44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

חלום חישובי

 

הנה אני פוסע לאורך בלוק כיתות בית ספר, זה הבלוק שבו למדנו בכיתה ד', כאשר בית הספר באפרידר עלה על גדותיו, ומחלקת החינוך של עיריית אשקלון החליטה לשכן אותנו במבנה חדש, קטן למדי ולבן,  שנבנה בקצה אחר של השכונה, היכן שפעם פעל בית הספר שניהל אבא. בבלוק היו שש כיתות בטור אחד, לכל כתה דלת כחולה. אני פוסע לעבר הדלת האחרונה, חולף על פני שורת תלמידים ישובים על הרצפה לאורך קיר המסדרון, שקטים ומבואסים, כמעט רדומים, כולם כבר מבוגרים. אני מזהה ביניהם את רותי, ומקווה שהיא לא מבחינה בי. פעם, לפני הרבה שנים, הצעתי לה חברות והיא לא רצתה. בסוף השורה, אני רואה את דני.

דני היה חבר שלי בשנה א' באוניברסיטה. גם הוא, כמוני, היה רק בן שבע עשרה, גם הוא היה קטן מכולם, ולכן מושא להתנשאות ולקנאה כאחד. אבל, אותו לא הקפיצו כתה. אצלו זה היה, כי הוא היה עם המשפחה שלו בשנת שבתון בארצות הברית, וכך סיים מוקדם יותר את התיכון. אבא שלו היה פרופסור במחלקה שלמדנו בה, לכן כולם הכירו אותו והתייחסו אליו בתור הבן של. הוא כבר ידע את כל מה שלמדנו בקורסים במחשבים, ולא תמיד טרח להגיע להרצאות. לקורסים במתימטיקה התייחס יותר ברצינות. היינו יושבים תמיד יחד בכיתה.

הוא היה בא אלי לחדר השכור בבאר שבע, היינו הולכים יחד לסרטים בקמפוס. הייתי אצלו בבית, בעומר, הכרתי את החברים שלו. כשהוא נפרד מהחברה שלו, היא התעסקה איתי קצת, ושברה את לבי. דני התייחס לזה בסובלנות. זה לא גמר על החברות בינינו. אבל בסוף שנה א' הוא התגייס לשירות צבאי רגיל, לא רצה ללכת על עתודה, והקשר בינינו התנתק בהדרגה. אחרי שהתגרשתי, ניסיתי לחדש קשרים מן העבר, ובמפתיע, השם שלו הופיע במדריך הטלפונים של תל אביב. טלפנתי, ענתה לי אחותו הקטנה, שעכשיו כבר לא הייתה כל כך קטנה. כן, היא זכרה אותי. כן, היא אמרה לי, זה היה המספר שלו, אבל עכשיו היא גרה בדירה, דירה של המשפחה. דני עכשיו בארצות הברית, יש לו איזה סטארט אפ חדשני והוא עושה המון כסף.

 

 

"מה אתה עושה פה?", אני שואל אותו בחלום, מופתע ושמח. הוא קם מהשורה ועומד מולי.

מצא עבודה כאן באשקלון, קנו דירה בשיכון רסקו, אישה וילדים. לא אמר אף מלה על אמריקה.

"שכונה נחמדה, רסקו", אני מהמהם.

שעל כך מזדעקת רותי ממקום מושבה: "אם כל כך נחמדה, למה מרביצים לילדים שלי כל הזמן?"

לא זיהתה אותי.

יש!

אחר כך אני נכנס ויושב בכיתה האחרונה, רוכן אל השולחן המלבני והירוק. אני נתקל במייל, ששואל אותי על קטע קוד באסמבלר, שעבדתי עליו במקום העבודה הראשון שלי, אחרי שהשתחררתי מהצבא. באף אחד ממקומות העבודה שלי לא השתמשתי בשפות התיכנות שלמדתי באוניברסיטה, ובטח שלא במתימטיקה. אני מסביר, שבאותה תקופה חשבו ללכת בכיוון מסוים, והטילו עלי לקדד את האלגוריתם הזה, אבל בסוף ירדו מזה, ולא כללו את קטע הקוד שלי במוצר.

 

 

ומה פתאום אני חולם על דני ועל אלגוריתמים עכשיו? כנראה משום שלפני שבוע צפינו בסרט "משחק החיקויים" על חייו של אלן טיורינג, שעל תגליותיו למדנו באוניברסיטה, ואולי משום שמזה כמה שבועות אני קורא את הספר "המוסיקה של המספרים הראשוניים" של מרכוס דה סוטוי, שלקחתי מהספריה אצלנו בעבודה. הוא כותב שם על חייהם ותגליותיהם של אוילר, גאוס, רימן, קושי, הילברט ויתר המתימטיקאים האירופיים הגדולים של המאה הי"ח והי"ט, שעל תגליותיהם למדנו באוניברסיטה. כבר בשלב מוקדם הפסקתי להבין את התגליות שהספר מדבר עליהן, למרות שניכר המאמץ שעשה הכותב להנגיש אותן לקורא ההדיוט באמצעות אלגוריות.

דווקא הייתי רוצה לפגוש מישהו מהמרצים שלנו, של דני ושלי, לשאול איך בעצם מעלים מספר ממשי בחזקת מספר מרוכב, ומה הקשר בין כמות המספרים הראשוניים שיש בתחום מסוים לבין האפסים של פונקציית זטא. ואם היה לי אי פעם סיכוי לקריירה של מתימטיקאי.

אם לא את רותי, ולא את החברה לשעבר של דני, לפחות את זה.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת