1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

החתול של שרדינגר – סיפור לשבת

 
רוב בני האדם בעולם נחלקים לשלושה סוגים: אלה האוהבים חתולים, אלה האוהבים כלבים ואלה שלא סובלים לא כלבים ולא חתולים.
יש גם מיעוט האוהב כלבים וחתולים באופן שווה.
 
פרופסור שרדינגר (שם לא בדוי) לא היה בטוח היכן הוא מסווג לפי שיטה זאת.
למרות שהוא היה אדם מאוד משכיל, פרופסור לפיזיקה וזוכה פרס נובל, היה לו קשה מאוד להחליט האם הוא אוהב חתולים או כלבים (או אולי לא סובל את שניהם).
בהיותו פיזיקאי תיאורטי, הוא הקדיש זמן רב למחשבות תיאורטיות על הנושא וכתב (אך לא הפיץ) כמה מאמרים על הבעיה.
אשתו של שרדינגר הציעה לעבור לניסויים מעשיים יותר. לדוגמא – לאמץ חתול ולראות מה תהיה תגובתו של הפרופסור אליו (וכמובן מה תהיה תגובתו של החתול לפרופסור).
 
שרדינגר רצה לדחות את ההצעה על הסף אבל אשתו התעקשה ושאלה ממה הוא חושש כל כך.
"איך נקרא לו?" - שאל הפרופסור
"החתול של שרדינגר, כמובן" – ענתה אשתו מיד
"ואיפה הוא יעשה את צרכיו?"
"נסדר לו קופסא"
"ומה נעשה אם חלילה הוא ימות?"
"למה שהוא ימות?"
 
הפרופסור התפלא על השאלה האחרונה. הוא הסביר לאשתו בסבלנות כי חתולים הינם יצורים אורגניים שנשמה באפם (כלומר הם נושמים) ואף יצור אורגני שנשמה באפו לא חי לנצח...
אשתו קיבלה את ההסבר ההגיוני והציעה מיד שיאמצו חתלתול צעיר כך שהסיכוי שימות יהיה קטן מאוד.
הפרופסור הסכים שסטטיסטית ככל שהחתול יהיה צעיר יותר הוא יחיה זמן ארוך יותר בביתם, אבל למרות זאת גם הוא ימות יום אחד.
בתסכול מסוים אמרה אשתו – "בסדר, כשהוא ימות נשים אותו בקופסא אטומה ונקבור אותה. כלומר אותו. כלומר את החתול בקופסא"
"ומאיפה נמצא קופסא אטומה?" - שאל הפרופסור שהיה תמיד יסודי מאוד ולא היה מוכן להתחיל יזמה חדשה לפני שהכל היה ברור.
"ניקח את הקופסא של החול, זאת שהוא יעשה בה את צרכיו (כל עוד הוא חי), נכניס לתוכה את החתול (המת) ונאטום אותה" – פסקה אשתו שקיוותה שבכך תסתיים השיחה.
 
אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד. פרופסור שרדינגר חשב קצת על הפתרון המוצע והעלה קושיה חדשה: "מה יקרה אם בקופסא יהיה אטום בודד של חומר רדיואקטיבי שיש לו הסתברות של 50% בדיוק להתפרק?"
אשתו של שרדינגר הסתכלה עליו במבט נדהם. היא אמנם הכירה אותו כבר הרבה שנים אבל הפעם היא לא הצליחה למצוא את הקשר בין השאלה לבין נושא השיחה.
"מה זה חשוב אם יהיה בקופסא אטום בודד של חומר רדיואקטיבי כזה?" – היא שאלה בתמיהה.
 
"רגע, לא סיימתי" – הסביר(?) הפרופסור – "חוץ מהאטום יהיה בקופסא גם חיישן שיבדוק האם החומר הרדיואקטיבי התפרק או לא. אם החומר יתפרק, החיישן יפעיל מתקן נוסף שיהיה בתיבה ויפיץ בה רעל שיהרוג את החתול. אבל אם החומר הרדיואקטיבי לא יתפרק, החתול יישאר בחיים"
גברת שרדינגר הייתה המומה. "אבל החתול כבר יהיה מת בכל מקרה! בשביל מה אתה צריך מתקן שיפיץ רעל בקופסא?" – היא שאלה בתמיהה גדולה עוד יותר.
"הנה הטעות שלך" – השיב הפרופסור בנימת ניצחון – "את מניחה שהחתול יהיה מת כשנכניס אותו לקופסא, אבל מה יקרה אם נכניס אותו חי?"
"למה שנכניס אותו חי לקופסא?" – שאלה הגברת שכבר אבדה לחלוטין את הקשר לשיחה המקורית.
"כדי שיעשה את צרכיו כמובן!" – קרא הפרופסור בנימת נצחון.
 
אשתו של שרדינגר (הלא היא גברת שרדינגר, הלא היא אן-מארי) התרחקה ממנו כמה צעדים. היא שקלה את הדברים במוחה ולבסוף החליטה לשאול עוד שאלה אחת: "למה שנשים בקופסת הצרכים של החתול מתקן שמפזר רעל?"
פרופסור שרדינגר נאנח. נראה שאשתו אף פעם לא הבינה אותו. הוא הסביר בסבלנות: "כדי שהוא יהיה גם חי וגם מת בו-זמנית!"
אן-מארי החליטה שאין טעם לדון בכך יותר. היא יצאה מהחדר בלי להוסיף מילה ולמחרת היא הביאה הביתה גור חתולים ג'ינג'י מקסים.
פרופסור שרדינגר התאהב בו מיד ומעולם לא ניסה לשים אטומים רדיואקטיביים, חיישנים או מתקנים מפיצי רעל בקופסת הצרכים שלו.
 
 
 
מוסר השכל: אי אפשר לעמוד בפני חתולים ג'ינג'ים
 
שבת שלום!
 
תודה ל-nnn fox שהציע לי לכתוב על החתול של שרדינגר
 
והרשומה המומלצת היא  חורף 2014  - בבלוג של המיזנטרופית
 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

102 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת