00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בפשטות

עקדת יצחק

עקדת יצחק

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹוהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹוהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ, וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאוֹדֶךָ" (דברים ו' 4).

 

האהבה במיחד עם היא "בכל הנפש והמאוד" עשויה להוביל את המתהלכים בה למקומות קצוניים ולמצבים קיצוניים, שלא לומר מטורפים. סיפור העקדה הוא אחד מסיפורי התנ"ך העלולים לעורר ספק או תמיהות בשל הקיצוניות הזו. אילו מישהו היום היה כופת את בנו מתוך כוונה לשחטו או אפילו רק מצהיר על כך, הרי היה הולך ישר לבית הסוהר או לבית המשוגעים, רבים לכן יראו גם את סיפור העקידה באור כזה. אולם השאלה שאדם צריך לשאול את עצמו בהקשר לכך היא פשוטה: האם אתה מאמין שיש אלוהים? (לא אלוהים דמיוני, אנרגטי, מרוחק ולא ברור, אלא אלוהים אישי, ממשי, אלוהי התנ"ך) הרי אם לא נאמין, למשל, בקיומם הממשי של שר הביטחון והרמטכ"ל - למרות שלא ראינו אותם ולא נגענו בהם במו ידינו - אם איננו מאמינים שהם מקבלים החלטות על סמך נתונים אמתיים שיש בידם ורק בידם, הרי לא היינו עושים הבחנה בין פעולה צבאית כנגד חוליית טרור שעומדת לבצע פיגוע לבין אזרח מן השורה שלוקח נשק על דעת עצמו ויורה במישהו למוות. כחברה, לא היינו קושרים כתרים לאחד ואת השני שמים בבית סוהר. לגבי סיפור עקדת יצחק העיקרון זהה: אם אתה מאמין שיש אלוהים כפי שהוא מתואר בתנ"ך והוא אמר לאברהם מה שאמר כדי ללמד אותו שיעור חשוב באמונה, המעשה יתקבל על דעתך ואף תשבח אותו, אם אינך מאמין, ברור שתפרש זאת כמעשה פושע של חולה נפש.

בקשת אלוהים מאברהם מוזרה, לא הגיונית ולא צודקת. אברהם היה יכול לדחות אותה בתירוץ מוצדק זה או אחר, אך אברהם יודע לשים את הערך העליון שהוא הברית עם אלוהים (האהבה) במקום הגבוה ביותר, גבוה יותר אף מההיגיון הישר, מחוש הצדק, ממה שיגידו כולם, מהאינסטינקט האבהי, מהתשוקה הכי חזקה שלו ומיצר הקיום הבסיסי - מהכל. בשלב זה בחייו, אברהם כבר לא אותו 'אברם' רוטן ומתלונן, זה שענה לאלוהים במרירות 'ומה תיתן לי, הרי אני ערירי ובן משק ביתי יורש אותי'. כל השנים בהם אברהם התהלך עם אלוהים נושאות בערוב ימיו פרי. אלוהים לא היה מבקש ממנו בקשה כזאת לפני עשרים שנה. אולם זהו אחד הדברים היפים בהליכה עם אלוהים, בהליכה הזו משתנים. אלוהים מלמד את אלה שהולכים בעקבותיו את הערכים שלו ותוך כדי כך הם משתנים לעומק ומבפנים.

נראה שהעדות שעולה ממעשי אברהם סביב סיפור העקדה היא זאת שהופכת אותו לדמות כל כך מיתולוגית, אברהם מציב כאן את העדות האולטימטיבית להליכה באמונה, מציב רף גבוה מאוד למען כל המאמינים שיבואו אחריו עד היום הזה. אנסה לצייר פה את היופי הרב שאני רואה בכל האפיזודה הזאת:

אלוהים מצוה על אברהם להקריב את בנו והוא משתמש בביטוי 'לך לך', אותו ביטוי בו השתמש כשציווה עליו ללכת לכנען, אז אברהם הלך גם בגלל שהיה חסוך בנים ואלוהים הבטיח לו זרע, כלומר המניע היה אז ארצי. כאן ה'לך לך' הוא עמוק יותר: לך לך מעצמך ומכל מה שאתה, ובא אליי, ותדע לאהוב כפי שאני אוהב.

אברהם משכים למחרת בבוקר מוקדם, מכין את הצידה, את האש, את החמור, את העצים ויוצא לדרך. זוהי עדות מהימנה לנחישותו ולביטחונו של אברהם בדרכו. הרי מי שלא שלם עם מה שהוא עושה, מי שנאבק עם עצמו, לא משכים מוקדם בבוקר ומכין את כל הדרוש בדקדקנות שכזו. אלוהים הרי לא אמר לו בדיוק מתי לצאת, הוא היה יכול קצת למרוח את זה, למה למהר?.. ומה? בהר המוריה הוא לא ימצא עץ לשריפת הקורבן? בכל זאת אברהם יוצא למסע של שלושה ימים, מבאר שבע עד הר המוריה שבירושלים, ונושא כל הדרך אתו, ליתר ביטחון, עצים שביקע והכין מראש.

כשאני שב וחושב על ההכנות האלה - לא, הן אינן רק עדות לנחישותו ובטחונו של אברהם באלוהים, השיגעון הזה הוא אחר, הוא תוצאה של יחסי אהבה עמוקה ומושרשת. אברהם יודע בוודאות שכל מה שאלוהים יבקש, יאמר, יעשה, יהווה ביטוי לאהבה הזו, לכן הוא מחכה למוצא פיו, לכל דבר שיגיד וברגע שהוא מדבר אברהם רץ לשם בלי לחשוב מה הוא עושה, גם אם זה חסר הגיון לגמרי. התנהגות כזו אופיינית ל'מאוהבים' לא לסתם נחושים.

הסיפורת התנ"כית מצטיינת בתמצות ובדקות הביטוי, לכן כדאי לעקוב בתשומת לב אחר מילות המפתח ולחוש את האווירה שהן מנסות לצייר. אז, נפרשת לעינינו תמונה מפתיעה ביותר:

"בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת, וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר, אָבִי. וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי. וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי. וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (בראשית כ"ב 6). המתח הספרותי שנוצר בעקבות הציווי החריג לאברהם הוא רב. בכל זאת לא מספרים לנו דבר על שלושת הימים בהם אברהם ויצחק הולכים בדרך. ניתן לטעון שהסופר המקראי מתמצת את הסיפור כדי להגביר את הרושם הדרמטי והטרגי - שהקורא יפעיל את דמיונו וינסה לתאר לעצמו מה עובר בעמקי לבבם של אברהם ושל יצחק, מה הם אומרים זה לזה? מה הם לא אומרים זה לזה? כיצד הם חשים? מצד אחד זו טענה מתקבלת על הדעת, זאת טכניקה ספרותית מקובלת והתמצות כאן אכן מגביר את הרושם הדרמטי, יחד עם זה אני סבור כי הסופר המקראי לא מתאר את הדרמה הגדולה שהתרחשה בדרך, פשוט, כי לא היתה שום דרמה, לא התרגשות, לא פחד ולא שאלות נוקבות. התיאור בהמשך מצביע על כך. ביום השלישי הם מגיעים בסמוך להר ואברהם אומר לשני משרתיו: 'שבו לכם פה ואנחנו נלך - ונחזור'. כמה שליו, נטול כל מתח - שבו לכם, תיהנו מהנוף, תנוחו, עוד מעט נחזור - שנינו נחזור, ברבים, ואז נלך הביתה והכל יהיה כרגיל.

אברהם לוקח כמה דברים על שכמו, שם כמה דברים על שכם בנו ואז: 'וילכו שניהם יחדיו'. אלמלא ידענו את ההקשר מסמר השיער היינו חושבים שזו תמונה פסטורלית של אבא ובן שיוצאים לטיול בטבע, ואז, בין דילוג מעל אבן או ערוץ והתבוננות בנוף, עולה כבדרך אגב שאלה עניינית... מטורפת: 'אבי', אומר יצחק ואברהם משיב ברכות 'הנני בני'. הנני היא פניה של נכונות, של התמסרות: כן בני, אני נכון לשירותך, כולי קשב ונכונות של רצון טוב. ויצחק שואל: 'יש לנו אש ויש עצים אבל איפה הקורבן שאנחנו אמורים להקריב?' 'אלוהים כבר ימצא משהו, בני, עונה אברהם בשלוה וברוך, מוסיף את מילת הקִרבה 'בני' ובכך מסתיים העניין ובא על מקומו. לסיום משתמש הסופר התנ"כי שוב במשפט הקצר 'וילכו שניהם יחדיו'.

פתיחת הדו שיח וסגירתו באותו המשפט היא חשובה, זהו הדגש, החזרה מצביעה על הדבר המשמעותי שהיה שם. אברהם ויצחק הולכים יחדיו... ותוך כדי כך הם מדברים קצת על הנסיבות, כי אולי ברגע ההוא יצחק נתקף פחד רגעי, אי וודאות. קשה להניח שלא ניחש מה מטרת המסע, שהרי מיד אחרי כן אברהם קושר אותו למזבח מעל העצים ואוחז במאכלת ולא מצוין שיצחק משמיע מילה. אך החשש שעולה לרגע בלב יצחק, כשהם עולים יחד במעלה ההר, מיד גווע בהשפעת תשובתו השלווה של אביו, הם הולכים יחד וזה מה שחשוב, כל השאר הוא משני! כל מה שמהותי לאברהם וליצחק באותו רגע הם הקִרבה, הרוך והשלום האלה שיש ביניהם - האהבה. ברור שאברהם מוכן לתת הכל למען בנו יחידו. וברור באותה מידה שיצחק סומך על אברהם בעיניים עצומות, כל כולו נשען על אברהם והולך אתו באשר הוא הולך, גם אם זה חסר הגיון. זהו אופן מחשבה של ילד תמים שנשען, שסומך עד הסוף. ובמצב פסיכולוגי כזה לא הנסיבות חשובות אלא האהבה שמעבר להן.

בדיוק באותו אופן אברהם מתהלך עם אלוהים. הוא סומך עליו בעיניים עצומות, הנסיבות לא מערערות את הביטחון והשלווה שיש בו. אלוהים אתו, מה הוא צריך יותר מזה? כן, הוא אוהב את יצחק כנפשו והדבר האחרון שהיה רוצה הוא שיצחק ילקח ממנו, אבל אלוהים במקום הראשון במדרג הערכים ולידו הכל מתגמד, גם יצחק, גם נפשו שלו. הוא לא מפחד! הוא סומך על אלוהים לחלוטין שהכל יהיה בסדר, אולי אלוהים יקים את יצחק לתחיה, אולי משהו אחר - זה לא ממש עקרוני - אלוהים, אביו של אברהם, מלך השמיים והארץ ואדון האדונים נמצא לידו, מדבר אליו ברוך, אוהב אותו, ממה יש לו לחשוש? כמוהו כבנו יצחק ההולך אחריו בשלווה אל מותו.

אברהם מתנסה פה בדבר המרכזי באהבה ויחסים. אברהם לא יהיה עוד אותו אדם לאחר החוויה העל טבעית הזאת. באהבה יש אכן מרכיב על טבעי, לא הגיוני - יש את היכולת ללכת גם בתוך נסיבות של מוות בלי להיות מושפע מהם, רק האהבה האמיתית היא זו שמנצחת את המוות ורק היא זו שמעניקה חיים - זהו המסר. אך יש לחדד כאן את הדברים כדי למנוע אי הבנה. הכוונה איננה שצריך ליזום איזו פעולה של מוות, או להיות כלי בידי המוות או השחור, אלא להתהלך בתוך נסיבות של מוות - שהן נמצאות כל הזמן, ממילא סביב - בלי להכתים את האהבה! המוות נמצא תמיד לצד החיים אך יש לדעת לעשות הפרדה, חיתוך, ביתור, כריתה של החושך מהאור (זו היתה הסימבוליות שאלוהים הראה לאברהם בברית בין הבתרים), לקדש את האהבה השלמה, לטהר אותה כך שלא תנוגע בשאור הממית (השאור הוא הספק או הרע שחדר עם אכילת הפרי בגן עדן), שלא תנוגע בפחד, באנוכיות, או אף ב'הגיון' 'רגיל', של בשר ודם. זו המשמעות של לדעת טוב ורע ולדעת אותם באופן שאלוהים יודע. להיות כאלוהים יודע טוב ורע - להיות מאה אחוז עם הטוב או עם האור כאשר אתה מכיר את החושך, חוצה אותו בהליכתך, בלי להיות מושפע ממנו. אדם וחווה לא ידעו לעשות זאת כי לא היו מוכנים, לכן אלוהים מנע מהם את הגישה לעץ הדעת טוב ורע עד שיילמדו ויהיו מוכנים. בסיפור המפורט על אברהם ניתן להבין בפעם הראשונה מהי המשמעות העמוקה של כל זה.

אברהם לא עושה הצגה של ציות, אין היסוס בתנועותיו, גם ברגע האחרון. הוא מרים את המאכלת ומתכוון לשחוט את בנו, כאילו באמת איבד את שפיות דעתו. כאמור באהבה הטוטלית תמיד יש איזה שיגעון, אולם 'מלאך-יהוה' עוצר בעדו, מדבר אליו מן השמיים. מלאך-יהוה?! האין זה אותו מלאך-יהוה שנראה לאברהם, ישב אתו באוהלו, אכל ושתה עמו? המלאך חוזר באזני אברהם על ההבטחות המוכרות שהבטיח בכל התגלויותיו הקודמות לאברהם וכל ההתרחשות הזאת מסתיימת שוב במילים הנושאות את המסר המרכזי של הפרק: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כ"ב 19).

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל יואב בצלאל אלא אם צויין אחרת