00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

ליצניות רפואיות

ביום ששי בערב, אני שוכבת לבדי במיטת בית החולים, ראשי ריק ממחשבות. האמת, אני מזדרזת להניס כל מחשבה שחולפת בטעות במוחי, מפני שהמחשבות שלי שחורות יותר מכנף עורב. אבל מקהלת העורבים מתגנבת שוב וראשי מלא ב"קרע, קרע, קרע".

אז עוצרות בדלת שתי נשים שמנות וקשישות, אינגה וליזלוט הטירוליות. שתיהן לובשות מכנסיים מטולאים ורחבים עם כתפיות, ולראשה של כל אחת מהן כובע טירולי ירוק עם נוצה צהובה. הן תאומות מן הסתם, כי לשתיהן אף בולבוסי גדול במיוחד, ואדום. הן מוחאות כף ושרות "הבאנו שלום עליכם". אני שורה פה עם מר המוות, זה לא ששתי טירוליות קשישות מפחידות אותי, אבל ממש לא בא לי להתרועע עמן. אני מסתובבת ומפנה פניי אל הקיר. אם הן רוצות הן יכולות לשוחח עם התחת הגדול שלי. לפתע תוקעת אינגה בזמבורה מזרח תיכונית, ששאלה כנראה מאוהד מכבי חיפה ואסילי, מה שבא לי בהפתעה גמורה. אני קופצת אינסטינקטיבית לגובה, שהיה משובב את נפשו של חאלד, פזיותרפיסט מוסמך.

עכשיו אני זועמת על התאומות שמתקרבות אלי בדילוגים כבדים. "קישטה!" אני הוגה בלבי. מה מאד אני מופתעת לשמוע, שהגיתי את המילה בקול. מיד אני מתחרטת. הרי בכל זאת יש לי נימוסים בסיסיים, שלמדתי פה ושם. וברור שהטירוליות הן מתנדבות בעלות כוונות אלטרואיסטיות, שבאו על חשבון החיים שאין להן, לשמח שכיבי מרע טרם מותם. אז אני מתאמצת חזק ואף מנפקת לתאומות אחד מ"חיוכיי ההפוכים".

את המושג "חיוך הפוך" טבע בני יונתן. הוא אומר כי לי, לאחי טומי'קה ולאשתו נעמי יש פגם בD/N/A: זוויות פה שנוטות מטה עד החזה, עקב מרירות וכעס משפחתי ובין דורי רב שנים. כאשר מתחשק לנו לחייך, די הרבה – לפעמים פעמיים ואפילו שלוש בשנתיים ­ הלווטורים המקסילריים, שהם באנטומית השרירים שתפקידם להרים את זויות הפה כלפי מעלה, לא זוכרים את הפעולה, כי התנוונו עקב חוסר שימוש. לפיכך פינו נמשך לצדדים ולמטה. מי שלא מכיר אותנו, מתקשה לפרש את המראה, ובביה"ס אפילו הוציאו אותי פעם מהכיתה על כי עשיתי פרצופים למורה, בעוד אני סתם חייכתי לי ברוח טובה. אגב, הסבתי תשומת ליבו של יונתן, כי נעמי גיסתי כלל אינה חולקת עמנו D/N/A. אבל יונתן סבור, שאחרי שנעמי מתעוררת מדי בוקר מזה ארבעים ושלוש שנים לצידו של טומי'קה, גם התוכנה הגנטית שלה השתבשה.

לאינגה קול בס עישוני צרוד, והיא מכחכחת הרבה. היא אומרת לי 'אני אעשה לך פרח". ליזלוט נותנת לאחותה בלון ארכרך מקומט בצבע כתום. אינגה מתחילה לנפח אותו. אך נשפה שתי נשיפות החלה להשתעל. מה זה להשתעל,להיחנק. מה זה להיחנק, לחרחר. מה זה לחרחר, למות כאן ועכשיו. אני מה איכפת לי. אשה אחת כבר מתה לי בחדר בדיוק כשאכלתי ביצה קשה. ליזלוט מסתכלת בענין באחותה. אינגה מאדימה והולכת, וכבר לא מוציאה קולות. עכשו ליזלוט נוקטת יוזמה, וטופחת על גבה של אינגה בכף יד פתוחה. אינגה יורקת טיל שלוח של פיסת ריאה אדומה בגודל כף יד, שטסה מעל ראשי ונדבקת לקיר שמאחוריי. אינגה, מאוששת לגמרי, חוזרת לניפוח הבלון. פיסות קטנות של ריאה נדבקות לבלון הכתום מבפנים. אינגה קושרת את פי הבלון ויוצרת ממנו פרח עם ארבעה עלי כותרת וגבעול אחד. ליזלוט משבחת את הבלון המנומר כתום -אדום ומספרת לי שהוא מאד עמיד, והוא ניתן מאהבה. לכן, אחרי שהוא יישמח את לבבי, עליי להעביר אותו לידידיי, עד שהבלון יסובב את העולם ויפזר אהבה שלא תיגמר לעולם. במוחי, ביני לביני, ביני לבין עשרות העורבים שמעופפים שם ברעש, אני מתלבטת למי מאוהביי בא לי להעניק כמתנת אהבה חיידקי שחפת פעילים.

הותכנית האמנותית עוד לא תמה.

אני במיטה, בלון שחפתי בידי, ואני מייחלת להסתלקותן של הליצניות. האמת, אני לא סובלת ליצנים. אני גם לא סובלת ולא מעריכה אנשים שליצנים מצחיקים אותם. לא יכולה להבין איך אנשים מבוגרים צוחקים מכמה זקנים פתטיים שנופלים על התחת ומשפריצים מים מתוך חור קדמי בנעל הענקית שלהם. ומי האדם שאומר בלבו "כשאגדל ארצה להיות ליצן!".

גם לילדים אין הנחות: אם ילד בן שלוש גועה בצחוק במופע ליצנים - לא נעים לי. מאד לא נעים לי לראות ילד אידיוט. אומרת בלבי "נו, אם לראות את חצי הכוס המלאה, ההורים שלו לא צריכים לחסוך כסף לטכניון." כמו שאני מכירה את עם ישראל, ברור לי שיוסי יגיב ויכתוב: "צחקתי מליצנים כילד, אני צוחק מליצנים גם היום, אני בוגר הטכניון מ86 ואני מהנדס". יופי לך! אני לא מכחישה שקרו דברים כאלה. למרות הסינון הקפדני של הטכניון, קורה מדי פעם שכמה אידיוטים מצליחים להסתנן פנימה.

אני אגב שמרתי בקפדנות על כישוריהם של ילדיי ללמוד בטכניון. לא נמנעתי לקחת אותם לקרקס, אבל הייתי עירנית. בחנתי אותם כל הזמן, בעיקר כשהליצנים יצאו לרחבה. אם ראיתי אך בדל חיוך-הפוך מפציע על קצות שפתותיהם, צבטתי אותם חזק בירך. החינוך נשא פרי. היום לא יעלה על דעתם לצחוק בהופעת ליצן. להיפך, הם פורצים במרוצה לכיוון היציאה, וצורחים חזק.

אינגה: "אוי מסכנונת, את כל כך חולה ואין לך אף אחד".

"תודה רבה" אני אומרת, "אבל בינתיים את לא מאד משתעשעת אותי".

ליזלוט: " תני לי לספר לך בדיחה ששמעתי בצבא"

אני: "לא רוצה לשמוע בדיחות מלפני ששים שנה"

ליזלוט: "אבל זאת בדיחה מצויינת! היה בחור יורם שהיה לו חבר דון ז'ואן"...

אני: "היה חנון כזה, כן?" (אני מנסה לעדכן את שפתה של ליז, כאילו אני עצמי איזה אפרוח בן יומו).

ליזלוט:" שמו לא היה חנון, זה אולי היה בבדיחה אחרת. שלי היה "יורם", אחד כזה "למך".

אני: "לא רוצה לשמוע"!

היא מספרת בכל זאת. ואני מאד מבקשת מכם לא לדרוש ממני לחזור עליה, כי אני עלולה לעשות זאת, ואתם תתחרטו מאד. מאד מאד תתחרטו!

אינגה משנה נושא. "ילדים יש לך?"

"כן"

אינגה: "איפה הם?!"

אני: "אחד כבר ביקר היום. השני גר באמריקה."

אינגה: "לא לא לא! לא בורחים לאמריקה ולאוסטרליה! מה זה נותנים לאמא כל כך חולה להיות לבד?!"

אני (מתקוממת): "יש לי ילדים מאד טובים!"

אינגה:" תסלחי לי, למה הם לא על הריצפה לידך? למה אין מזרון ליד המיטה? לא עוזבים אמא במצב שלא יודעים כמה זמן עוד יש לה"!

"סליחה" אני מרימה את גבותיי המקלישות "הרופא סיפר לך משהו שאני לא יודעת?"

"לא צריך לספרלי כלום, אני יש לי עיניים".

"אתן באמת ליצניות שיודעות לשמח" אני אומרת, ומנגבת בסתר את דמעות השמחה שלי.

אינגה לוחשת משהו על אוזנה של ליזלוט, שתיהן מתבוננות בי בענין.

"את אוהבת בגדים יפים?" כך אינגה.

"כן, כמו כל אחת". אני אומרת.

"את אשה שמנה".

"רגע, רגע! זה לא מצחיק אותי! עכשו עברנו לעלבונות?!"

"חס וחלילה" כך אינגה, "תראי, גם אנחנו שמנות. אז אני רואה שלפי מצבך את כבר לא תסתובבי הרבה בחוץ, וחשבתי שאולי תוכלי למסור לנו בגדים שכבר לא תצטרכי".

"אני אחשוב על זה".

ליזלוט: "תגידי מה מספר הנעליים שלך?"

"לא! לא את הנעליים!" אני זועקת בעמקי לבי.

אני נעצבת מאד על מותי הצפוי, בעיקר כשאני מדמיינת את האחיות הטירוליות לובשות את בגדיי. עליי הם ניראו טוב יותר.

"בבקשה בנות", אני אומרת, "גם בחדר הסמוך יש חולים שמגיע להם להשתעשע. אני כבר השתעשעתי מספיק."

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

85 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת