00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ההגיגית של טל

שרביט הפדיחות הגדול

"עדי, מנהלת הבלוגיה, העבירה לי את שרביט הפדיחות הגדול", סיפרתי לק'. "זה אומר שאני צריך לספר בבלוג שלי בתפוז על פדיחה שקרתה לי. על איזו פדיחה אספר?"

ק' הסתכלה עלי ואמרה בשקט - "אתה? כל החיים שלך זה פדיחה אחת גדולה"...

ואז צחקנו בקול גדול והתחלנו לחשוב. ק' די צודקת, אבל לא עלתה בדעתנו אף פדיחה ראויה. אז נכנסתי לקרוא כמה רשומות שכבר התפרסמו תחת השרביט הזה וביניהן הרשומה של 4 בבוקר לא נרדמת שסיפרה על שלל פדיחות שקרו לה בכל מיני חתונות - והופ, נזכרתי בפדיחה שקרתה בחתונה שלי-עצמי.

פברואר 2009.

ק' ואני תחת החופה, אני בחליפת חתן וק' יפהפיה בשמלת הכלה שלה. שנינו מאוד מתרגשים וקצת מבוהלים. סביבנו על הבמה ההורים שלנו, הרב ועוד אורחים מכובדים, ובכולנו צופים המוני מוזמנים: קרובי משפחה, חברים, ידידים, קולגות, זרים. לדעתי היו בחתונה שלנו בערך 200 איש, אבל כשעמדנו שם נדמה היה לנו שיש באולם כמה מיליוני זוגות עיניים שכולן נעוצות בנו.

הכל היה בסדר. הרב נשא דברים, בירך ושר, הייתה כתובה, היה יין. הגענו לחלק של "אם תשכחך ירושלים", אני חזרתי יפה על דבריו. כבר היינו לקראת הסוף - ואז הניחו למרגלותיי את הכוס העטופה בנייר כסף. הגיע הזמן לדרוך עליה ולשבור אותה.

הנפתי את הרגל שלי אל על, כיוונתי היטב לעבר הגוש הכסוף מתחתיי והנחתתי אותה בעוצמה גדולה - ואז הבליחה במוחי תמונה מנטלית איומה: בעיני רוחי ראיתי רסיס זכוכית גדול חודר דרך הסוליה וננעץ בכף הרגל שלי, דמיינתי שפריצים מטורפים של דם ואורות מהבהבים של אמבולנס בדרך למיון - כל זה קרה בתוך שבריר שניה ורק אי שם בתוך הראש שלי, אבל זה הספיק להאט את הרגל. כשהיא סוף סוף פגעה בכוס הזכוכית - היא לא נשברה.

מחיאות כפיים פרצו באולם והתקליטן הפעיל את המוסיקה המבשרת את סיום הטקס, אבל מהר מאוד כולם הבינו שחלה פה טעות. הכוס לא נשברה. אחר כך אמא שלי סיפרה שהיא הייתה בטוחה שעשיתי את זה בכוונה כי יש לי חוש הומור דפוק כזה, אבל לא, ממש לא. אלוהים אדירים, איזו פדיחה. אפילו לא העזתי להסתכל בעיניה של כלתי הטרייה, שאני מניח שהייתה נבוכה לא פחות ממני.

מחיאות הכפיים גוועו במהרה, המוסיקה דממה והרב המשועשע הציע שאנסה שוב.

וכך, פעם שניה התבוננתי בגוש הכסוף שמתחת לרגליי, הרמתי את הרגל גבוה-גבוה והנחתתי אותה הישר למטה - אבל אז שוב צצה בדמיוני אותה תמונה מנטלית ציורית מקודם. אלוהים, כמה דם שאני דמיינתי שם. שפריצים! נהרות! ושוב הרגל שלי פגעה בכוס אבל שוב הכוס לא נשברה. למעשה, פגעתי בה בזוית משונה שהעיפה אותה הישר אל הקהל, ואחד מקרובי המשפחה מיהר למצוא ולהחזיר אותה - כשהיא עדיין שלמה. 

אלוהים. אלוהים, אלוהים. למות. למות. 

פעם שלישית. הרמתי את הרגל, כיוונתי היטב. עצמתי עיניים. "קיבינימט", אמרתי לעצמי, "כבר עדיף שבאמת אפצע ואטוס מפה למיון" - וריסקתי את האמ-אמ-אמא של כוס הזכוכית הארורה הזאת.

מחיאות כפיים, מוסיקה. שום רסיס, שום דם, שום אמבולנס. ק' ואני נסחפנו אל הריקוד הראשון שלנו כזוג נשוי והערב המשיך כמתוכנן. וואו, זו הייתה חתונה נהדרת... אבל יש לי הרגשה שכמה שנים לאחר מכן אף אחד מהנוכחים לא יזכור את האוכל או את השירים שהתנגנו ברחבת הריקודים, אלא את החתן האומלל שהצליח לשבור את הכוס רק בפעם השלישית.

*

תודה לעדי על השרביט החביב. ועכשיו עלי להעביר אותו לחמישה בלוגרים נוספים, אז קדימה חתולי8, motior, ayeletgazit, עינבלית ופנלופה

תוספת מאוחרת שלאחר הפרסום: אופס, מסתבר שכבר הזכרתי את הסיפור הזה במסגרת רשומה אחרת בבלוג הזה לפני כמה שנים. פדיחה...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

15 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל wranger אלא אם צויין אחרת