00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דיסטורשן

שבעה שירים בשבוע: חוגגים שנה לדיסטורשן !!!!

שלום לכם, וברוכים הבאים לחגיגת היומולדת הראשונה אי פעם לבלוג שלי !!! 

בתור גיק של מוזיקה, אני יכול להגיד לכם ששנת 2014 הייתה שנה נהדרת בשביל להתחיל לסקר את עולם המוזיקה: היא הייתה מלאת מהפכות ושינויים, ולחזות את כל השינויים האלה בזמן אמת הייתה חווייה נהדרת, שאני מקווה שרק תמשיך. הבלוג הזה התחיל כבלוג אלמוני, שלא זכה להמון כניסות בתחילת חייו, אך ככל שהזמן עבר, ואני השתפרתי, הבלוג הזה השתפר, וכיום כמעט כל פוסט חדש נבחר בבחירת העורך. אני לא יודע אם יש לבלוג הזה גולשים קבועים - אף אחד לא מגיב פה בקביעות ויש רק לייק אחד לדף הפייסבוק (המקרטע) של הבלוג, אבל במידה ויש, אני רציתי להגיד לכם תודה, ואני מקווה שאתם קיימים :) :) 

ועכשיו... הנה הספיישל המיוחד של "שבעה שירים בשבוע" במיוחד בשביל היומולדת של הבלוג. מה מיוחד בשבעת השירים של השבוע ? לא הרבה. כמה מהשירים פה מהווים בשבילי נקודות מפנה בעולם המוזיקלי שלי, אבל אלה שבעה אמנים ולהקות המשפיעות עליי ביותר, והאהובות עליי ביותר. 

ועכשיו.. נתחיל ! 

 

 

pearl jam - parachutes 

אני תמיד מנסה לשחזר את הרגע בו נכנסתי רשמית אל עולם המוזיקה. האם זוהי הפעם הראשונה שאתה נחשף למוזיקה כתינוק ? או שאולי זאת הפעם שבה שמעת בפעם הראשונה שיר שהצלחת לזהות ? לא ולא. מבחינתי הרגע בו נכנסתי לעולם המוזיקה היה הרגע בו אח שלי הגיע מאילת עם האלבום הראשון שלי. אח שלי היה בן 13, והטעם המוזיקלי שלו, פינק פלויד מצד אחד וטול מצד שני, היה הדבר היחיד שיכולתי להיתלות בו בתור ילד, ולכן סמכתי עליו בעיניים עצומות שיספק לי מוזיקה שאני יאהב ללא פשרות. זאת הסיבה שקפצתי מהתרגשות כאשר הוא חזר מאילת עם הדיסק הראשון שלי - הסלף טייטלד של פרל ג'אם, עם עטיפת האבוקדו המכוערת. בלי לחכות יותר מדי זמן הכנסתי את הדיסק למערכת. רעש. זה כל מה שאני זוכר מההאזנה הראשונה לדיסק הראשון שלי. כמובן שנהנתי מהרעש הזה, אבל לא הייתי מסוגל לעכל אותו כשום דבר מעבר לרעש. לאחר כמה דקות התעייפתי מהרעש ההוא, והתחלתי להעביר שירים, עד שהגעתי לשיר היחיד שהצלחתי לזהות ממנו צלילים אז, והוא השיר הזה שאתם שומעים עכשיו. הוא לא השיר הכי טוב של פרל ג'אם, ואפילו לא השיר הכי טוב באלבום - אבל הרגע הזה שבו אדי ודר מגיע לתו הכי גבוה בפזמון - זה הרגע בו העולם שלי השתנה, זה הרגע בו התאהבתי במוזיקה, בפרל ג'אם (לעד הלהקה האהובה עליי, וכנראה הלהקה האחרונה שאני מעריץ בצורה פנאטית כל כך.) ובאדי ודר (כמעט-לעד הזמר האהוב עליי, למרות שהאמונה שלי בו קצת התערערה מאז פליטת הפה המטופשת שלו בקיץ.). השיר הזה הוא שיר שלעד יישאר אצלי כמזכרת לילד שהייתי, ולמי שאני עכשיו. זאת פיסת הנוסטלגיה הכי גדולה וחזקה שיש לי. 

 

bright eyes - lua 

האלבום הזה לא שינה אצלי כלום. הבנאדם שהייתי לפניו היה אותו הבנאדם שהיה אחריו. כמובן, שמעולם לא היה אלבום שהצליח לתפוס אותי בתקופה כל כך נוראית, ולהרים אותי מהקרשים כמו שהאלבום הזה עשה, ולכן זהו אחד האלבומים הכי חשובים ששמעתי. כבר כתבתי את זה שבוע שעבר, וזה עדיין נכון - אין אמן כמו קונור אוברסט שגורם לי להאמין באמת ובתמים שהשירים שהוא כותב נכתבים עליי ומדברים אליי. לא כל מה שהוא כותב מתאר מילה במילה את המצב שאני נמצא בו, אבל כל מילה שלו חודרת לי ללב כמו שאף שירים של אמנים אחרים לא מצליחים. השיר הזה הוא האהוב עליי שלו - אוברסט שר לאהובה שלו על כמה שהיא צריכה להתרחק ממנו, על הפחד שיש לו ממנה ומהלב הכבד שלה שהוא לא רוצה לקחת איתה סיכונים, ושהרגשות שירגיש בערב בחיים לא יחזיקו מעמד עד הבוקר.

wilco - radio cure

ג'ף טווידי הוא אחד מהאמנים עם הקריירה היציבה ביותר שפועלים בעולם המוזיקה כיום. כבר עשור וחצי כל דבר שהוא מוציא זוכה להילול מהמבקרים מצד אחד ומקהל המעריצים מהצד השני. טווידי הוא כותב שירים מוכשר, ומצליח פעם אחר פעם לקלוע בול, בין אם זה במהלך השנים בווילקו או שנה שעברה בפרויקט הצד שלו עם בנו הצעיר שנקרא tweedy. גם אני, כמו הרוב המוחלט, חושב שרגע השיא של ווילקו וטווידי היה ב2002, עם אלבום המופת yankee hotel foxtrot. באלבום הזה טווידי מתגעגע לאמריקה הישנה והטובה, ותוך כדי גם מבקר אותה ואת השמרנות שלה, ותוך כדי גם את עצמו. יכולתי להביא המון שירים נהדרים מהאלבום הזה שמראים את הביקורת הזאת, אבל השיר האהוב עליי הוא השיר העצוב הזה, שבו טווידי מנסה לעודד את אהובתו הרחוקה, אך תוך כדי מתמודד עם האלכולהוליזם שלו ועם המרחק שמקשה על הקשר, כשכל מה שעוזר לו זה השיר הזה שמתנגן ברדיו, שמזיז אצלו משהו, משמש לו כתרופה.  

the national - mistaken for strangers  

זמר שמאוד מתקרב לרמת ההזדהות שלי עם קונור אוברסט הוא מאט ברנינגר, סולן הנשיונל. הסיבה שהוא לא מצליח להשתוות לברנינגר כרגע היא שאוברסט מדבר יותר לנערים בסוף תקופת הנעורים שלהם, כמוני. ברנינגר הוא גרסת משבר גיל הארבעים של להקות האימו - הוא מצליח לקלוע במדויק את ההווייה של התקופה שלו בחיים - הוא לא מצחיק כמו פעם, הוא מרגיש חסר תכלית, וכשהוא נכנס לחדר הוא כבר לא האורח המרכזי שסוחף את תשומת הלב של כולם. אני יכול עד מחר להצהיר שהאלבום האחרון שלהם מ2013 הוא יצירת מופת והדבר הכי טוב שהם עשו עד כה, אבל השיר הכי קולע והכי בועט שלהם הוא בכלל מ2007, שיר הפריצה שלהם בשנת הפריצה שלהם, ובו ברנינגר מספר איך הוא חולף על פניי החברים הישנים שלו שלא מזהים אותו יותר, וברגע הזה הוא מבין שגם הוא נפל שבוי להתפכחות ולהתבגרות. 

lcd soundsystem - drunk girls 

כשכתבתי עליו לפני שבוע, טענתי שלג'יימס מרפי ולאל סי די סאונדסיסטם יש רזומה של שירים ענקיים אחד אחד, וככל שאני ממשיך לשמוע אותם אני רק עומד מאחורי הטענה הזאת יותר. כי ג'יימס מרפי הוא אחד מהאמנים הנדירים האלה שיוצרים מוזיקה אינטילגנטית, שבכל שיר ושיר שהוא יוצר יש לפחות חמישה-שישה קטעים גאוניים ברמה לא-הגיונית שאמנים "רגילים" מחכים שנים כדי ליצור לפחות רגע אחד כזה, וזה מה שהופך כל שיר ושיר של מרפי, מילולית, לענק. השיר הזה הוא אחד השירים הכי פשוטים שהוא כתב, אבל רק בגלל שורה אחת מבריקה ("just cause i'm heartless doesn't mean that i'm mean") הוא הפך גם את השיר הזה לגדול מהחיים. אבל מרפי ידע שזה לא מספיק כדי שיזכרו את השיר הזה, אז הוא לקח את ספייק ג'ונז שיביים קליפ גאוני לשיר. בצפייה הראשונה הקליפ הזה נע על הגבול בין קורע מצחוק למבהיל, אבל בצפיות חוזרות הוא מתברר כהרבה יותר מזה (רמז: תחשבו על האנשים בתחפושת הפנדה כחברות התקליטים שרעבות להצלחה ולא מתחשבות ברצון חברי הלהקה או במה שהם עוברים כדי ליצור את הקליפ.) 

sufjan stevens - chicago 

סופיאן סטיבנס הוא סוג של קונור אוברסט למתקדמים - הוא לוקח את הפולק ומקדם אותו כמה צעדים קדימה, הופך אותו לחגיגה אמיתית. לפני עשור הוא הוציא את האלבום illinoise, יצירת המופת שלו, אחד האלבומים שהכי השפיעו עליי, ואחד האלבומים הכי טובים של העשור הקודם. האלבום הזה היה חלק מפרויקט שאפתני מאוד של סטיבנס, ליצור אלבום אחד לכל מדינה בארה"ב, שכמובן, נקטע באמצע. האלבום הזה, אם כבר ניחשתם, עסק באילינוי, לכל אורכה ורוחבה. השיר הזה של סטיבנס עוסק, בטח כבר הבנתם בעצמכם, בשיקגו, והוא אחד משיריו המפורסמים ביותר של סטיבנס, גם אם לא השיר הכי טוב באלבום. סטיבנס מתייחס בשיר הזה לשיקגו כנקודת מעבר, כעיר שחולפים על פניה במהלך רוד טריפ אמריקאי מסורתי. זה אחד מהמנוני האינדי החזקים ביותר, שמפרק יפה מאוד את קלישאת שירי הרוד טריפ האמריקני, ותוך כדי מצליח להיות שיר רוד טריפ מצוין בפני עצמו. 

radiohead - national anthem 

זהו, הגענו לסוף החגיגה. במהלך השבוע האחרון ניסיתי לחשוב על שירים שהיוו לי נקודות חשובות במהלך עיצוב התפישה המוזיקלית שלי. ובעוד שרוב השירים יותר מייצגים את הדרך שהאמנים שיצרו אותם השפיעו עליי , שירי הפתיחה והסיום של הפוסט הזה הם השירים שידעתי מהרגע שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה שהם ייכללו פה, בגלל שהם כשירים השפיעו עליי ועיעצבו אותי. ובעוד השיר הראשון מהווה את הכניסה שלי לעולם המוזיקה כשהייתי ילד, השיר הזה של רדיוהד שסוגר את הפוסט הוא השיר ששינה לי את  הדרך שבה אני תופש מוזיקה, לדרך שבה אני תופש אותה כיום. כי השיר הזה הוא כל מה שאני אוהב במוזיקה: הוא לא צפוי, הוא מגיע לרמות ריגוש שלא נשמעו עדיין, ואז עולה עוד קצת, והוא בנוי בשכבות - השירה הלחוצה והרפטטיבית של תום יורק, שנשענת על אלקטרוניקה וכלי נשיפה, שנשענים על מקצב תופים משוגע, שבנוי על ריף באס קבוע ולא משתנה. ואם זה לא מספיק, השיר הזה מלא בפרטים קטנים ומושקעים, שכבר חשבת שאתה יודע הכל על השיר הזה, אתה מגלה עוד אחד מהפרטים האלה שלא שמת לב אליהם לפני. זאת חגיגה של מוזיקה מרגשת וחכמה, וזה כל מה שאני רוצה במוזיקה שלי.

 

עד כאן חגיגות היומולדת של הבלוג ! שיהיה לכם שבוע נהדר !  

 

 

 

 

 

 


 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל jokerface5 אלא אם צויין אחרת