00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פ.י.מ.פ.

מצעד להקות המטא - 25-30

ברוכים הבאים למטאטרון!

ברשומות הבאות נעשה כבוד ללהקות שלא תמיד מקבלות את הכבוד המגיע להן, להקות שלא תמיד זכו להבנה. מי שיעלו ויופיעו בפנינו הן מיטב הלהקות אותן אני מכנה "להקות מטא" - דהיינו, להקות שאינן רק עוסקות ביצירת מוזיקה, אלא עצם זהותן היא יצירה בפני עצמה, יצירה המהווה אמירה על העולם. לעיתים זו אמירה אמנותית, לעיתים קומית, לעיתים סוציולוגית, אבל תמיד מדובר על להקה שיש בה מעין כפילות: היא גם מתיימרת להיות להקה אמיתית, וגם מהווה תמונת-ראי של להקות אחרות ומצביעה על משהו מהותי בהן. הלהקות הללו הן נדבך משמעותי ובלתי נפרד ממה שהופך את תרבות הפופ למה שהיא - התרבות העשירה, המגוונת והמתוחכמת ביותר בהיסטוריה האנושית - וראוי שנקדיש להן מקום משלהן. בזכות ההיגיון שהנחילו הלהקות הללו ההיסטוריה של הפופ נדמית לעיתים כמו מבוך של מראות שקל לאבד בו את הכיוון, אבל אנו נסרטט את המפה שתאפשר לנו להתמצא, ונעשה זאת דרך מעבר לצידן השני של המראות וחקירה של העולמות הצפונים בתוכן. ואנו נעשה זאת דרך מצעד, שבו נדרג את להקות המטא החשובות מכולן.

הנה לפניכם שלושים הגדולות, בעיניי:

30. The Diamonds

באמצע שנות החמישים, בשיא עידן המקארתיזם, התודעה האמריקאית התעוררה בבהלה לסכנה חדשה: התברר כי בני הנוער, או "בני העשרה" כפי שהם החלו להיות מכונים, פיתחו אהבה לפופ השחור, לסגנונות שנוצרו בידי אפרו-אמריקאים. בחברה שהאמינה כי היא צועדת לקראת יצירת עולם נאור שבה האדם ייצא סופית מהג'ונגל ויהפוך להיות יצור מעודן, זו הייתה התפתחות מחרידה: השחורים נתפסו כמי שמייצגים אנושות פרימיטיבית יותר, זו שהייתה עדיין ברובה בתוך הג'ונגל, והמוזיקה הקצבית שלהם נתפסה ככזאת שמשחררת את כל היצרים החייתיים שעל האדם ללמוד לרסן. כלומר, כל ההתקדמות של הציוויליזציה המערבית נתפסה כמי שמועמדת בסכנה בעטיה של ההתפתחות הזו. אבל בני העשרה של שנות החמישים, הדור הראשון של בני נוער שתפס עצמו כשכבת גיל עצמאית בעלת תרבות משלה, שמעו במוזיקה הזו דברים אחרים. ההתלהבות, האקסטאזה והסקסיות של המוזיקה השחורה השפיעו עליהם עמוקות, ונתפסו כהרבה יותר אמיתיים ומרגשים מכל מה שהיה לתרבות הלבנה הקונפורמיסטית, ה"מכובדת" וה"מתקדמת" להציע. זה היה משהו ראשוני לחלוטין, היגיון מוזיקלי חדש שלא ניתן היה להסביר אלא רק לחוש, והוא כבש את ליבם. החלה אופנה חדשה של אמנים לבנים צעירים שביצעו גרסאות כיסוי לשירים השחורים, בצורה מרוככת יותר שהייתה קלה יותר לאוזן הלבנה, והם זכו להצלחה רבה. השנים 1954-55 האופנה הזו הגיעה לשיא הפופולאריות שלה, אבל בהשפעתה בני הנוער החלו להאזין גם לביצועים השחורים המקוריים ולהפנים את ערכיהם המוזיקליים. ב-1956, התקליטים השחורים כבר החלו להביס את גרסאות הכיסוי הלבנות במצעדים, ועידן חדש נולד. הסגנון החדש הזה, שבו לבנים אימצו את הפופ שחור וביצעו אותו בדרכם שלהם, כונה "רוק'נ'רול".

אחד מסגנונות הפופ השחור (או "רית'ם 'נ בלוז", כפי שנהוג לכנות אותו) הפופולאריים של התקופה היה זה של הלהקות הווקאליות, ארבעה או חמישה זמרים שהיו שרים בהרמוניה עם לווי כלי מינימלי. הסגנון הזה נולד בכנסיות השחורות ובמחצית הראשונה של המאה העשרים התאפיין בכך שכל הזמרים היו שרים יחד בהרמוניה ערבה. אבל בשנות החמישים, כאשר גם בני העשרה השחורים החלו לדרוש מוזיקה שתדבר ספציפית אליהם, הסגנון החל להשתנות: מקצבים אקסטאטיים החלו להיכנס, התמלילים החלו לשלב ג'יבריש אונומטופיאי, הקולות השונים החלו להתבלט מתוך הכלל ולשיר זה כנגד זה בפוליפוניה פרועה, והתקליטים החלו להישמע כמו מקהלת ציפורים עליזה המרעישה עולמות על איזה עץ. הנה דוגמה אחת (לאו דווקא מהמוצלחות), התקליט 'Little Darlin של הגלדיולאז, שיצא בתחילת 1957.

כאמור, בתקופה ההיא היו הרבה אמנים לבנים שביצעו גרסאות כיסוי לשירים השחורים, ולהקת הדאימונדז הייתה אחת מהם. אבל The Diamonds עשו זאת לא ממש מתוך אהבה לסגנון. צעירים משכילים מבית טוב, הם ראו במוזיקה הזו מוזיקה נחותה, והגרסאות שלהם נועדו ללגלג על התקליטים המקוריים. כאשר הם כיסו את 'Little Darlin, כחודש לאחר יציאת התקליט המקורי (כך זה היה בשנות החמישים: האמנים הלבנים גנבו מיידית את השירים השחורים ובדרך כלל גם לא נתנו להם קרדיט) הם הביאו את הלעג לשיאו והקצינו את כל הצדדים המגוחכים של השיר, שרים בקולות צווחניים ובדרמטיות מוגזמת. והתוצאה?

רוק'נ'רול!!!

בלי כוונה, הדאימונדז הפכו את השיר הדי אנמי למשהו מוטרף, וכתוצאה מכך ליותר אקסטאטי ויותר תואם לאסתטיקת הרוק'נ'רול. הם לא הבינו את ההיגיון המוזיקלי החדש, ודווקא הבורות הזו גרמה לכך שתקליט שהיה אמור להיות פארודיה על הסגנון הפך לאחת מיצירות המופת שלו. היום, הצד הפארודי נשכח - אנו שומעים את התקליט כקלאסיקת רוק'נ'רול וזוכרים את הדאימונדז בחיבה.

הלהקות הווקאליות לא היו סגנון הרית'ם 'נ בלוז היחיד שאומץ בידי לבנים באותה תקופה, והסגנון שהשפיע עליהם אפילו יותר היה סגנון שהיה מבוסס על תופים וגיטרות חשמליות וסולן הצורח את קרביו בדבקות. עם השנים, כאשר מרק הרוק'נ'רול הבראשיתי החל להתבחן לצורות נפרדות, הסגנון האחרון הוא זה שזכה להיקרא רוק'נ'רול, ואילו הסגנון הווקאלי והפוליפוני, החל מתחילת שנות השישים, החל להיקרא רטרואקטיבית בשם "דו-וופ". דו-וופ כבר לא פופולארי היום, אבל את 'Little Darlin כולם זוכרים.

29. The Oneders

עד אמצע שנות התשעים, כל הקסם והמסתורין של הרוק'נ'רול פגו. לאחר ארבעה עשורים מופלאים שבהם הרוק'נ'רול שינה את התודעה המערבית והגלובלית לנצח, הוא כבר הבין לחלוטין את ההיגיון הפנימי שלו. בסוף העשור, הוא כבר החל לסכם את עצמו, ואחד הסרטים שעשו זאת היו That Thing You Do, סרט שנכתב ובוים בידי טום הנקס ויצא ב-1996. הסרט מתמקד באחת התופעות המרנינות של הפופ ושל עידן הרוק'נ'רול: היכולת של כמה חברה צעירים חסרי כל אמצעים והכשרה מוזיקלית להתאגד בלהקה ולהנפיק רגע קסום אחד שהופך לתקליט קלאסי. ההיסטוריה של הפופ מלאה במה שמכונה one hit wonders - אמנים שמבליחים לרגע עם להיט אחד ואז נעלמים כלעומת שבאו. סרטו של הנקס מספר על להקה פיקטיבית מסוג זה, והשם שהעניק לה - the Oneders - הוא משחק מלים מחוכם שהופך את החד פעמיות שלה לעצם מהותה, כמו הייתה הייצוג של כל הוואן היט וונדרז בהיסטוריה. הסרט עצמו הוא סרט נעורים חביב מאוד שעלילתו מתרחשת באמצע שנות השישים, ושיר הנושא, שנכתב במיוחד לסרט, הוא פזמון מתוק בסגנון הסיקסטיז. זו גם הבעיה שלו: אין בו את תחושת הראשוניות שהייתה לתקליטים ההם. התודעה של שנות התשעים, שכבר הפנימה את היגיון הרוק'נ'רול, כבר לא יכלה להתרגש ממוזיקה כזו כמו תודעת שנות השישים. לכן התקליט אינו יכול להיחשב כקלאסיקה אמיתית, אבל הוא היה טוב מספיק כדי להפוך ללהיט בשנה בה הסרט יצא. הוא גם נותן תחושה של אמינות לעלילה - בהחלט אפשר להאמין שהוא היה הופך ללהיט גם אז.

רוב הלהקות שנזכיר כאן פעלו בתווך שבין השנים הנ"ל, בין אמצע שנות החמישים לאמצע שנות התשעים, בין הדאימונדז לוונדרז. אלו השנים שבהן תרבות הפופ הגיעה לשיא חשיבותה, השנים שבהן היא פיתחה את תודעתה העצמית. הלהקות שיוזכרו להלן מילאו חלק חשוב בתהליך הזה.

28. The Primitives

עד שנות השישים, תעשיית הפופ האמריקאית פעלה לפי קווים ברורים למדי שנקבעו כבר בסוף המאה התשע עשרה. לכל אחד היה התפקיד שלו: התמלילנים היו כותבים שירים, המלחינים היו מתאימים להם מנגינה, והזמרים היו מבצעים. רוב היוצרים הללו היו מתרכזים באזור שנקרא Tin Pan Alley, אזור בניו יורק (ששינה את מיקומו כמה פעמים לאורך השנים) שהיה מרכז תעשיית המוזיקה ושמו היווה שם נרדף לפופ אמריקאי. הרוק'נ'רול שינה את התמונה: הלהקות היו כותבות את החומר שלהן בעצמן, והשירים היו צומחים תוך כדי נגינה משותפת. כך, ההתמקדות בעת כתיבת השיר הייתה על החוויה שהוא מייצר בעת ביצועו, בניגוד לכותבי טין פאן אלי שכתבו והלחינו לפי עקרונות ארכאיים כמו מלודיה, הרמוניה וסולמות. בתחילה, הרוק'נ'רול זכה לבוז מצד התעשייה והשירים שנוצרו בידי הלהקות הללו לא נחשבו במיוחד, אבל כאשר הביטלס כבשו את ארה"ב ב-1964, מפגינים יכולת יצירת שירים שלא נפלה מזו של מיטב היוצרים של טין פאן אלי, היה ברור שהגיע עידן חדש.

תגובתה הראשונית של התעשייה, עוד לפני הביטלמניה, הייתה להתאים עצמה לעידן הרוק'נ'רול. יוצרים צעירים התאספו מתחילת שנות השישים בבניין המכונה בריל בילדינג, בלב טין פאן אלי, והחלו לייצר תקליטי פופ מתוחכמים עם מלים המיועדות לבני נוער, שזכו להצלחה רבה. באופן טבעי, היו שהתקנאו בהצלחה הזו וניסו לחקותה, והיו כמה חברות תקליטים כאלו שזכו להצלחה רבה (מוטאון, למשל), אבל רוב החברות סבלו ממחסור באמצעים ומכך שהיוצרים שלהן היו קצת פחות מתוחכמים - או, לעיתים, יותר מדי מתוחכמים - מיוצרי הפופ של בריל בילדינג. לאחת החברות הללו קראו פיקוויק רקורדז, חברה שהייתה ממוקמת בניו יורק, והיא העסיקה תמלילן צעיר שלמד שירה באקדמיה ושאף להיות משורר, ועסק בכתיבת שירי פופ רק לצורך פרנסה. אין פלא שהוא התייחס למקצועו באירוניה, שלא לדבר על כך שהוא גם היה אינדיבידואל ציני באופן יוצא דופן. שמו היה לו ריד.

בשנים ההן, בעקבות שיגעון הטוויסט שכבש את העולם בסערה ב-1960, רוק'נ'רול תפס עצמו בעיקר כמוזיקת ריקודים והשאיפה הייתה לייצר את שיגעון הריקוד החדש. תקליטים רבים הכריזו על לידתו של ריקוד חדש ואז היו נותנים הוראות לגבי הצעדים והתנועות. ריד, בסרקסטיות אופיינית, כתב שיר שנועד ללגלג על התופעה והכריז על לידתו של ריקוד שנקרא "היען", שבמסגרתו הרוקדים צריכים להתכופף ולהניח את ראשם על הרצפה ואז לקחת צעד קדימה ולדרוך עליו. התקליט הפארודי, שנקרא גם הוא The Ostrich, יצא ב-1964 תחת השם הפיקטיבי The Primitives, כדי לייצר רושם שלהקה יצרה אותו. לאחר שזכה להצלחה יחסית, מנהלי פיקוויק החליטו להקים בדיעבד להקה שתצא ותופיע איתו, ולשם כך אירגנו מסיבה כדי לגייס מוזיקאים ללהקה.

באותו זמן, בחלק אחר של מנהטן, פעלה קבוצת מוזיקאים שלקחה עצמה ברצינות רבה הרבה יותר. המוזיקאי לה-מונט יאנג פעל במסגרת המסורת הקלאסית, אך ניסה לתקוף אותה באמצעות כל מיני רעיונות אוונגרדיים. סביבו התאספו כמה מוזיקאים צעירים שהזדהו עם רעיונותיו, ושניים מהם, ג'ון קייל וטוני קונראד, החליטו ערב אחד להתאוורר קצת ולצאת לחפש מסיבה בעיר. הם נכנסו למסיבה הראשונה שמצאו, ומייד ניגש אליהם אדם שהזדהה כמנהל חברת פיקוויק רקורדז, שהתרשם מן המראה הבוהמייני שלהם ושאל אותם אם הם מוזיקאים. הם ענו בחיוב, וכאשר הוא סיפר להם על להקת הרוק'נ'רול החדשה שהוא מקים הם החליטו לעבוד עליו קצת ולהתחזות לנגני רוק'נ'רול בשביל הקטע. הוא לקח אותם לפגוש את לו ריד, והלה הסביר להם כי בשיר הזה הם צריכים לנגן על גיטרות שבהן כל המיתרים מכוונים לאותו תו. בשביל ריד זה היה פשוט משהו שנועד להפוך את השיר לעוד יותר אידיוטי, אבל קייל וקונראד נדהמו: זה היה בדיוק מסוג הרעיונות האוונגרדיים שהם ניסו יחד עם יאנג! כך זה היה בשנות השישים: כל אותם רעיונות שאנשים שפעלו במסורת הקלאסית החשיבו כפורצי דרך היו רעיונות שנערי הרוק'נ'רול ניסו כבר באופן אינסטינקטיבי. קייל וקונראד החליטו לחבור לריד ולעשות קצת רוק'נ'רול, והפרימיטיבז יצאו לדרך.

The Ostrich זכה לכמה הופעות, והיו שהבינו את הבדיחה ונהנו ממנה, אבל אז הלהקה התפרקה. לא לגמרי, אבל: ברית נוצרה בין ריד וקייל, והם החלו לפתח סגנון שמיזג מוזיקלית בין רוק'נ'רול לרעיונות אוונגרדיים, ומילולית בין שירה לפזמונאות פופ. התוצאה תהיה The Velvet Underground, אחת הלהקות המשפיעות ביותר בתולדות הפופ, אם לא המשפיעה מכולן. ומשהו מהפרימיטיבז בכל זאת נשאר: על עטיפת האלבום הראשון של הוולווט אנדרגראונד, ריד מקבל קרדיט על נגינה ב"גיטרות יען" - כן, הגיטרה שבה כל המיתרים מכוונים לאותו תו מופיעה גם באלבום המהולל ההוא.

27. The Archies

אחרי שהביטלס כבשו את אמריקה, אף צעיר שחלם להיות מוזיקאי כבר לא רצה ללכת בדרך הישנה של טין פאן אלי. מעתה הדרך לתהילה הייתה להקים להקה וליצור את שיריך בעצמך. התוצאה הייתה אלפי להקות של צעירים שאך מעטים מהם ניחנו בכישרון ויכולת, אבל תשוקה והתלהבות לרוק'נ'רול הייתה להם בשפע. הם היו יוצרים שירים המתבססים על שלושה אקורדים פשוטים, כותבים בעיקר על התסכולים של גיל ההתבגרות, ושרים לא באופן שהדגיש את היופי של הקול אלא דווקא עיוות אותו בכל מיני צורות: דרך האף, בגרון ניחר, בהפעלת לחץ על מיתרי הקול, ועוד צורות שגרמו להם להישמע עצבניים, מתוסכלים או מתריסים. המוזיקה הזו החלה להיקרא בשם גראז' רוק (כי היא לכאורה נוצרה בגראז' אצלך בבית ולא באולפן או בבריל בילדינג), ולא היה לה סיכוי רב במצעדי הפופ (המקסימום שיכלו לקוות לו היה להיות וואן היט וונדרז), אבל הרבה אהבו דווקא את הסגנון הזה, כי הוא ביטא את הרוק'נ'רול בטהרתו, מזוקק מכל האלמנטים הצורניים הארכאיים של טין פאן אלי. ברוב המקרים שבהם היוצרים של טין פאן אלי ניסו לחקות את הסגנון הם נכשלו לחלוטין, כפי שמראה המקרה של הארצ'יז.

הארצ'יז צמחו מתוך ארצ'י קומיקס, קומיקס שקיים כבר מאז שנות הארבעים וגיבוריו הם בני-העשרה ארצ'י אנדרוז, החבר'ה שלו, ושתי הבחורות המדליקות ורוניקה ובטי המתחרות על ליבו. בניגוד לרוב הקומיקס שהכילו גיבורי-על, חיות מדברות ודברים על-טבעיים אחרים, ארצ'י קומיקס ניסו להיות ריאליסטיים ככל האפשר ולתעד את עולמם של בני הנוער. ב-1968 הקומיקס הפך גם לסדרת אנימציה מצליחה בטלוויזיה, וכיאה לבני-עשרה של שנות השישים הגיבורים הקימו להם להקת גראז'. השירים לתוכנית סופקו בידי הכותבים של בריל בילדינג, והם ניסו ליצור פופ פרימיטיבי ופשוט כמו להקות הגראז', אבל הפופ הזה נעדר את הממד המשתלח כנגד העולם (מה שמכונה attitude) שבלעדיו תקליט אינו יכול להיחשב גראז' אמיתי. הדוגמה הטובה ביותר היא Sugar Sugar, להיטם הגדול ביותר. פשוט וקליט, עם שם שחוזר על אותה מילה פעמיים (מאפיין של תקליטי גראז' מאז Louie Louie של הקינגסמן, תקליט הגראז' הגדול מכולם), הוא היה אמור להישמע כמו משהו שנוצר בגראז', אבל למעשה נשמע לגמרי כמו פופ מהוקצע שנוצר באולפן. הניסיון הכושל של טין פאן אלי לחקות את מוזיקת הגראז' הוליד את מה שמכונה "פופ מסטיק" (bubblegum pop) - פופ פשוט וקליט לבני נוער. פופ המסטיק אינו זוכה למקום של כבוד בהיסטוריה של הפופ, אבל ניפק לא מעט תקליטים מתוקים, ו-Sugar Sugar הוא המתוק מכולם.

בין הדמויות שהופיעו בסדרה (וגם בקליפ הזה) הייתה המכשפה הצעירה סברינה, שאחר כך זכתה לסדרת אנימציה משלה. גם בסדרה ההיא הייתה להקת רוק: The Groovy Goolies, להקה שהייתה מורכבת משלוש המפלצות המפורסמות של תרבות הפופ פרנקנשטיין, דרקולה ואיש הזאב. מאז היו עוד כמה סדרות אנימציה לילדים שהכילו להקות רוק פיקטיביות, עם שירים שנכתבו בידי כותבים מקצועיים, אבל אף אחת מן הלהקות הללו לא הותירה את חותמה על עולם הפופ. אי אפשר לכתוב רוק'נ'רול אמיתי לפי הזמנה - הוא חייב לצמוח באופן ספונטני.

26. Lambda Lambda Lambda and Omega Mu

תרבות הנוער האמריקאית תמיד הבחינה בין שני סוגי נערים: ה-jock, הנער האתלטי שעיקר בילוייו מתנהלים מחוץ לבית, וה-nerd, הנער החנון והחלשלוש שנשאר בבית וקורא ספרים. הג'וקס תמיד נחשבו cool יותר, אלו שזוכים לתהילה כספורטאים, אלו שיודעים לרקוד ולעשות פעילויות מסוכנות ולהדליק את הבנות. הנרדז תמיד זכו ללעג ולקלס, והיו ידועים כמי שבחיים לא יזכו בנערה. רוק, מוזיקה של מאמץ וזיעה, הייתה תמיד עניין לג'וקס, ושימרה את תמונת העולם הזו. אבל הנרדז פיתחו לעצמם תרבות פופ משלהם, עם ספרי מד"ב ופנטזיה, עם חוברות הקומיקס ועם פיתוחים טכנולוגיים כמו המחשב האישי וכלי הנגינה האלקטרוניים, ולקראת סוף שנות השבעים הם היו מוכנים להשיב מלחמה שערה. הגל החדש של הרוק, שהתחיל ב-1977, כלל גם סגנונות נרדיים כמו סינת'פופ, שלא דרשו יכולת לרקוד ולהשתולל אלא לעמוד על הבמה ללא תנועה, להוציא צלילים אקזוטיים מסינת'סייזרים ולשיר שירים עם דימויים הלקוחים מעולם המד"ב. אבל הסינת'פופ היה בעיקרו עניין בריטי ואירופאי, ואילו באמריקה העניינים נשארו כשהיו. עד שהגיע הסרט Revenge of the Nerds.

הסרט יצא ב-1984, בדיוק השנה שבה הרוק התחיל להיות מאוס. בשיא עידן הרייגניזם האינדיבידואליסטי, תאב הבצע והכוחני, הסופרסטארים העשירים והמצליחנים של הרוק לא היוו אלטרנטיבה אלא אישור של הסדר הקיים. הסרט היה קומדיית נעורים במסורת שהתחילה עם Animal House ב-1978: התמקדות באחוות קולג' מרדנית הנאבקת נגד הסדר הקיים בקולג' ונגד אחווה אחרת של מצליחנים מגעילים שמלקקים לממסד ושואפים לשמרו. ב'בית החיות', הנרדז פשוט השתלבו באחווה האנרכיסטית דלתא; ב'נקמת המרובעים', ההתמקדות היא בקו השבר בין ג'וקס לנרדז והנרדז מוצגים כמי שכל האחוות מקצות מחמת מיאוס, דבר שמאלץ אותם להתאגד יחדיו וליצור אחווה משלהם. אבל ברגע ששמים את כולם ביחד, הנרדז מוצאים את הדברים שבהם הם טובים יותר מאחרים ויוצאים להילחם על כבודם, ובשיא הסרט הם מאחדים כוחות עם אחוות הבנות הנרדיות אומגה מו ומשפיטים את הג'וקס. בין שלל הדרכים שבהן הם עושים זאת נמצאת גם הדרך המוזיקלית, עם שיר המשלב סינת'פופ, היפ-הופ וגלאם רוק, שלושה סגנונות שחתרו תחת הרוק המיינסטרימי של שנות השמונים. זה גם מעין לגלוג מנקודת מבט נרדית על עולם הפופ של התקופה, ולכן הוא יכול להיחשב מטא, ומקנה לבנים של למדא למדא למדא ולבנות של אומגה מו מקום במצעד שלנו.

למרבה הצער לא ניתן למצוא את הקטע הזה באיכות טובה ביוטיוב, וזה חבל כי זה תקליט לא רע בכלל. הנה האודיו:

Revenge of the Nerds היה פחות או יותר הרגע הראשון בפופ האמריקאי שבו הנרדז נראו כמי שיכולים גם הם להיות cool. זו אחת הסיבות להצלחה המפתיעה של הסרט: הוא דיבר לרבים אשר הזדהו עם גיבוריו. חוץ מזה זו הייתה קומדיה מצחיקה למדי, והיה בה משהו נבואי: החל משנות התשעים, הנרדז ישתלטו על תרבות הפופ, עם האינטרנט, משחקי המחשב, האייפון, המוזיקה האלקטרונית והקולנוע הנטוע בעולם הקומיקס והמד"ב, ויהפכו למכתיבי ה-cool. הסרט הפך לא רק לקאלט אלא גם לסמל השינוי הזה. והוא עדיין שווה צפייה.

25. Sigue Sigue Sputnik

סיג סיג ספוטניק כבשו את העולם בסערה (טוב, לא בדיוק את העולם, ולא בדיוק בסערה) ב-1986, בדיוק בשיא העידן הכי מביך של הפופ. הם ייצגו את כל מה שהיה נורא בתקופה ההיא, אבל הם ייצגו זאת כה טוב שאי אפשר שלא להבין את מה שהם עשו כ(לפחות חלקית)אירוני. הלהקה הוקמה בידי טוני ג'יימס, יוצא להקת Generation X, ומבחינה מסוימת היא המשך שלה, כי ג'נריישן אקס הייתה להקת Pאנק בעלת מודעות עצמית גבוהה מאחרות: בעוד להקות הPאנק האחרות תפסו עצמן כמרד כנגד ההיסטוריה של הרוק, ג'נריישן אקס תמיד הייתה מודעת לכך שהיא המשך ישיר של הרוק'נ'רול של שנות השישים המוקדמות. אפילו שם הלהקה היה לקוח מספר שיצא ב-1964 והיווה מחקר סוציולוגי של נוער שנות השישים, אותם כינה "דור האיקס" כי לטענתו דור הרוק'נ'רול ניחן בתודעה אחרת המהווה נעלם לדורות הקודמים. ואכן, הרוק'נ'רול הצמיח תודעה חדשה, היגיון חדש שנערי הרוק'נ'רול עצמם לא הבינו, ושני העשורים הראשונים שלו מהווים ניסיון לפענח את ההיגיון הזה. פריצתו של הPאנק ב-1977 היוותה את הרגע שבו ההיגיון הפנימי של הרוק'נ'רול סופסוף הובן והוחצן עד תומו, שבו הוא הפסיק להיות "איקס", אבל משום כך זה היה גם הרגע שבו הוא הפסיק להיות מרתק ומשלהב, והרוק של שנות השמונים היה בחלקו הגדול הקצנה ריקנית של אלמנטים צורניים. ג'יימס לקח את המודעות העצמית של ג'נריישן אקס אל סיג סיג ספוטניק, ויצר להקה שהיוותה תמונת-ראי מעוותת של האלמנטים הצורניים הללו, שעד 1986 הפכו מגוחכים לחלוטין. ויזואלית, חברי הלהקה נראו כמו התגשמות הסיוטים הכי נוראיים של כל מבקרי האופנה, תדמיתית הם הפגינו את כל ההתנהגויות הצעקניות והדקדנטיות המיוחסות לרוקרים, אמנותית הם שמו את כל הדגש על יצירת הייפ ולא על המוזיקה, ומילולית הם תיארו עצמם כמייצגים של עתיד דיסטופי שבו הרוק'נ'רול הפך את העולם לקרקס אלים וסר טעם. לרגע אחד, הקרקס של סיג סיג ספוטניק היה הדבר הכי בולט בשטח.

הלהקה נשנאה באופן כמעט אוניברסלי: אף אחד לא אוהב לראות את עצמו מעוות במראה. אבל במבט לאחור, הם הקדימו את זמנם מכמה בחינות: השימוש בסימפולים מתוך סרטים, האובססיה לתרבות הפופ היפנית, השאיבה מעולמות הקומיקס, משחקי המחשב והמד"ב. כיום, היומרה שלהם להיות מן העתיד נראית קצת מוצדקת.

 הרגע של סיג סיג ספוטניק לא נמשך זמן רב. במידה מסוימת, הם מייצגים את הרגע שבו הרוק'נ'רול הפסיק להיות החוויה המרכזית של תרבות הפופ. ב-1991, הסופר דגלאס קופלנד פרסם את הספר Generation X: Tales for an Accelerated Culture, שבו הוא לקח את שמה של להקת הPאנק המפורסמת ותייג באמצעותו דור חדש של בני נוער. בהשפעת הספר, "דור האיקס" הפך בשנות התשעים כינוי לדור של נערים משכילים שחשו ריקנות בקיומם והרגישו כי לעולם אין מה להציע להם - מוזיקת הרוק, שהיוותה את דתו של הנוער בעשורים האחרונים, איבדה את יכולתה להעניק משמעות לקיומם. הרבה נכתב במהלך העשור על ה"משבר" הזה, אבל למעשה, "דור האיקס" הזה היה קיים בעיקר בתקשורת ובמאמרים סוציולוגיים, לא במציאות. נוער שנות התשעים עצמו פשוט עבר מהרוק אל אזורים אחרים של תרבות הפופ, כולל אזורים שנרמזו בידי סיג סיג ספוטניק, ומצא בהם פתח להתחלות חדשות.

19-24

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אלדינסיין אלא אם צויין אחרת