22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

אידה – פאבל פבליקובסקי

 

קוראיי הותיקים כבר מכירים את העניין שיש לי בפולין, ולכן לא יופתעו לדעת שסחבתי את אהובה לראות את "אידה", סרט פולני עטור פרסים, כבר בשבוע הראשון לעלייתו על המסכים. לא מיד מתחוור לנו מתי מתרחשת עלילת הסרט. הסרט הוא בשחור לבן, מה שמרמז על כך שהדברים קרו לפני שנים רבות. מאידך, במנזר יש ברזי מים זורמים, כך שאנו מבינים שלא מדובר בהיסטוריה רחוקה. אבל מה לנו כי ניתמם, מה פתאום שיקרינו בישראל סרט פולני בהקרנות רגילות, אלא אם הוא עוסק במלחמת העולם השניה ובשואה. במקרה זה, במה שעבר על שורדי השואה בפולין שאחרי המלחמה. בהמשך, להקת ג'ז תנגן את "נאימה" של ג'ון קולטריין. ברי, אם כן, שהעלילה מתרחשת בשנות הששים המוקדמות של המאה העשרים.

העונה היא תחילת החורף או תחילת האביב. השמיים מעוננים והאדמה לחה, אך אינה מכוסה שלג ואינה קפואה. גיבורת הסרט, אנה, היא נערה שחיה בבית יתומים של מנזר בפולין. אנה מתכוננת לטכס קבלת הנדרים שלה. למיטב הבנתי, ואיני מכיר היטב את הטכסים הקתוליים, זהו הטכס שיהפוך אותה לנזירה מן המניין. אלא שאם המנזר מזמנת אותה למשרדה ומטילה עליה שליחות: עליה לנסוע לדודתה, שארת משפחתה היחידה, להישאר שם כמה שנדרש כדי לפתור כמה עניינים לא פתורים. הדודה הזו לא באה לקחת את אנה מבית היתומים, למרות המכתבים הרבים שנשלחו אליה. בעל כורחה, אנה נוסעת אל הדודה הזו, ומגלה את מה שהצופה היהודי-ישראלי כבר ניחש מן הסתם: אנה היא יהודיה, שנמסרה למנזר בילדותה, בזמן המלחמה. היא נולדה בשם אידה.

הדודה, ואנדה גרוס, חיה לבדה בעיר. כשאידה נוקשת על דלת דירתה, גבר מתלבש ויוצא משם. האם הדודה זונה? האם משום כך סירבה ליצור קשר? לא, היא אשת קריירה. שופטת. קומוניסטית. בשר מבשרו של המשטר הקומוניסטי, אף שכבר ניכרים בה סימני התפכחות ממנו. היא הייתה התובעת הראשית, והורדה בדרגה. אולי בגלל יהדותה, אולי בגלל הרגלי השתייה המופרזים שלה. אולי בגלל המהפך הפוליטי שעברה פולין בשנת 1956, הדה-סטליניזציה. אבל עדיין יש לואנדה מעמד וקשרים. בזכות מעמדה וקשריה, יש לה דירה מודרנית ויש לה מכונית. היא פורשת את חסותה על אחייניתה, ולבקשתה, יוצאת איתה למסע אל הכפר בו חיו הוריה. אידה מקווה למצוא את המקום בו קבורים הוריה. ואנדה לא מאמינה שזה יקרה, ובכל זאת יוצאת עם אידה אל פולין הכפרית. במסע הזה מתגלה האמת על מה שקרה להוריה של אידה, וגם סיבה אפשרית לכך שואנדה נמנעה מליצור איתה קשר בכל השנים האלו. בהמשך יתברר, שאולי היה עדיף לואנדה לולא נוצר הקשר ביניהן.

 

 

הסרט יפה עד בלי די, כתוב מבויים ומשוחק להפליא. הוא מזכיר מאד את "סרט לבן" של מיכאל הנקה האוסטרי, את "הפאסיון של ז'אן דארק" הקלאסי של קרל תיאודור דרייר הדני, ואת הקלאסיקות המוקדמות של אינגמר ברגמן השבדי. מצד אחר, הוא מזכיר גם את "למלא את החלל" הישראלי של רמה בורשטיין, בעיסוק שלו באישה צעירה דתית מאד ותמימה, שחיה כל חייה במסגרת מגוננת ועוטפת, ולפתע מתגלה סדק במסגרת הזו. אך בשונה מסרטה של בורשטיין, ובדומה לסרטו של הנקה, הסרט הזה אינו תמים כלל וכלל, ולא במקרה הוא שנוי במחלוקת בארץ מוצאו.

מצד אחד, ואנדה ואידה מגיעות במסען לאיכר פולני, שמודה בפני אידה שהוא הרג במו ידיו את בני משפחתה. זוהי נקיטת עמדה בוויכוח מר בין שמרנים וליברליים בפולין: השמרנים טוענים שרק הגרמנים הרגו יהודים בפולין, שאף פולני לא הרג יהודים בזמן המלחמה, אולי חוץ מכמה עשבים שוטים שלא מייצגים בשום אופן את העם הפולני האציל. זהו, כמובן, טיעון שאנחנו מכירים מהשיח על רצח רבין בישראל. לא, אומרים הליברליים, היו אמנם פולנים אצילים שהצילו יהודים, והיו פולנים שבכלל לא היו מעורבים, אבל היו גם פולנים שרצחו יהודים ביזמתם, והם אינם מעטים כל כך. האופן שבו פבליקובסקי מתאר את המפגש עם האיכר אינו מותיר מקום לספק: האיכר הזה אינו טיפוס משולי החברה, אינו "עשב שוטה" שנפלט מהמסלול. יש רבים כמוהו, ורבים עשו את מה שהוא עשה. לפיכך, חוגים שמרניים בפולין מאשימים את פבליקובסקי שהסרט שלו "אנטי-פולני".

מצד שני, ואנדה מעידה על עצמה בסרט שהייתה תובעת בשירות המשטר הקומוניסטי ותבעה עונשי מאסר ומוות למי שנחשבו לאויבי העם. ברשתות החברתיות למדתי, שדמותה מבוססת על דמות היסטורית, זו של הלנה וולינסקה ברוס, יהודיה שהייתה תובעת צבאית בשירות המשטר הקומוניסטי. מי שאינו מצוי בתרבות הפולנית בת זמננו אינו יודע עד כמה יוקדים שם הרגשות כלפי מי שפעלו בשירות המשטר הקומוניסטי, בייחוד בתקופה הסטליניסטית של תחילת שנות החמישים. נדמה לי, שהדבר הכי קרוב לזה שאנחנו מכירים כאן בישראל, הוא הרגשות שהיו כלפי נשים שהתרועעו עם חיילים בריטיים בסוף תקופת המנדט. העובדה שהיו יהודים שפעלו בשירות המשטר הקומוניסטי מועלית לפעמים כטענה נגדית לטענה ביחס הפולנים שרצחו יהודים ביזמתם. כאילו, בסדר, אנחנו היינו לא בסדר, אבל גם אתם הייתם לא בסדר. לפיכך, חוגים ליברליים בפולין מאשימים את פבליקובסקי, שבחירה בדמות ראשית יהודית שלילית משרתת את הטיעון האנטישמי.

ואולי זו הייתה כוונתו של פבליקובסקי: לקומם עליו גם ליברלים וגם שמרנים, גם פולנים וגם יהודים, לקומם את כולם במידה שווה. לשמור על איזון, ועל הדרך להנות מיחסי הציבור המצויינים שמחלוקת הגונה יכולה לייצר.

 

 

אני יצאתי מהסרט עם טיעון שלישי, שדווקא לא מצאתי בסיקור המחלוקת סביב הסרט. סיום הסרט יכול להשאיר טעם מר בפה למי שמאמין שיש סיכוי לחיים יהודיים בפולין, ואולי בכלל באירופה. אני לא רוצה לפרט, כדי לא לגלות את סיום הסרט למי שלא ראה אותו. גם די קל לפספס את המסר הזה, אם לא חושבים על המשמעות של תמונת הסיום. אבל אני לא פספסתי את המסר הזה: אין חיים ליהודים בפולין, אלא בחיקה החם והאוהב של הכנסיה הקתולית, ומי שבוחר בדרך אחרת, מר ונמהר יהיה סופו. אני, באופן אישי, מסכים עם הטענה שאין עתיד לחיים יהודיים בפולין, וגם לא בשום מקום אחר באירופה. אבל יש מי שמחזיקים בדעה ההפוכה, ומגנים עליה בלהט רב. אני מתפלא שהם לא הרימו קול זעקה.

בשולי הדברים אעיר, שבמשך שנים סברנו, אחיותיי ואני, שאימנו שרדה את המלחמה כילדה במנזר. מזה שנה, מאז ביקורנו במוזיאון של קיבוץ לוחמי הגיטאות, כבר איננו סבורים כך. היא ככל הנראה העבירה את שנות המלחמה מאחורי קווי הסובייטים. אבל, במסענו בעקבות העבר שלה, פגשנו נשים שניצלו בדרך הזו, וחיות כיום בישראל.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת