00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תמר הישראלית

חיים על הקצה (1)

ישראלי נוסע לח"ול

לפני שנים אחדות נסע הדוד שלי להתמחות רפואית בטורונטו. שלא כמו הרבה אחרים המתכננים נסיעה לשנה או שנתיים - הוא גם חזר. הרבה רעיונות הביא הדוד שלי מקנדה: ימי עבודה קצרים, תכנון זמנים, פיתוח תחומים נוספים, מעגלים להערכת מצב ודרכים להפחתת סימפטומים של שחיקה וטראומה בקרב עובדי חדרי מיון.

בזמנו הקשבתי לו בתשומת לב מלאה, אך אני מתוודה כי הנושא היה זר לי. רק כשעברתי לבודפשט, היתה לי הזדמנות לחוש על בשרי את העניין. היה לי קשה להתרגל לקצב החיים האיטי. הרגשתי כמו אצן בחללית של 'וול-אי'. או כמו שהרגשתי אתמול: בבוקר קבעתי פגישה ואבחון רורשאך עם 'מטופל', בצהריים יצאתי לדייט, אחר כך קניתי מוצרים ואפיתי קאפקייס, יצאתי לרכיבת אופניים, חזרתי הביתה, התארגנתי ויצאתי למסיבת יום הולדת. בין לבין עברתי על מצגת אחת למבחן הקרוב. למסיבה הגעתי באיחור של כשלושים דקות, עם הקאפקייס. נורבגי אחד שאל מדוע איחרתי, אז שאלתי מה הוא עשה היום: הוא למד קצת למבחן. והוא צפה בכדורגל.

בישראל לא רק הרופאים עובדים יותר מידי. נראה כי יותר מידי אנשים חשים שהם חיים על הקצה, בלי מספיק זמן התרגעות ובלי שלוות נפש. כל כך התרגלנו לעומס הזה, עד שקשה לנו לדמיין את חיינו בלעדיו. כל זה מורגש בסקאלה אחרת בקרב הורים לילדים, אבל גם אינדבדואלים חשוכי ילדים, כמוני, רגישים לכך. אז אנחנו מדברים על מחירי דירות, מחירי מילקי ומיסים, אבל מה שאנחנו באמת מבקשים זה איכות חיים מנטאלית. רוצים לקום בבוקר בלי לחוש את העפעף השמאלי מעפעף בעצבנות. ולא להשתתק בהלם בכל פעם כשאנחנו נוחתים מחו”ל.

 

עומס

השנה אני מסיימת את התואר השני. בניסיון לבוא לקראת הסטודנטים, דחסה האוניברסיטה את כל קורסי החובה בסמסטר הראשון של השנה, כך שאת החצי השני נהיה פנויים לתכנן כרצוננו. כולנו מוקירים תודה על כך, ויחד עם זאת, מנסים לעמוד בעומס המטלות מבלי לקרוס. רמות הקורטיזול קצת גבוהות מהרגיל, וסופסוף גם חלק מהאירופאיים שלנו סובלים מאינסומניה. אחת מהן סיפרה לי שהתעוררה בקוצר נשימה באחד הלילות השבוע. התקף פאניקה קטן. פשוט בגלל עומס קוגניטיבי.

שלא תבינו אותי לא נכון, לתנאי המחיה החומריים לגמרי יש השפעה על המצב המנטאלי שלנו. כשיש לי מינוס בחשבון אני לא מצליחה לנשום, וכשאני צריכה לחשבן כל הוצאה קטנה אני לא מצליחה ליצור. אבל גם עומס מטלות, או רק עומס קוגניטיבי של מחשבות גורם לרמות דחק גבוהות. והגוף שלנו, יש לו העדפה לרמה מסויימת של גירויים.

עומס קוגניטיבי שכזה יכול להיווצר גם כאשר לכאורה יש לנו מספיק תנאים לחיים פשוטים. דאגות לגבי מצבים או אירועים שאין לנו שליטה עליהם יביאו אותנו לידי רומינציה, שזה הדיבור הפנימי וחסר הפתרונות שלנו, וגם אלו מעלים את רמות הקורטיזול – קרי, דחק. וזה מה שקורה לרובנו כשאנחנו מקשיבים לחדשות על מלחמות, על מוות מוקדם, על האיום האיראני, על רמות האבטלה, על מחיר הילודה, על מחיר המחיה ועל האינפלאציה באקדמיה.

תרשו לי לשאול שאלה רטורית: מתי בפעם האחרונה פתחתם עיתון, או דף חדשות מקוון, מבלי לקרוא כותרת ראשית טראגית או מדאיגה? מה לגבי כותרות משנה?

לעניות דעתי, אפשר לפתור את הדאגות האלו במספר אופנים: 1. באמצעות נקיטת פעולה סימבולית של התמודדות. פעולות כגון אלו כוללות הרבה אקטים דתיים, כמו צדקה ותפילה וקבלת קבלות. אפשר לעשות מה שסבתא שלי עושה ולהימנע מלצאת מתחום הקו הירוק כדי שלא יהיו תאונות דרכים, או לכתוב פרוטוקולים למלחמה גרעינית עם איראן ולשלוח אותם למשרד הביטחון. 2. פעולות קונטרסט של התרגעות וחשיבה חיובית. כל אלו כוללים פעילות פיזית, פיתוח מודעות באמצעות שיטות שונות ועוד. 2. אפשר לנסות להימנע מלהתעסק בכל אותן דאגות, בהבנה מלאת ענווה שיש דברים שאין לנו שליטה עליהם. מזעור החשיפה לאיומים כגון אלה כוללת לפעמים מעבר לארץ אחרת, הרחק מהמקום שבו כל הדברים מתרחשים, אבל יכולה להתחיל בהימנעות מקריאת עיתונים, הגבלת שעות החשיפה לחדשות, התרחקות מדיונים פוליטיים ועוד.

 

לא להקשיב לחדשות?

יהיו מי שיתנגדו לכך בתואנות שונות. יש מי שיגידו כי חובת הקולקטיב לדעת על צרת הפרט, אחרים יטענו כי אם לא נדע על איום, לא נוכל להתמגן מפניו. יהיו גם מי שיגידו כי המנהיגים יובילו אותנו לאבדון אם לא יהיה למדיה את הכוח לבקר את השלטון. כולם יהיו צודקים במידה, אבל כשהבריאות המנטאלית, או בפשטות – השקט הנפשי, של כולנו מונח על כף המאזנים, אני רוצה לשמוע טענות ממש משכנעות. טענות שיגרמו לי לומר 'אוקי, אז שווה לי לחיות במרמור, בתחושת חוסר אונים, בתחושה מנוצלת, בתחושת הישרדות מתמדת, בתחושה שכל זה לשווא, בתחושת אובדן תמידית, בתחושה שאני נמצאת באחד המקומות הגרועים עלי אדמות'.

במאמר שכתבו יונית לוי ואודי סגל על ההבדלים בתפיסת ''מבצע' צוק איתן' בעיני הישראלים לבין תפיסתו בעיני העולם, התגאו השניים בכך כי 4 מכל 10 ישראלים צופים בחדשות הערב. אז כן, אנחנו רוצים לדעת מה קורה כל הזמן, בכל מקום, אנחנו רוצים להיות מקושרים לכל האסונות ולתמוך בכל המתים. אנחנו רוצים להיות שם כשזה קורה, ולשרוד את זה. אנחנו רוצים להתמודד עם הכל ולהשאר בריאים. אבל אנחנו צריכים לבחור.

האי המבודד הדמוקרטי שישראל מהווה, גורם לכך שלעיתים קרובות היא משתתפת במחקרי רוחב פסיכולוגיים עם מדינות אירופאיות. כמעט בכל מחקר על שכיחות סימפטומים של פסיכופתולוגיות בקרב האוכלוסיה, ישראל מובילה במספרים. לא בהתאבדויות, בהתאבדויות אנחנו בסדר. אבל בהפרעת דחק, בסטרס, בהפרעות אכילה, בהפרעות קשב וריכוז...

אז אנחנו מוחים, על מה שאנחנו חושבים שאפשר לשנות. על הנדל"ן ועל הקניות ועל צדק חברתי. אנחנו צועקים על התקציבים שהדתיים מקבלים, על חוסר שיתוף הפעולה של החרדים, על תקציב הביטחון, על השחיתות בקרב נבחרי הציבור, על חוסר הביטחון. אנחנו צועקים על כל כך הרבה עוולות כי הכי אנחנו רוצים להשאר במקום הזה שאי אפשר לחיות בו.

גם כשסבינו הגיעו לא היה כלום. הם בנו והשקיעו. גם אז הם דיברו הרבה, התלוננו על שיתוף פעולה של חלקים בקבוצה, התגוששו על אופן החינוך, על תקציבים, על שבת, על קיבוציות, על שלום, על הכל בעצם. בדיוק כמו היום.

 

לשנות את  שניתן לשנות

אולי באמת המדינה שלנו לא עושה מספיק, אולי נבחרי הציבור שוכחים עבור מי הם עובדים, אבל אולי גם יש גבול למה שבאמת אפשר לשנות - אולי באמת הפתרונות האפשריים הם לברוח, או להשאר ולהשפיע רק על מה שבאמת תלוי בנו. להתחיל מהחיים הפרטיים שלנו, מסדר העדיפויות שלנו.

לבנות את החצרות במו ידינו. לחרוש ולעדור ולזרוע ולשתול. ובשמיטה יהיו מי שישבתו ויהיו מי שלא, ויהיו מי שיריבו על זה. אנחנו ננסה להימנע מלהשוות עם הגינה של השכן, נתרכז בלהנות מהפירות הקטנים שמידי פעם יציצו, ניתן יותר, נצפה לפחות.

כל אלו לא יהפכו את המדינה שלנו למקום הכי טוב עלי אדמות. היא לא תהיה הארץ המובטחת בין לילה. חצאי הכוסות הריקים לא יתמלאו. זה לא ייתן לנו את כל מה שאנחנו חושבים שמגיע לנו. זה לא ישנה את התושבים, לא את השמאלנים, לא את הימניים, לא את הקיצוניים ולא את אלו שבאמצע. זה לא ירפא את השסע הדתי, לא את העדתי ולא את המעמדי, וזה לא ימלא את כיסינו בכספים. אבל אולי האגוזים יספיקו. ואולי אנחנו – יהיה לנו בסדר.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל תמר הישראלית אלא אם צויין אחרת