44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מצב שמפניה

הוא מצב שמשהו רוחש בך ומחפש מוצא כדי לצאת החוצה. הבלוג הזה נולד כדי להיות חולץ פקקים - לשחרר את התסיסה הזאת לאוויר העולם. אז בבקשה קחו לכם כוסית ושתו איתי לחיים!

ימים של שמחה? ביקורת ומחשבות בעקבות הספר "גדר חיה" לדורית רביניאן

בימים אלה מסתובב ב"ספר הפנים", הלא הוא הפייסבוק, משחק חדש - '100 ימים של שמחה' שמו. כל "קורבן" צריך לציין מידי יום דבר ששימח את ליבו, עדיף בתוספת צילום, וזאת במטרה למלא את הפייסבוק באור, גילה ודיצה - כך לפחות הבנתי מ'שורת תפעול משימה'. יתכן שבין השורות מסתתר עוד איזה רעיון רוחניקי - ניו א'ייגי כזה או אחר, אבל אני לא שולטת בשפה.
 

            ממציאת המשחק "והיית אך שמח" המקורי

                                   

ובכן - להשתתף בפעילות הזאת אני לא משתתפת - וזאת בגלל ש:


א. לא הזמינו אותי.

ב. מה לי ולרוטינה - יומיים של בדיוק אותו דבר ואני מתחילה להסתובב בחוסר שקט  כמו 'צ'ינצ'ילה על הגרילה'.

ג. אני מהאנשים המוזרים האלה שהגדרת שמחה בשבילם היא: קמנו, כולם חיים, אין חדש תחת השמש - שמח !

תקנו אותי אם אני טועה - אבל האם לקרוא סטטוס יומיומי נוסח "היום ה - 64#. קמתי ואני שמחה שאני חיה", לא יעורר בקרב ההמון מחשבות רצחניות רק בגלל הצורך לגוון קצת? למשל, משהו כמו - "היום ה- 65# למשימה. לא קמתי!"

אבל פה ושם באמת יש "שמחות קטנות של יום חולין", כמו האירוע שעליו התחלתי לספר ברשומה הקודמת ואמשיך ברשומה זאת.
לצאת מהבית ביום חמסין אחד שבין סתיו וחורף (רק בישראל), להכנס אל הספרייה העירונית ולראות כיצד מונחים זה לצד זה שלושה ספרים שמחוזרים במרץ על ידי כל אנשי המקום והנה הם עומדים וממתינים שם רק לי... אוח...

על הראשון מהם, "ללכת בדרכך" לג'וג'ו מויס, דיברתי ברשומה הקודמת. את "גדר חיה" אסקור ברשומה זאת - * ואם יהיה לי מה לספר לכם על "בתים של אחרים" לדקלה קידר אלשין לכם עליו ברשומה הבאה devil .(ראה בסוף הרשומה)



                                          

                           

                             "גדר חיה" לדורית רביניאן

 

דורית רביניאן יודעת לכתוב - היא כבר הוכיחה לנו את זה היטב בשני ספריה הקודמים, "סמטת השקדיות בעומריג'אן" ו"החתונות שלנו". כמו אותה שחרזאדה מסיפורי אלף לילה ולילה, היא יושבת על קו התפר שבין אגדה למציאות, רגל פה רגל שם, ורוקמת סיפורים מלאי העזה ודרמה, עשירים בצבע ובדמיון שמעוררים את כל החושים .
לאחר שנים ארוכות של שתיקה מביאה לנו את ספרה החדש, "גדר חיה".

רביניאן כותבת הפעם מניו יורק, חורף 2003 , ופורסת בפנינו את פגישתם וסיפור אהבתם של ליאת - "ילדה טובה" מבית פרסי, עוד מעט בת שלושים (ואפילו בשלב מסוים בסיפור יהיה לה חום גבוה) - וחילמי - נפש חופשית, צייר, ספונטאני ורגיש, פלסטיני מחברון, בן למשפחה מעקורי מסמייה, כפר קטן ליד לוד. הכימיה ביניהם מיידית ושניהם נסחפים לרומן סוער - רק שבעוד שאצל חילמי מדובר במערכת יחסים שהכל בה פתוח והכל אפשרי, ליאת תוחמת את הקשר לגבולות המקום - העיר ניו יורק, מקום ניטרלי ורחוק מעיניהם הבוחנות של הוריה - ולגבולות הזמן - הקשר יכול להמשך עד ל- 20/05/2003, אז  פג תוקפה של אשרת העבודה שלה בניו יורק והיא חוזרת הביתה לתל אביב, לבד.

הסיפור נע על שני צירים: ציר המיקרו, שמתאר את מערכת היחסים הסוערת והשברירית שנבנית ביניהם, וציר המאקרו: הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
האהבה והרצון להיות יחד בכל רגע (בתחומי הזמן הנתון) קיימים בשני הצדדים, אך תפיסתם את הזוגיות שונה לחלוטין. חילמי מנסה להגדיר אותם כזוג קבל עם והורים, וליאת, לעומת זאת, חוצצת בין חילמי ל"עולם האמיתי" שנשאר מאחור בישראל - היא לא נותנת אפילו לקולו להשמע בזמן שהיא מדברת עם הבית.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני בא לידי ביטוי בויכוחיהם האין-סופיים. חילמי ואחר כך גם אחיו וואסים משוכנעים כי האופצייה היחידה האפשרית לבעיית המזרח התיכון היא מדינה דו-לאומית. ליאת מייצגת (רע) את הפתרון של השמאל בארץ - "שתי מדינות לשני עמים". בשני הצירים מי שקובע בסופו של דבר הוא ה"צד הישראלי" - למרות שהוא עילג, משתמש בסיסמאות, לא סגור על עצמו ומגיב בהיסטריה לקול ההגיון. גם ליאת וגם מדינת ישראל מרימות גדרות כדי לשמר גבולות ברורים - מדינת ישראל מעלה את גדר ההפרדה וליאת מייצרת גדר חיה של הסתרה וניתוק.

אני חושבת שהבעיה העיקרית שלי עם הספר הוא שהכן שעליו רביניאן מעמידה את חילמי עושה לי נקע בצוואר. חילמי - הצד הדפוק - מיוצג כדמות "הפרא האציל" וה"נשמה החופשית" - הוא זה שיוצר יופי, שנאמן לאמת שלו, שמוכן ללכת איתה עד הסוף. הוא אפילו אתאיסט! לעומתו, ליאת מצטיירת כתינוקת קטנה ומפונקת שחיה בדירה במנהטן מבלי לשלם עליה שכירות, חלשה, פחדנית ולא נאמנה לאמת שלה בשום מישור. זה היה עובר אם הסופרת לא היתה יוצרת הקבלה בוטה בין שני הצירים - היא סוגרת כאן חשבון עם הצד הישראלי, בעיקר עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. היא מזלזלת בדרכם המוצהרת "שתי מדינות לשני עמים" ואנו שומעים את הזלזול הזה היטב בחולשתה של ליאת, בתחושת חוסר האמון לדברים שהיא עצמה אומרת, לאופי הדיון שהופך מהר מאוד לויכוח קולני שמסתיים בעלבון ובבכי בלתי נשלט שלה. כישראלית, רביניאן מקטינה אותי וסותמת לי את הפה - ואני לא אוהבת את זה.

נכון, העלילה מידי פעם מקבלת זוויות מגרדות ומעצבנות, אבל כמו שציינתי בהתחלה, רביניאן יודעת לספר סיפורים - הקוראים משוטטים עם ליאת וחילמי ברחובות ניו יורק הקפואה בין מנהטן לברוקלין ומתגעגעים איתם הביתה - לחום, לים, לשמש. את החורף הניו יורקי האפור, המושלג, הקפוא והקודר צובעות מילותיה בפלטת הצבעים הזוהרת והמחממת שלו - באותם צבעים כחולים וזהובים שמחלחלים ומפשירים את עגלת הזוגיות הזאת בכל פעם שהיא קופאת תחת השלג וחורקת עד שיגיע תאריך התפוגה..

לא הבנתי גם את הדרך שבה רביניאן בחרה לסיים את הסיפור. נוצרה בי התחושה שכל הרעיון לספר נולד בזמן קריאת ידיעה בת 300 מילים בדף אחורי של עיתון שתיאר את הסצנה האחרונה בספר הזה (שעליה כמובן לא אפרט מפאת כבוד הקוראים ושנאת ספויילרים) - רק שבמהלך הכתיבה הדמויות קיבלו חיים משלהם ומשכו אותה לכיוונים אחרים לגמרי מהצפוי - ולבסוף היא נתקעה עם סוף לגמרי מסיפור אחר.
 

הספר מעניין, מעורר ומעצבן בו זמנית - לדעתי סה"כ המרכיבים טובים יותר מהתוצאה הסופית - אבל בשורה התחתונה אני שמחה מאוד שקראתי אותו - בעיקר בימים אלה שכל הארץ סוערת עקב "חוק הלאום".

בשתי מילים:
מעורר מחשבה.

"גדר חיה" דורית רביניאן
הוצאת עם עובד-ספריה לעם
344 עמ'
2014


התחלתי לכתוב רשומה על שמחה - אבל איכשהו כאשר נכנסים למזרח התיכון בכל סיפור נשזרים גם כעס, עצב ובלבול.
מה אומר ומה אגיד - כל עוד שאנחנו קמים בבוקר ויקירינו לצדנו מתמתחים אף הם אחר שנת לילה טובה - אפשר לנשום לאט ולחייך - דבר אחד שמח יהיה ביום הזה.

לסיום עוד שיתוף מוצלח ישראלי פלסטינאי - שביר, הלא הוא קאוור בעברית וערבית לשירו הנפלא של סטינג Fragile.

 

 

*וחוב אחרון -
לאחר שסיימתי לקרוא את "בתים של אחרים" - דקלה קיידר
לא תהיה רשומה נוספת כי אין לי באמת מה לכתוב עליו.
לא הצלחתי להתחבר לעלילה, לדמויות ולמה היתה הדקה
כל השתלשלות הסיפור מופרכת על גבול המעליב.
קראתי תסריט של רפרודוקצייה ישראלית לסרט אמריקאי ולא מוצלח במיוחד.
מבחינתי לא חייבים, בכלל.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קליספרה אלא אם צויין אחרת