44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מצב שמפניה

הוא מצב שמשהו רוחש בך ומחפש מוצא כדי לצאת החוצה. הבלוג הזה נולד כדי להיות חולץ פקקים - לשחרר את התסיסה הזאת לאוויר העולם. אז בבקשה קחו לכם כוסית ושתו איתי לחיים!

על "שלומי קוריאט", "אינדירה" ועופר שהביא אותי הלום.

פרולוג - הרהורים 84567#

אני מוצאת שלאמץ את המודל הצבאי - ולחלק כל נושא  לשלושה חלקים - מאוד יעיל כשרוצים להגיד המון בו זמנית. הרשומה הזאת, למשל, יוצאת מתוך הצורך לשתף אתכם בעלילותיי ביום חמישי האחרון, 08/01/2015 - אך כשבאתי לכתוב אותה מצאתי את עצמי ב"ערב מספרי סיפורים". מכיוון שאני ממש לא 'יוסי אלפי', שלפתי את השיטה הצבאית - והנה היא לפניכם, רשומה ארוכה אבל מקווה שממוקדת.
 

בחלק הראשון אספר על "למה בלוג".
או: איך הגעתי עד הלום.

הבלוג שלי בתפוז, "מצב שמפניה", פתח את שעריו לקהל הרחב ב- 24/12/2011, מתוך צורך כפול - הראשון למרחב בו אוכל לשטח את מרכולתי המילולית, והשני למצוא בית לאותן רשומות שת"פ עם תפוז שלא התקבלו בשביעות רצון בחלק מהפורומים בפרדס.
במשך כשנה וחצי השתעשעתי ברעיון של 'יש לי בלוג'. כשנחה עלי הרוח (הרצוי) או כשזמנתי עצמי לסרט טרום-בכורה מטעם תפוז (המצוי), העלתי רשומה חדשה - כפי שאמר אלתרמן - "מבלי להפריע את שלום הציבור".

כל הידע שהיה לי על בלוגים הסתכם בסרטה המקסים של נורה אפרון ז"ל, "ג'ולי ג'וליה" משנת 2009 - ומכיוון שלא בבישול עסקתי, הייתי בטוחה שמדובר בפינה נידחת המשותפת לי ו"לחמשת קוראיי הקבועים" - האופנוען, יורש הקצר ושלוש מחברותיי שידעתי כי הן מחבבות את הגיגי - ושמחתי לי בחלקי.
כך דשדשתי לי בנחת עד שיום אחד קיבלתי הודעה לתיבת המסרים על 1000 כניסות לבלוג. חשבון מהיר הבהיר לי שאם מוציאים את הכניסות שלי מהמשוואה, כנראה שיש לי קצת יותר מחמישה קוראים.
כפי שציינתי, כל עניין הבלוגים היה זר לי לחלוטין. הופתעתי לגמרי לגלות שמדובר במכונה משומנת היטב - שעד אז די התעלמתי מקיומה.
התחלתי להתעניין והתברר לי שיש דרכים לקדם בלוג, שיש דבר כזה "בחירות עורך", שלא רק קוראי תפוז יכולים לקרוא את דברי, שיש סטטיסטיקות cool  ככל שנחשפתי יותר לעולם הזה כך התעורר בי הרצון לכתוב יותר ולקרוא יותר - בקיצור יצאתי לשוק "פנויים-פנויות" של בלוגיסטים, התחלתי להכיר בלוגרים אחרים, ושמרתי לי את הטובים, המצחיקים והמעניינים שבהם. מכיוון שהרשומה הזאת באה לתאר את עלילותיי בעיר הגדולה בחמישי בערב, מן הסתם היא מתמקדת במי שהביא אותי לצאת מהבית מלכתחילה - הלא הוא
Ofer Dub.

המדובר בבלוגר וותיק ומוערך בתפוז. הוא צלם מדהים, בשלן מצויין, אבל קודם כל - מנצ' אמיתי. מתישהו במהלך השנה האחרונה עופר גילה את הבלוג שלי והתחיל לקרוא ולהגיב על הרשומות. עם הזמן יצא לנו להתכתב קצת, לעבור ל"שמות פרטיים" - מצאנו זה את זה גם ב"ספר הפנים". בקיצור, גיליתי אדם - שאין לי ספק שאם היה גר כאן בסביבה מזמן כבר הינו יוצאים לאיזו ארוחה מרובעת, או לסשן צילומי מדבר - אבל הוא גר באמריקה הרחוקה.


 


ככה זה נראה כשעופר מצלם - שלא תגידו שאני סתם מחמיאה (ברשותו כמובן).

מידי פעם מנהלי הבלוגיה ממקדים את כותביהם בנושא ספציפי. הפרויקט האחרון עלה לקראת השנה האזרחית חדשה - פרויקט פירגון הדדי - ועיקרו לפרגן לבלוגר אחד שהשפיע עלינו השנה. בהתרגשות רבה גיליתי כי עופר בחר לכתוב את הרשומה שלו על הבלוג שלי, והנה היא לפניכם: קליספרה.
כאילו שזאת לא היתה מתנה מספיקה, הרשומה הטובה לדעת פרנסי הבלוגיה זיכתה את הכותב ואת נשוא הכתבה בכרטיסים להופעת הסטנדאפ של שלומי קוריאט - מי שהיה חלק מ"שלישיית פרוזאק" ושחקן בסדרה המוערכת, "הבורר".
מכיוון שעופר גר כאמור באמריקה ועקב תנאי מזג האוויר לא הצליח לתפוס טרמפ על בואינג ולהגיע עד הלום - מצאתי את עצמי בערב חורף קר וגשום בדרך להופעה בצוותא עם האופנוען שלי.

 

 

חלק שני - ובו אספר על המופע.

השעה עשרה לתשע. אנחנו יוצאים מחניון הקאמרי - בתשע מתחילה ההופעה בצוותא והכרטיסים לא בידינו. האופנוען מתחיל להאיץ בי לטפס במעלה המדרגות. באמצע הגרם הראשון אני כבר נושמת בכבדות ואוחזת בחזי - היו עוד שניים כאלה בדרך למעלה ואת כל המדרכות הרטובות מגשם מפה לשם. אם מישהו היה אומר לי שמה שיוציא אותי לריצה זאת הופעת סטנדאפ - זה היה מצחיק!!!
לא להאמין - בשעה חמישה לתשע אנחנו בקופת צוותא, שתי דקות לתשע אנחנו כבר ישובים על הכסאות באולם 2, שורה 5 באמצע - לא רע. שאנחנו טירונים, כאילו פעם ראשונה אנחנו יוצאים להופעה בארץ. חיכינו, בטח חיכינו - חצי שעה חיכינו שהקהל יואיל בטובו למלא את האולם ושלומי קוריאט את הבמה.

קוריאט עולה ולאחר שהוא מברך את הקהל לשלום, מעריך אותם על ההשקעה הכלכלית והפיזית ושואל "האם יש תימנים בקהל" - הוא מתחיל לספר על צרותיו עם האשה ועם הילדים. לאור מופעי הסטנדאפ האחרונים שיצא לי לראות, דומני שהסטנדפיסטים בישראל הם פוריים במיוחד - לעיתים נדמה שהם עושים ילדים רק כדי שיהיה להם על מה לדבר בהופעות.

הבעיה שיש לי עם הסטנדאפ בארץ היא שכמו שאמרו ב"נשק קטלני" -
"I am too old for this shit
". כל התחום הזה של הורות לילדים צעירים, זוגיות תובענית ומקטרת, קצת אוי אוי אוי על ההורים, קצת אוי אוי אוי על החיים - כבר רחוקים ממני. "הילד" שלי אמנם עדיין חי בבית אבל מלבד שקט הוא באמת לא צריך ממני שום דבר. אחרי מעל לשלושים שנות נישואין אני שמחה לקום לצד האופנוען בכל בוקר, הוא טוען בקול רם שזה הדדי (לא נראה לי שזה משום שהוא פוחד ממני wink).
גיהוץ הויזה וקניית בגדים לא באמת עושים לי ריגושים. בקיצור, אם אומנות הסטנדאפ נשענת על 'הזדהות מצבית', אולי כדאי לי להתמקד בעתיד בסטנדאפיסטים חטיארים כמוני - ועדיין - חוש ההומור שלי עוד כאן ובועט ושלומי קוריאט באמת חמוד.
למרות חוסר המקוריות בחומרים הוא מעביר אותם בצורה מאוד עסיסית, תוססת וחיננית. מצאנו את עצמנו מגיבים, משתתפים באופן פעיל וצוחקים מאוד במהלך התוכנית. אם הצלחת מופע מהסוג הזה מסתכמת בקול הצחוק שעלה מהקהל, אין ספק שיש לבחור ערב להיט - ערב מוצלח ומצליח להצחיק ובגדול.


 

ובחלק השלישי והאחרון - אדבר על אוכל.
שלא תגידו שהכל מתקתק מידי ברשומה הזאת.


כמו שאמר קוריאט - לצאת עם האישה זה תמיד עולה לך ביוקר - כל יציאה מסתיימת בארוחה במסעדה. וזה לא סתם מסעדה - היא תפתח את התפריט בהצהרה "אני ממש לא יודעת מה יש לי היום - אני ממש בדודא", ותתחיל להזמין חצי תפריט ואז לתקוע כאילו אין מחר דיאטה. אז מה שעבר עלינו אחר כך... זה זה!

יצאתי מההופעה מורעבת ועם דודא לבשר - ומכיוון שאנחנו זוג בלאי, לא טרחנו לברר איפה ניתן לאכול בסביבה הקרובה, נניח, איזה 'המבורגל' נחמד. 
גשם בחוץ, קור כלבים - אנחנו בלונדון מינסטר, האוטו בחניון הקאמרי - ושנינו לא לבושים משהו - נו...לא מכוער, י'רעים - סתם לא חם. חיפשנו משהו בשרי חביב בסביבה הממש קרובה וכשהבנו שלא נמצא - נכנסנו לברירת המחדל הקרובה הזמינה - "אינדירה", מסעדה הודית. המסעדה היתה מלאה למדי לשעת הלילה ההיא, מעוצבת באופן מסורתי
. פס הקול ברקע ישר מבוליווד. התיישבנו בשולחן צידי. מלצרים חביבים האיצו בנו להזמין כי בעוד 45 דקות נסגר המטבח.

בעוד אני מעיינת בתפריט ננעל האופנוען שאיתי על מנה זוגית של מיקס מהגריל ההודי - 159 ש"ח. שיערנו כי מדובר במנה מכובדת, בכל זאת מחיר של נתח קצבים. אך מכיוון שבימים אלה - יסלחו לי האל והפולקעס שלי - אני סוחבת תיאבון מפותח במיוחד, הזמנתי גם נאן בצל ותפ"א ליתר בטחון. (27 ש"ח).
כדי להרטיב את הגרון הוזמנו שני בקבוקים של בירה הודית במחיר של 34 ש"ח לבקבוק. על פי מחירם ניתן היה להאמין שלא מדובר בבירה אלא בחלב תוסס של טיגריס בנגאלי אבל מילא... רעבים, צמאים, ממתינים ...

אל השולחן הגיעו יחד הנאן - שהיה סה"כ נחמד - והמנה העיקרית - מיקס בשרים. מדובר בצלחת חמה ומאורכת שעליה שש פיסות של חזות עוף ושתי חתיכות של משהו שנראה כמו קבבון. כולם קבורים מבושה בתוך ערימות של בצל טרי קצוץ - זהו. שום תוספת לא הגיעה לצד המנה - להזכירכם 159 ש"ח.

מה אומר... "Big mistake... huge".

גם אם ממש אנסה להסביר את ההבדלים בין סוגי העוף השונים לא אצליח, אולי מלבד צבעם. היו שם שתיים ירקרקות, שתיים צהבהבות ושתיים אדומות - ולכולן היה בדיוק את אותו הטעם - של נסורת.
מייד לאחר הביס הראשון תמהנו - האם המנה נועדה למאכל אדם? ומייד אחריה שאלת ההמשך המתבקשת - מכיוון שכל כך ברור שלא, למה היא נועדה מלכתחילה?
התיאוריה הממצה ביותר שאליה הגענו, עקב טעם הנסורת של המנה, שמדובר בתחליף ההודי לאקליפטוס והוא נוצר במטרה לשאוב את עודפי הנוזלים מהשדות בעונת המונסונים - אחרת בלתי ניתן היה להסביר איך אחרי ביס אחד הרגשנו את כל הנוזלים נשאבים לנו מהגוף ואת פינו לועס בחרבה.
לצד המיקס הוגשו שלוש כונכיות קטנות עם רטבים. רוטב חלב קוקוס מתקתק, רוטב ירקרק כלשהו מתקתק, ורוטב אדום - נכון, גם הוא מתקתק. אף אחד מהם לא היה הברקה, למרות שהאופנוען שאיתי טוען שרוטב חלב הקוקוס לא רע - אבל כשמדובר בחלב קוקוס אפשר להכריז עליו כמי שאינו בר שיפוט. פעם הוא הזמין מנה של "עוף ברוטב ירוק" - כי בשורה הראשונה של הרכיבים היה כתוב ברוטב חלב קוקוס. רק כשהמנה הוגשה אל השולחן גילה לזוועתו ולקול צחוקי המתגלגל שאת הצבע הירוק קיבל הרוטב מתועפות של כוסברה - שענף אחד ממנה בתבשיל גורמת לו לעקם את אפו האריסטוקרטי.

בקיצור, גווענו מרעב ולא היה טעם להתלונן או זמן להחליף - אז שתקנו ואכלנו אותה, תרתי משמע.
בסוף הארוחה מצאנו את עצמנו זורקים 254 ש"ח (ללא טיפ) על אחת הארוחות הכי גרועות שאכלנו בימי חיינו. מה אומר - אם אחרי זה עוד צחקנו - הייתי אומרת שהערב עשה את שלו.

תודה שוב לעופר ולתפוז על הערב הנחמד.

ואני רוצה לסיים את הרשומה בתמונה נוספת מאוסף התמונות המצויין שעופר מביא לקוראיו בכל רשומה ורשומה שלו ולהזמין אתכם לבקר בבלוג שלו, "מחוויות D", ולהנות כמוני.
 

ולסגירת מעגל
בעוד אני מקלידה את הרשומה הזאת
נתקבלה ההודעה כי הגולש ה-10,000 נכנס לבלוג coolindecision 

 

היידה, לילה טוף !
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

28 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קליספרה אלא אם צויין אחרת