44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מצב שמפניה

הוא מצב שמשהו רוחש בך ומחפש מוצא כדי לצאת החוצה. הבלוג הזה נולד כדי להיות חולץ פקקים - לשחרר את התסיסה הזאת לאוויר העולם. אז בבקשה קחו לכם כוסית ושתו איתי לחיים!

"רפסודיה בולגרית"

"אס זנם סיצ'קו" (As Znam Seechko) - ככה אבא שלי היה קורא לי כאשר היה מתעצבן עלי - וזה קרה הרבה wink.

בבולגרית "אס זנם סיצ'קו"  משמעו "אני יודע/ת הכל". מדובר, כמובן, בתיאור אירוני ציני שמלגלג על אנשים שהם "תופסי תחת", שחושבים שהם יודעים הכל ושאף אחד לא יכול ללמד אותם שום דבר.
הילדה הקטנה שהייתי תפסה את המילים הלכה למעשה וראתה בכינוי סוג של אתגר - כך הפכתי פח אשפה של אינפורמציה מיותרת ופרטי טריוויה, עד שלפעמים אני חושבת שפירמוט טוב לא היה מזיק לי בכלל.

אך מידי פעם אני חוטפת מהחיים סטירת התעוררות, עומדת פעורת פה וחסרת אונים ועונים - ואז שומעת את המשפט הזה מהדהד והמשמעות האירונית שלו מכה בי בכל עוזה.
חוויה כזאת היתה לי עת ישבתי עם אימי באולם המלא מפה לפה בהמון רב ונרגש בהצגת טרום הבכורה של הסרט "רפסודיה בולגרית"
- קופרדוקציה בולגרית-ישראלית מאת ובבימויו של איוון ניצ'ב, הפקה של ניסים לוי, משה אדרי, ליאון אדרי ושאול שרצר בעזרת קרן רבינוביץ' לאומנויות תל אביב - שנבחר לייצג את בולגריה השנה באוסקר בתחרות הסרט הזר.


                                      
 

אחד מהמאפיינים המגדירים אותי כאדם היא השייכות שלי לעדה הבולגרית. אנחנו בעדה לוקחים את העסק הזה של הבולגריות מאוד ברצינות. כבר בילדות טחנו לנו במוח - שאין בעולם עוד עם כמו העם הבולגרי, שאנחנו ישראלים אבל הרודינה - המולדת - היא בכלל בולגריה ושהמלך האמיתי... עזבו אתכם מאלביס או אריק אינשטיין, המלך שלנו הוא סימיאונצ'ו ה-2 יורש העצר הבולגרי - ככה בשם חיבה - ואל תתנו לשום מהפכה קומוניסטית לבלבל אתכם.
גדלנו על סיפורים רווי געגועים, שנלחשו בתערובת של בולגרית, לדינו ועברית - וטעמם כטעם בורקס עם חמינדוס בשבת בבוקר ואיזה כפית סלטקו (מרקחת פרי) בכוס מים קרים או מסאפן לקינוח.
שמענו על הבית והחצר המשותפים, על ה"מחלה" - הרובע היהודי שם גרו רוב יהודי סופיה, על בית ספר "שלום עליכם", על גימנסיה "אליאנס", על האימונים ב"מכבי" וב"שומר הצעיר", על "יום השקל" - המצעד של תנועות הנוער היהודיות ברחבי בולגריה, בו צעדו היהודים עם דגלי בולגריה והדגל הכחול לבן של התנועה הציונית. "ואפילו הצאר בוריס הצדיע להם" (לקרוא במבטא).
גדלנו על המוטו שכל בני האדם הם שווים ולא משנה מאיפה הם באו, כולם טובים, ושצריך להתייחס אל כולם בדיוק אותו הדבר -  אבל בשקט לחשו לנו, "את יודעת, הוא משלנו..."

 

                        

                                                           אבא שלי, עומד, (רביעי מימין) ואחיו התאום לצדו ב"מחלה" בסופיה
                                                                              השוודי הקיצוני ימני - זה אחיהם הצעיר

בעיקר גדלנו לאור "הילת מלחמת העולם השנייה" - וההצלה ההירואית של יהדות בולגריה, המדינה היחידה שהיתה בת ברית של היטלר ולא מסרה יהודים בעלי דרכון בולגרי - אני לא יודעת איך זה היה בבתים בולגריים אחרים, אבל בבית שלי כל תקופת מלחמת העולם השנייה נצבעה בנופך סנטימנטלי-רומנטי.
נו בסדר... נכון ש"החוק להגנת האומה" שלח את כל הגברים הצעירים למחנות עבודה, אבל אנחנו לא פוחדים מקצת עבודה - היה אוכל, שרנו, היה שמח.
ולא מה פתאם גורשנו מסופיה... היהודים לא גורשו... נהפוך הוא - הוציאו אותם כדי להרחיק אותם מהעיניים של המיסקינקי - Mis'kinki (מנוולים) . היהודים סגרו את הבתים ונתנו את המפתחות לשכנים ואמרו להם שהם יכולים לקחת מה שהם צריכים כי חבל שככה ישאר הכל.

נכון שדחסו אותם באולמות ציבוריים בפרדיננד או בפזרצ'יק - תלוי אם זה סיפור של אבא או של אמא - ונכון שהיה קר, ולא היה מה לאכול - אבל היו בולגרים טובים שהביאו שמיכות ואוכל וכן, היו כינים וגזזו לאמא את הצמה הארוכה שלה (שזה אגב הקטסטרופה בהא' הידיעה של התקופה על פי אמא ולא למשל החשד לטיפוס שכמעט הרג אותה), ונכון ש"ברניק" מנוול אחד (חניכי תנועת הנוער הפשיסטית בולגרית) זרק על אמא שלי אבן ופתח לה את הגבה והיא איבדה את ההכרה מאובדן דם, ועד היום היא פוחדת מכלבים גדולים כי הגרמנים שיסו בהם כלבים - אבל זה הכל זניח, כי הרוב היו נחמדים וניסו לעזור, ובכלל משם הם הגיעו לגן עדן - חור קטן על מפת בולגריה, צ'חלרה שמו, כאשר שורת המחץ של הסיפור היתה "ואז המלחמה נגמרה, אבא גילה שאנחנו בצ'חלרה ונסע לשם וכל הדרך חשב שימצא מוזלמנים ובמקום זה מצא אותנו אדומי לחיים" - ועל רקע הסיפורים האלה לך תבין מה מביא 45,000 איש ואישה לקום בבת אחת ולעזוב את בולגריה לישראל ברגע שניתן להם.

רק בערוב ימיו, בלילות הארוכים בבית החולים שבהם פתח אבא שלי את סוגר ליבו ונתן לי להציץ בגלויות, במכתבים ובזכרונות שצרב לאורך חייו על לוח ליבו - רק אז התחלתי לראות מעט ממה שנחרט בו בבולגריה 1940 - 1945. על הטלאי הצהוב, על ההשפלה, על המכות, על הרעב, על הפחד שכל תזוזה היא האחרונה והפעם זה לפולין וזה הסוף. "איז'ה," הוא אמר - "זאת היתה מלחמת העולם השנייה. היו נאצים ברחובות, אנטישמים מחורבנים היו גם בבולגריה, הפציצו אותנו, לא היה מה לאכול, קפאנו מקור, כל הגברים הצעירים נלקחו למחנות עבודה - כמה טוב זה כבר יכול היה להיות?"
 

                  

                                               סבא שרלו, בקבוצות העבודה. אפשר לראות את הכפתור, הטלאי הצהוב תפור על הדש

אבא, לצערי, כבר לא איתי - אבל היום בסרט "רפסודיה בולגרית" נזכרתי במשפט ההוא שלו, כאשר הבנתי כמה לא הבנתי כל השנים האלה כלום.
לפחות זכיתי לשבת לצד אמא שלי, להחזיק בידה ולפסוע איתה ברחובות סופיה של 1943, בימים ההם שהיתה ילדה יהודייה קטנה בעולם שהפסיק פתאם להיות בעדה, והתרגשתי עד דמעות.


 

                                   על הסרט

מוני מושונוב, בבולגרית כמו שאנחנו מכירים אותה, עם קצת מבטא ישראלי שבורח לו פה ושם, הוא מואיז - יהודי אלמן שגר עם חמותו, בתו מזל ובנו מוני ב"מחלה" - השכונה היהודית של סופיה - וכמו כל גבר בולגרי טוב הוא אינעת, Ee'nat - עיקש כפרד וחייב שהדברים יתנהלו על פי דרכו.
הוא חרד לילדיו המתבגרים שלא מתנהגים על פי כלליו בעולם של אנטישמיות גואה
. ערב אחד הוא מגלה שבתו מזל מאוהבת באיזק - בנו של אברהם בלו, השכן שנוא נפשו, שאיתו יש לו חשבון פתוח עוד ממלחמת הבלקן והוא מצהיר "שיצמחו לו שערות בכף היד לפני שיתן לה להתחתן עם הבן של המנוול הזה".

כדי להוציא למזל את איזק מהראש, הוא שולח אותה, את מוני ואת סבתא לטיו אלברט (אלכס אנסקי), אל משפחת אמם בקבאלה אשר בתארקיה, בתקווה ששם הסבתא תמצא לה חתן יהודי נחמד וראוי. מזל מסרבת לכל השידוכים, דבקה באהבתה לשכן ומתחננת לחזור הביתה. מוני לעומת זאת, מתאהב עד הראש ברשל - שלי, הבת הנועזת והיפה של המשפחה.

לאחר שמואיז מתרצה, הם חוזרים הביתה לסופיה לעולם שהופך טעון, קודר ומאיים והם נאחזים בחתונתם הקרובה של מזל ואיזק כנקודת אור ותקווה.
המשפחה מקאבלה מגיעה לחתונה ואיתם כמובן שלי הנאווה. מוני הנרגש מכיר לה את ג'וג'ו - חברו הטוב ביותר, דון ז'ואן דה לה שמאטע, שלא באמת מבין את עומק הרגשות של מוני ומנסה לקחת קצת משלי לעצמו. המשולש הרומנטי ניתץ אל מול חומת המציאות. ג'וג'ו מגלה שיהודי תארקייה מועמסים על רכבות לגירוש, נרתם לעזרת מוני ושניהם יחד מנסים לעשות הכל כדי לעלות על הרכבת, להגיע אל שלי ולהצילה.


הסרט מוקדש לזכרם של 11,343 יהודי האיזורים המסופחים - תארקייה, מקדונייה ופירוט - אשר עליהם לא שפר גורלם והם נשלחו לטרבלינקה והושמדו שם.

 

                            

 

אמא שלי קראה לי ברבוריצה (Bar'buritza) קשקשנית, ואכן "דיברתי" ברשומה הזאת - אך בכל זאת כמה מילות סיכום.
לראות את "רפסודיה בולגרית" היה להציץ אל בית סבתי ואל בית הורי. להאזין שוב לשפה היחודית הזאת, מיש-מש של בולגרית ולדינו גם יחד - לינוק שוב לתוכי את ההומור, את הביטויים היחודיים שעליהם גדלנו, את ריח הרקייה המוגש לשולחן ולהתמכר לשירים - אוח.. קקווי פסני (Kak'vi pesni)...  אוח איזה שירים, רק מי שישב הערב בקולנוע ושמע את קול השירה החרישית מפכה ועולה מבין השורות החשוכות ומתאחדת עם ההיא שזלגה מהמסך אל האולם הדומע, יבין.

כוחו של הסרט הוא לא בתסריט גדול או בדיאלוגים מבריקים - סיפרתי לכם כמעט את כולו והפתעות אין שם - אלא באותנטיות וברגש שהוא מעביר.
הניסיון להציג בפנינו את סופיה ובעיקר את יהדות בולגריה בזמן המלחמה עזר לי להבין קצת יותר את הנראטיב של הקהילה - אך יותר מזה להפנים שהורינו גדלו בצל הטראומה הנוראית ההיא. שהם עברו את שואת העם היהודי בכל עצמתה וסוף סוף לנכס לעצמי את התואר "דור שני" בזכות ולא בחסד.

סרט חובה לבולגרים שבינינו, בעיקר אם יש לכם עוד את מי לקחת אל הסרט, להחזיק להם ביד ולראות אותו דרך עיניהם.
אבל אני מאמינה שגם כל האחרים יהנו ממנו מאוד כי הסרט הוא בעיקר אנושי - וכמו שאומרים אצלנו בעדה - היידה בה, כולנו בני אדם, בה...

 

    

                                                                   ואיך לסיים את הרשומה אם לא בשיר הסיום של הסרט.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קליספרה אלא אם צויין אחרת