66
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

איילת מטיילת

קוביית Facebook Like

אוסטריה למתקדמים 3: מוניקה ואני

השנה היא 2002. בעמק יפה בין כרמים ושדות, עמד לו בניין בן ארבע קומות. ומי גר בבניין? במרומי הקומה הרביעית בבניין הישן גרנו אני ומקגייבר וילדנו הקטנים.

ואז יום אחד, כשירדתי במדרגות היא עלתה מולי. האשה הכי יפה שפגשתי, עם החיוך הכי יפה שחייך אלי. היא אמרה לי שלום, והסתבר באותו שלום, שהיא הולכת להיות השכנה שלי בדירה ממולנו.

יומיים אחר כך היא ילדה את עדן, ויומיים אחר כך דפקתי בדלת עם מתנה להגיד מזל טוב. כשנכנסתי היא בדיוק עמדה על השולחן במטבח והחליפה מנורה שרופה... ארבעה ימים אחרי לידה, כן? התאהבתי בה באותו רגע.

מוניקה, שהיא הונגריה מבטן ומלידה, ושהתחתנה עם שי הישראלי אך המפטפט חופשי בהונגרית, שהיא עצמה בקושי דיברה אז מילה בעברית, הפכה להיות באותו יום אחותי.

במשך שלוש שנים הלכנו ביחד לקניות, פטפטנו, אכלנו, צחקנו, ריכלנו, חלקנו מתכונים, ארוחות, חגגנו ביחד חגים, טיילנו עם המשפחות ועשינו את כל הדברים שאנחנו אוהבות לעשות- ביחד.

כך, בעמק יפה בין כרמים ושדות, עמד לו בניין בן ארבע קומות, ובקומה הרביעית בבניין גרו שכנים טובים חיי שלום.

הקמנו לנו בבניין הזה מיני מודל של קיבוץ בעיר, וביחד עם השכנים המקסימים שלנו אורלי וזוהר, חיינו שלושת המשפחות בחיבוק משפחתי.

אורלי, מוניקה ואני- היינו משולש שווה צלעות, ובמשך כל השנים האלו חיינו בהרמוניה, כשאנחנו עוטפות אחת את השניה באהבה ובחום, ונהננו לנו מהחברות המופלאה שיצרנו לנו.

אחר כך המשלוש הזה התפזר: בהתחלה אנחנו עברנו דירה לשכונה אחרת, אחר כך מוניקה, שי והילדים חזרו להונגריה לתמיד, מה ששבר את לבי, ולבסוף אורלי וזוהר נסעו לשליחות בניו יורק.

אבל לכולנו עוד נותרת תמיד פינה חמה בלב זו לזו, ועל אף אלפי הקילומטרים המפרידים ביננו- האהבה ביננו היא נצחית.

***

אז כשמוניקה ושי שמעו שאנחנו מטיילים באוסטריה השכנה, הם מיד אמרו: בואו אלינו.

אני מיד אמרתי: ברור. ב-google earth זה נראה שני מטר...אירופה...גבולות פתוחים...ברור שנבוא.

כשג'יפסנו את הכתובת שלהם בבוקר ראינו שמדובר בנסיעה של 4 שעות לכל כיוון.

וואה.

אבל מה אני לא אעשה כדי לראות את מוניקה, אחותי, שאני כל כך כל כך מתגעגעת אליה!

אז יצאנו לדרכנו.

בדרך היו שתי עצירות להתרעננות.

בראשונה, היות ואני מקצוענית, ניצלתי את מספר דקות העצירה לרכישת מגפיים חדשים.

את המגפיים אני מציינת במיוחד, היות והן יככבו במערכה הבאה. סבלנות.

בדרך עוברים דרך שדות עצומים של תחנות רוח:

***

חמש וקצת שעות אחר כך, עייפים אך נרגשים, הגענו לבית של מוניקה ושי.

מוניקה עוד היתה בעבודה, עדן בדיוק חזרה הביתה וכולנו יצאנו ביחד עם שי לאסוף את דניאל האפרוח מבית הספר.

דניאל רץ אלי בשמחה מקצה בית הספר, נצמד אלי בחיבוק חזק (לא נפגשנו שנה)

אני: דניאל, אתה זוכר אותי?

דניאל (מרים את הראש ומביט בי): לא.

למות עליו.

משם נסענו כולנו למרכז העיר כדי לפגוש את מוניקה.

שי קבע איתה במקום שנקרא "נקודת האפס" כי ממנה מודדים את כל המרחקים בהונגריה.

ואז הגיעה מוניקה.

מאותו רגע אני לא זוכרת מה בדיוק קרה, כי כל כך התרגשנו, וציחקקנו, והתחבקנו כל ארבע שניות והילדים אמרו שאנחנו מתנהגות כמו ילדות בנות חמש.

"תראי! קניתי את המגפיים האלה היום לכבודך!" היא אומרת לי

"גם אני! את אותן מגפיים בדיוק!"

כאלה חברות אנחנו.

מוניקה נורא רצתה להראות לי את העיר שלה. אז היא לקחה אותי לחנות היפהפיה הזו:

שם היא קנתה לי את הבד המהמם הזה "כדי שבכל פעם שתסתכלי עליו תחשבי עלי"

***

אחר כך נסענו לבית היפה שלהם. התפצלנו בין שתי המכוניות- מקגייבר נסע עם הילדים שלנו ושלהם, ביחד עם שי באוטו של שי, ואני ומוניקה- באוטו של מוניקה

כל הדרך היא לא הפסיקה להגיד: "יוווו! אני לא מאמינה שאת בעיר שלי!"

חלמנו על הרגע הזה שש שנים, מאז שהם עזבו!

לא הפסקתי לצלם אותה ואת הדרך, איזו נסיעה כיפית זו היתה. כמה שהתגעגעתי אליה!

כשהגענו אליהם הביתה, הייתי חייבת לצלם את הבית המהמם שלהם. למוניקה יש טעם מיוחד, וכל בית שבו היא גרה נראה ז'ורנל:

סיור קצר בבית המהמם שלה:

התמונה הזו צויירה בידי אמן מקומי, וזו תמונת בית החווה של סבתא של מוניקה:

אגב, כשעברנו דירה, מוניקה פנתה לאותו צייר וביקשה שיצייר עבורי תמונה תאומה לתמונה שלה. זו היתה המתנה של אורלי ושלה לדירה החדשה שלנו:

מוניקה ושי עשו לנו סיור בג'ימבורי שהם הקימו בכפר שלהם. ג'ימבורי יפה ומושקע, היחידי באזור. מוניקה מלמדת שם אנגלית.

כשסיימנו עם הג'ימבורי דניאל אמר: "גלידה גלידה!" אז הלכנו לחנות הגלידה שליד הבית שלהם.

***

אמא של מוניקה, שהיא מופת של מסירות, צניעות, חום ואהבה אמהית בישלה עבורנו ארוחה הונגרית חגיגית.

הבית של ההורים, הוא במרחק שני בתים מהבית של מוניקה.

הלכנו ביחד לאסוף את האוכל שהיא בישלה לנו. לפני שחזרנו הביתה, עשינו סיור בגינה המקסימה שלה. את כל הירקות היא מגדלת בעצמה!

כל הירקות מהגינה של אמא של מוניקה!

 

מוניקה: "אני מרגישה כמו כיפה אדומה"

כשחזרנו הביתה הילדים שיחקו בינהם. תענוג.

יש להם עץ של אגוזי מלך בגינה!

***

כשישבנו לאכול את האוכל המופלא של אמא של מוניקה, אמרתי להם: "אתם יודעים שערב ראש השנה היום?"

מרוב התרגשות העלתי את הפוסט הזה לפייסוש:

45 דקות אחר כך, ומהקצה השני של הגלובוס, כתבה לנו אורלי את התגובה הזו:

הצטמררנו מרוב התרגשות.

***

אחר כך כבר נהיה מאוחר, והחלק הקשה של היום, היתה הפרידה.

בדרך, בחושך המוחלט, באמצע הלילה, אמרתי למקגייבר: "איזה אלוף אתה".

"את צוחקת?" הוא אמר לי "רק בשביל לראות אותך ככה מאושרת היתה שווה לי כל הנסיעה".

היה יום מדהים. 

(האורות האדומים הם האורות של תחנות הרוח בדרך חזרה )

להמשך לחץ כאן

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

42 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ayeletgazit אלא אם צויין אחרת