00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

המטבח של אלינוער

כסא הגלגלים של יעל גרמן

 

זה בכלל התחיל בניתוח השתלת עצם. (יום שני)

 

אחרי, כשהגעתי כבר הביתה, כדור ההרגעה התחיל לעבוד, כי כשהייתי על כסא האפרקדן הייתי חייבת כמובן, איך לא, להיות בשליטה מלאה.

קצת מסוממת מהכדור, נפלתי על ברכי, ניסיתי להתרומם, הכאב שפילח את ברך ימין גרם לי ליפול שוב על הברכיים. התעלפתי. ככה מצא אותי הצמוד.

 

 

 

 

לקרוא לאמבולנס הוא שאל בהביטו בברך ימין שלי?.... מה פתאום, עניתי, בוא נלך לרקוד סמבה, עניתי בהביטי אף אני בברכי . מה שראיתי גרם לי
להתעלף שוב.

האמבולנס שהגיע וקבע "שבר פתוח" קרא לנט"ן (ניידת טיפול נמרץ).  צוות אמבולנס רגיל לא יכול להזריק זריקת הרדמה או מורפיום, מסתבר.

בעודי מטשטשת בין היעלפות ליקיצה אני שואלת את הצמוד..... מה עם הנתן הזה, כמה זמן לוקח לו להגיע לתת זריקה ולמה רק נתן יכול?     
(תודו שאם לא הייתי מטושטשת גם אני הייתי צוחקת מהבדיחות של עצמי).

 

יקיצה נוספת היתה בתוך הנט"ן. הבנתי שיישרו לי את הרגל . אני מכוסה בצינורות משונים. שוב נרדמתי.

יקיצה נוספת, מקבעים את ברך ימין מלמטה. יקיצה באה בבוקר שלמחרת במחלקת כירורגיית לב בבנין סמי עופר. הלו? מה לברך ימין ולכירורגיית לב?

אין מקום במחלקת אורטופדיה מסתבר.

3 ימים שכבתי כאבן שאין לה הופכין במחלקת כירורגיית לב. הגיעו חברים וחברות ומסיבה שלמה. רק הרופאים לא הגיעו. מי לא היה בסרט "שכחו אותי בבית"?

עד שלא הרמתי את הקול ואת הטון כמיטב ידיעתי וכוחי לא הגיע רופא. האחיות שהיו במח' הלב, מבנות דודנו, טיפלו בי במסירות.

 

הובטח ניתוח ביום חמישי. ביום חמישי אמרו שאולי היום ואולי מחר. הזדעקתי, הרמתי טלפונים שונים ולאנשי קשר שונים. הניתוח בוצע ביום חמישי בערב. הצמוד אמר שבחדרי הניתוח מחכים אנשי חו"ל רבים. מה הפלא שנותחתי אחרי כמעט 4 ימים ששכבתי כאבן , סתם, במחלקת VIP, תפסתי מיטה סתם, מה הפלא, כשאנשי חו"ל ממלאים את כיסי ביה"ח בכסף מזומן וטוב, אם אכן כך היה המצב.

 

 

 

מתעוררת לפנות בוקר של ששי. אחרי ניתוח של 3 שעות, כך נאמר לי.  מעבירים אותי למחלקת אורטופדיה. הדרך נדמית ארוכה. חדר של 2 מיטות. תחשבו שיוציאו את המיטה הראשונה ויכניסו אותי ואחכ את הראשונה חזרה. מה פתאום? דוחפים לפה. דוחפים לשם. מתנגשים עם ארונית. מתנגשים במיטה הראשונה. האשה במיטה נאנקת. האגן שלה שבור. למה שיתחשבו בה. שוב מתנגשים. שוב דוחפים. מזיזים לי את הרגל. אינעל אבו אבו אבוהם. מרימים אותי עם הסדין ומזיזים אותי בגסות למיטה אחרת.  ממילא, שחררו אותי בבוקר, לא יכלו להשאיר אותי במיטה של חדר טיפול נמרץ ואח"כ להחזיר את המטה? חלם, כבר אמרתי???

 

אני תחת השגחה של ולנטינות למיניהן. אני זקוקה לרוקן נוזלים. הם מביאים לי סיר. אני לא יכולה לרוקן בסיר. אני אומרת להן. לא איכפת להן. הולנטינות משאירות אותי לשבת על הסיר כ"עונש" ותחשבו, אני אחרי ניתוח.  אני קוראת להן. אין מענה. אני מזמזת להן. אין עונה.

התקשרתי לצמוד שיתקשר אליהן שיבואו אלי. למזלי הגיע אלי רחל. ולנטינות הלכו הביתה. היא עזרה לי לרדת מהמיטה לשחרור הנוזלים.

 

 

לימדו אותי ללכת עם הליכון. שוחררתי הביתה.

 

 

 

 

שבועיים וחצי אחרי, קרואלה -אני חייבת להעמיד אותך על הרגליים - דה וויל (הפיזיוטרפיסטית המקסימה ששלחו אלי מכבי לטיפול ביתי) כבר העמידה אותי על קביים.

 

עוד חודשיים יה מאנאייק.

 

העיקר לשמור על צחוק ושחוק . זה עוזר בהחלמה.

 

ורק טוב.

 

אלינוער

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

43 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ליאור המקורית8 אלא אם צויין אחרת