויות שלמות ונוגעות ללב, גם כשהן מעצבנות. השפה נגישה ועשירה כאחת, אף היא מעצבנת לפעמים. בעיקר הפריע לי השימוש המופרז בזמן הווה: אני הולכת, אני אומרת, אני עושה. אולי יתר הקפדה על השפה והסגנון הם מה שהיה חסר לספר הזה כדי להיות ספרות גדולה. ואולי אף אחד אף פעם לא התכוון שהוא יהיה ספרות גדולה. ואולי אנשי המקצוע פחדו לגעת במה שנראה להם כמו מסמך אנושי חד פעמי באותנטיות שלו.

למרות שלא מדובר בספרות גדולה, אקווה שרבים יקראו את הספר הזה, ושכל מי שתקרא אותו, כשתראה ברחוב מבוגר מחזיק בידו של ילד מבעט וצורח ומפיל חפצים שנקרים בדרכו, אולי תעצור בלשונה ולא תטיח במבוגר הזה ביקורת על כך שהוא לא מחנך את הילד שלו כראוי. הנה דבר שקרה לענבל, גיבורת הספר, וקרה גם לי כמה פעמים.

ואם היו אומרים לך
גלית דיסטל אטבריאן
זמורה ביתן

2009

ריאיון עם הסופרת בתכנית בוקר:

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת