00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

משפחת נחשון מטיילת

מוסקבה ניו יורק – היום השני – 22 באוקטובר 2014

הבוקר החל עם חדשות על גורל המזוודה האבודה.

מסתבר שזוג הפנסיונרים שאספו את המזוודה שלי בטעות המשיכו איתה לטיסה שלהם הלאה ומאוחר בלילה הגיעו עם המזוודה הביתה – לסיביר!!!

כשהגיעו הביתה, ורק אז, הם הבחינו שעל המזוודה יש מנעול לא מוכר, במקום המנעול שלהם. גם זה לא גרם להם לחשוב שאולי זו לא המזוודה שלהם... במקום זה הם הניחו שהמזוודה שלהם נפתחה לבדיקה ואז ננעלה במנעול אחר (שאין להם דרך לפתוח אותו. הגיוני...) אז הם פרצו את המנעול. רק אחרי שהשלימו את המשימה הגאונית הזו ופתחו את המזוודה, הם הבינו את הטעות... על המזוודה שלי מופיע הטלפון של עמיר. הם התקשרו אליו וניסו ברוסית להסביר לו משהו. האיש שלי שהבין רק משהו עם "צ'ימדן" מיהר לסמס לי את המספר שלהם ואז התחילה סאגה אינסופית של טלפונים. ועוד טלפונים. ועוד התנצלויות... אשכרה ריחמתי עליהם בסוף (בסדר.. על עצמי קצת יותר ). שורה תחתונה – המזוודה תעלה מחר מוקדם בבוקר על טיסה חזרה למוסקבה ואז, אולי, אם אירופלוט יצליחו להבין שהמזוודה שתגיע מסיביר היא המזוודה שלי (כי כל מדבקות הברקוד המקוריות נתלשו כמובן, ע"י הגאונים...), אני גם אוכל לקבל אותה חזרה. תחזיקו אצבעות.

מה שבטוח הוא שהיום אני מזוודה-לס.

אנחנו מתחילות את הבוקר בלהתלבש. טקס די ארוך בהתחשב בטמפרטורות שבחוץ.... שאלתי מאמא שלי גופייה וגרביונים. לבשתי שוב את כל הבגדים שיש לי ואני מוכנה ליום מלא הרפתקאות בבירת מוסקבה.

כשיצאנו מהמלון החוצה אל האוויר הקפוא ירד שלג. שלג!!! פתיתים מקסימים ומושלמים של שלג קל שלא נערם, אלא רק התערבל באוויר במין רכות נפלאה. בשביל המקומיים זהו בטח מטרד קטן. בשבילי, חגיגה שלמה של קסם.

ככה נראה המלון שלנו בצילום מכיוון תחנת הרכבת שממול.

אנחנו יורדות אל המטרו. התחנה סמוכה למלון. רק עוברים שני כבישי ענק ואנחנו שם devil

אני מתבוננת באנשים. התחושה שלי היא שכולם "שחורים ואפורים". מזג האוויר קר מאוד וכולם מכורבלים במעילים וכובעים, זה ברור. המעילים של הרוב המוחלט שחורים, גם זה הגיוני... אבל עדיין חסרות לי נקודות הצבע... הכובעים הצבעוניים, תיקים, מגפיים.. התחושה הכללית היא של נחיל אנשים כהים בתנועה

.

המטרו עמוס מאוד. מרגיש לי מסובך. אין מילת הסבר אחת באנגלית... גם לא שמות התחנות. רק הדרך החוצה מסומנת על הרצפה. תגידו, באיזה מטרו בעולם ראיתם שילוט על הרצפה???  אמא ואני חושבות שזה בגלל שנחילי האנשים הממהרים מתנהלים כשמבטם תקוע ברצפה. זה יכול להסביר את מיקום השילוט...

נוסעות לכיכר האדומה. היא מרשימה מאוד גם על רקע השמיים האפורים. כיכר עצומה וריקה כמעט לגמרי. סביבה הבניינים המוכרים מהצילומים האיקוניים של מוסקבה.

כנסיית ווסילי הקדוש המקסימה.

אנחנו עוברות ליד המאוזוליאום של לנין שם נקברה גופתו החנוטה. מכיוון שאין תור, מחליטות להציץ. עושות את כל הסיבוב (חלילה לקצר. יש שם שוטר והוא חמוש במשרוקית! surprise), עוברות בדיקה בטחונית ואנחנו שם. השוטרים עומדים בכל פינה, שומרים על השקט ועל כבוד הנפטר (להוציא ידיים מהכיסים כשעוברים על פני הגופה! לא להתעכב! להמשיך להתקדם!...) וכמובן שאסור לצלם.

בחוץ, צמוד לחומת הקרמלין יש בית קברות קטן ל"גדולי האומה". שם קבור גם סטאלין אחרי שגופתו הוצאה מהמאוזוליאום, בו נקבר לצדו של לנין לזמן מה. מה יכול להיות הולם יותר לבוקר קפוא בסוף אוקטובר, מאשר סלפי עם הקבר של סטאלין???

אנחנו מחליטות להכנס להתחמם בחנות הכלבו הענקית "גום" שנמצאת בצדה השני של הכיכר, מול המוזוליאום. היום זה קניון ענק ומרשים עם חנויות יפות (ויקרות), בתי קפה, מסעדות והכי חשוב.. חימום ושירותים (כולל "שירותים היסטוריים" שהכניסה אליהם בתשלום. לא בדקנו ).

אנחנו אוכלות ארוחת בוקר מאוחרת או צהריים מוקדמת ב – סטולובייה 57 - מסעדה חמודה בקומה השלישית, עליה המליץ לנו אמש סרגיי, הנהג. זו מסעדת שירות עצמי חביבה. המחירים אכן זולים והמבחר עצום.

אני דוגמת שם סלט שנקרא "דג מלוח במעיל פרווה" . זה אוכל רוסי טיפוסי והוא מזכיר לי את סבתי אידה ז"ל. חוץ מזה שזה פשוט טעים וזה משמח אותי.

והנה מתכון, למי שדחוף לו להכין בעצמו "דג מלוח במעיל פרווה" cheeky - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94_(%D7%9E%D7%90%D7%9B%D7%9C)

ככה נראה ה"גום" מבפנים - 

וגם ככה - 

אחרי שאכלנו. ושתינו תה עם לימון (כמובן surprise ) והפשרנו באופן כללי אנחנו מוכנות להמשיך.

אנחנו מטיילות ברגל לכיוון תאטרון הבולשוי המפורסם.

ממש מולו ניצב פסל של מארקס. הפסל הזה הוא נקודת ציון היסטורית בביוגרפיה של המשפחה שלי. זו הייתה נקודת המפגש הקבועה של אמא ואבא שלי, האוהבים הצעירים, בימים שטרום עידן הסלולר.... "ניפגש בשש ליד הפסל של מארקס" indecision

אמא שלי לוקחת אותי לטייל ברחובות מוסקבה של פעם. זו שלפני האוטוסטרדות, הפקקים והבנינים הגדולים. אפילו בתפאורת היום האפור הרחובות קטנים וציורייים והבתים מקסימים.

ותנסו לדמיין שכל הצעידה הזו שלנו מלווה בקצת היסטוריה והרבה סיפורים משפחתיים, זכרונות, נוסטלגיה devil

פנסי הרחוב כובשים  אותי -

אנחנו עוברות בדרך בקונסרבטוריון למוסיקה בו בקרה אמא שלי בקונצרט, עם אהבתה הראשונה... הבנין נשאר כשהיה – החזית החיצונית, הכניסה, הפואייה... לאולם לא מרשים לנו להיכנס כי "נעול עכשיו" ולא מעניינים אותם נוסטלגיה וזכרונות.

במקום זה אני מצלמת ספסלים ממשטחים... שימוש מעולה למשטחי עץ ישנים - 

עוד אנחנו עוברות ליד בנין האוניברסיטה הישנה של מוסקבה. שם למד סבא של אמא שלי משפטים.

בביתן קטן אנחנו בוחרות כרטיסים להופעה. מבין כל מה שיש למוסקבה להציע לנו הערב, אנחנו בוחרות ללכת לבלט סניגורצ'קה או בתרגום חופשי לאנגלית The Snow Maiden

המטרו לוקח אותנו אל הארבאט הישן.  הרחוב הזה, במאה ה-18, היה מרכז המשחקים והשעשועים של האצולה הגבוהה, ובמאה ה-19 התגוררה בו האצולה הקצת פחות גבוהה, אמנים ואנשי אקדמיה היום הארבאט הוא רחוב תיירותי מרכזי במוסקבה. זהו מדרחוב, עם דוכנים לממכר ספרים, בתי קפה וחנויות מזכרות. במזג האוויר היום הוא די נטוש וריק, אבל בקלות אפשר לדמיין כמה הוא שוקק ועמוס בימים יפים, כשתיירים ממלאים אותו.

הבית התכלכל הזה הוא הבית בו התגורר פושקין - 

עבור כולם זהו אתר תיירות, אבל בשבילי זה הרחוב בו נולדו בו גרו הסבים הגדולים שלי ובו נולדו סבתי ואימי. ממש כאן, בבית מספר 51.

סבא וסבתא של אמא, סופיה והינריך, שכרו את הדירה בקומה הרביעית בבנין ברחוב ארבאט מספר 51, בשנת 1914, עם נישואיהם. כאן נולדו שני הילדים שלהם הבן, סיריוז'ה וסבתי, אירה. אחרי המהפכה, מכיוון שהדירה הייתה קטנה יחסית, היא לא חולקה כמקובל אז בין מספר משפחות, אלא נשארה ברשותם... שם נולדה גם אמא שלי ושם חיה עד שעברו לדירה אחרת, כשהייתה בת 9.

אמא מראה לי את החצר המרוצפת בה שיחקה כילדה, את המסדרון בו שיחקה בכדור, את החלון ממנו נפל החתול למטה... (לחתול שלום surprise )

והנה סבתא, אמא, אני ואחי. השנה היא משהו כמו 1975...

באותו הבנין ממש גר אנטולי ריבאקוב, הסופר שכתב את הספר "ילדי הארבאט". ספר שסבתי אוהבת לומר שנכתב "ממש עליה ועל חבריה"... http://www.kinbooks.co.il/product_568

בבית הזה גרה דודה אניוטה. לה ולמשפחתה היו אמצעים בתקופה שלפני המהפכה ולכן הייתה להם דירה גדולה ויפה של 10 חדרים. מהדירה הזו, בימים שאחרי המהפכה, נותר להם חדר אחד בלבד. את הדירה שהייתה שלהם הם נאלצו לחלוק עם עוד דיירים רבים. אמא שלי זוכרת סיפורים על המטבח האחד המשותף... איך היו השכנות גונבות אוכל זו מזו, אם הסירים עם המזון המתבשל לא ננעלו... אמא שלי מספרת על אחת השכנות של הדודה, שהייתה גונבת את העוף מתוך המרק המתבשל, שמה אותו בסיר המרק שלה ואחרי הבישול מחזירה את העוף המכובס לסיר של הדודה אניוטה שלא הבינה למה המרק שלה לא מצליח ונותר חסר טעם..

עשינו קפיצה קטנה גם לגינת המשחקים בה אמא שלי טיילה ורכבה על אופניים כשהייתה קטנטונת...

בארבאט אנחנו מוצאות מסעדה נהדרת. היא מעוצבת מהמם (מלא חפצי וינטג' בכל פינה...) והאוכל נפלא.

גם הבורשט. בכלל, הצבתי לעצמי מטרה לאכול בורשט אחד בכל אחד מימי הביקור שלי במוסקבה. היעד היומי בוצע בשלמותו –

גם הפילמנים, הכיסונים, עם פירות היער לא רעים בכלל (והכלים! תראו את הכלים!)

שבעות ומרוצות להפליא אנחנו ממשיכות לטייל עוד קצת לפני שמתגלגלות במטרו חזרה למלון.

מנוחה קצרה, הפשרה, ואנחנו שוב בחוץ, בקור המקפיא, נוסעות לבלט.

הנוף של מוסקבה בדימדומים, יפיפה ואנחנו מצליחות להבחין בזה גם מבעד לקור העז

התאטרון ענק ומודרני. בעיקר אני מתרשמת מהמלתחות עצומות המימדים. המקומים מגיעים למלתחה ולא רק פושטים מעילים-כובעים-כפפות... הם ממש מחליפים בגדים. הנשים עוברות לנעלי עקב... לילדות מחליפים את בגדי החוץ בשמלות יפות... באמת מרשים.

והבלט... הכוריאוגרפיה נהדרת, התלבושות נפלאות, המוסיקה של צ'ייקובסקי מדהימה... רק העלילה, שיהיה בריא מי שכתב את העלילה הזאת... הסיפור נגמר בזה שהיא נמסה. הוא טובע באגם... זה סיפור לילדים, זה????

אנחנו עייפות. חוזרות במטרו למלון שכבר מתחיל להרגיש סוג של בית.

לילה טוב ממוסקבה.

smiley

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל משפחת נחשון בתנועה אלא אם צויין אחרת