00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

חדר העבודה של אבא / סיפור קצר

סיפור קצר (457 מילה) שנכתב לתחרות שאסור לי להשתתף בה (זה עד גיל 18, לא כולל. אני בת 18) XD

סורי על השם, רציתי כבר לפרסם ולא ידעתי איך לקרוא לזה.

מקווה שתאהבו (:

 

 

אני מתגנבת בשקט על האצבעות אל חדר העבודה. אני פותחת את הדלת בזהירות ומחליקה פנימה, סוגרת את הדלת מאחוריי. אני שואפת לקרבי את הריח המוכר והמרגיע. אני לא אמורה להיות בחדר הזה אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי.

אני ניגשת לארון הספרים הגדול שתפס את רוב הקיר השמאלי של החדר. אני מעבירה את האצבע שלי לאורך הספרים, יוצרת פס נקי מאבק. עצוב לי שהספרים שאבי אהב כל כך נותרו כאן לבד, סגורים ומוזנחים. תמיד היה לו קשר מיוחד לספרים. הוא דאג להם כמו לנו. הוא נהג לומר לי שספרים הם אחד הדברים היקרים ביותר בעולם ושיש לשמור ולהגן עליהם. לנצור אותם בליבינו.

אני נאנחת ומתרחקת מהספרים, ממשיכה לטייל בחדר – עוברת ליד הספה שנהגתי לשבת בה בזמן שאבי עבד. לא יכולתי לזכור כמה פעמים ישנתי על הספה הזאת בזמן שחיכיתי שהוא יסיים. כשהייתי קטנה יותר אבא תמיד דאג שעל שולחן הזכוכית שלידה תמיד יהיו דפים וצבעים. הייתי יושבת ומציירת במשך שעות. מאוחר יותר הם התחלפו בספרים. תמיד כשהייתי באה היה מחכה לי ספר על השולחן. אבא היה עובד ואני הייתי קוראת.

מעבר לשולחן הזכוכית היו שתי כורסאות ומאחוריהן, על הקיר, נתלו כל הציורים שציירתי בחדר הזה, יחד עם תמונות שלי. בחלקן הייתי לבד, בחלקן עם הוריי או רק עם אבא. אני מתקרבת אל הקיר ובמשך זמן מה רק מביטה בתמונות ובציורים. הרגשתי בדמעה אחת זולגת על הלחי שלי והופתעתי. לא חשבתי שאני עדיין מסוגלת לבכות.

לבסוף אני מסתובבת ולוקחת צעד מהוסס אחד לעבר שולחן העבודה של אבי, ואז צעד מהוסס נוסף ועוד אחד. על השולחן נח המחשב של אבי, לצד ערימות של ספרים ודפים. על השולחן עוד עומדת כוס מים, כמחכה שאבי ישוב בכל רגע כדי לשתות אותה.

אני מלטפת את הכיסא החום וצונחת לתוכו, מרימה את רגליי על המושב ומתכרבלת. אני קופצת במקומי כשאני שומעת את הדלת נפתחת, בטוחה שזו אמא שבאה לגרש אותי מהחדר. אבל זאת לא היא. אני קופאת כשאני מזהה דמות מוכרת.

"אבא?" לחישתי בקושי נשמעת.

"היי חמודה", הוא אומר ומחייך אליי, נראה בריא לגמרי. אני מביטה בו בבלבול ובתדהמה, לא בטוחה מה קורה ומה לעשות.

"איך – אתה – זה לא יכול להיות – "

"ששש", הוא קוטע את המשפט המגומגם שלי. "בואי לפה."

אני קמה ורצה לתוך זרועותיו הפתוחות. הוא עוטף אותן סביבי ואני מייבבת אל חזהו. במשך דקות ארוכות אני לא מסוגלת להירגע וממשיכה לבכות. אבי מלטף את שיערי ברוגע ולוחש לי מילים מרגיעות.

"זה בסדר. אני בבית", הוא אומר. אני מביטה בו ומחייכת מבעד לדמעות.

 

אני פוקחת את עיניי באיטיות. הן צורבות ויבשות, כנראה בגלל כל הדמעות. אני מגלה שאני שוכבת על הספה בחדר העבודה, מכוסה בשמיכה. אני מתרוממת באיטיות למצב ישיבה, מביטה בשמיכה.

זו הייתה השמיכה הלבנה של אמי. לא פעם היא מצאה אותי ישנה כאן, למרות שהיא אסרה עליי להיכנס לחדר. היא הייתה מכסה אותי בשמיכה שלה ולא מעירה על כך דבר.

ההבנה חלחלה לתוכי. אבא לא חזר. זה היה רק חלום.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת