00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

♥ להיות אמא ♥

חזרנו הביתה, בפעם השנייה.

אז אחרי הפוסט האחרון, הגיע יום רביעי.
לא היה רגוע, ועדיין אורן אמר לי לעשות את הסידורים כמתוכנן. הרגשנו באוויר שכנראה נצטרך להתפנות שוב.

נסעתי לאשקלון בבוקר.. קצת בחששות מהדרך. אבל לא שמעתי רדיו, הייתי דרוכה בכביש ובסביבה.. והגעתי בלי בעיה.

תוך שעה סיימתי את הסידורים במס הכנסה והתקדמתי לפגישה שקבענו לעמותה.

חלק מהאנשים לא הגיעו לפגישה, בגלל המצב. לגמרי מובן.

היתה פגישה טובה והכרחית. לקראת יום הפג 2014.

הודיעו לנו שהרכב שקנינו יצא מהמוסך לאחר שתוקנו הליקויים שנמצאו בבדיקה, ואפשר לבוא לקחת אותו.

אמרתי לאורן שחבל לחכות. אנחנו לא יודעים אם המצב יתלקח, וחבל לשלם על עוד ימי השכרה לרכב השכור.

הוא יצא לאסוף את הרכב מב"ש ונפגשנו בנתיבות... אני הגעתי לפניו והחזרתי את הרכב. חיכיתי קצת והוא אסף אותי בחדש (מליסינג).

הגענו בדיוק לאסוף את הבנות.. וחזרנו מהר הביתה. המצב לא היה נעים. התחלנו לדבר על נסיעה.. אבל לא ידענו מתי.

בינתיים חווינו כמה "צבע אדום" שלמרות שליה לא חוותה אותם כמעט בכלל במערכה הזאת, היא הלבינה לגמרי... ועשתה לנו רע. חשבנו שהצלחנו לשמור עליה.

התחלתי לקדם את האריזה של התיקים חזרה.. הכל היה חצי ארוז, ורציתי שיהיה מוכן, למקרה שנחליט לנסוע מהרגע להרגע.

בסוף היה חינוך רגיל ביום חמישי והחלטנו בכל זאת לנסוע ביום חמישי אחרי הגנים.

בינתיים החינוך בוטל בשישי, מה שעוד יותר חיזק אותנו שלא בטוח פה.. 

לא היתה שעה טובה לנסוע מרחק כזה עם שתי בנות שכבר ישנו צהריים.. אבל הגענו בשלום להורים שלי באילת.

ארזתי למלא זמן. לא ידעתי כמה זמן ייקח, והפעם לקחתי כל מה שיכולנו להזדקק לו.. גם אם המערכה השנייה תהיה ארוכה!

העיקר לא לחזור לאותו המצב. לתת לצבא ולמדינה לעשות את שלהם.. בלי לדאוג לאזרחים.

באילת חם. ממש לא נופש... כשמתארחים בדירה של ההורים שלי.. ועם שתי ילדות שעושות לא מעט רעש.. להורים שלא רגילים לזה.. לא פשוט.

אבל הם נהנו מהנכדות, אנחנו ניסינו כמה שיותר לשמור להן על שגרה.. של יציאה בבוקר לפעילות, ארוחת צהריים ושנת צהריים.. פעילות אחה"צ.. ארוחת ערב והשכבות בשעות סבירות.

בין לבין ניסיתי לעבוד. לא יצא. כל לילה סיימנו כל כך גמורים, שחוץ מלעבור על כל המיילים ולרשום לעצמי בראש שרשימת המטלות שלי רק הולכת וגדלה... לא הצלחתי לבצע.

פה ושם איזו מטלה לעמותה... לקדם דברים, להעביר לאחרים, שלא ייתקע אצלי.

וככה חיכינו לשמוע מה קורה.. והתעדכנו כל הזמן בחדשות.

ואז ביום שלישי, שמועות עמומות על הפסקת אש קרובה. אף אחד לא נתן יותר מידע.

אורן קיבל הודעה שנפל פצמ"ר על רשת מתח גבוה.. וצריכים אותו. אבל הוא באילת, ועד שיגיע.. 

בדיוק מה שהיה בחלק הראשון של המערכה, רק שאז היינו בקיבוץ בצפון ומנהל הקהילה גר לא רחוק משם והגיע לאסוף את אורן.. 

זה היה בדיוק בלילה שנכנסו לרצועת עזה. אורן דיווח מהשטח על מצב מפחיד בטירוף. ואני כל רגע וכל דקה חששתי שלא יחזירו לי אותו. שחלילה יקרה לו משהו.

לא עצמתי עין עד שהוא חזר אלינו לצפון סביבות 4 לפנות בוקר.. וחזרתי לנשום.

הפעם לא יכל לעזור, אבל החל מהצהריים היה איתם בטלפון.. קיבל תמונות ודיווח, והנחה מה יש לעשות.

ראיתי שהוא עמוס, אז קבעתי עם חברה שנבוא אליה עם הילדות.

אורן נשאר אצל ההורים שלי לסייע למי שהיה בקיבוץ.. לחשמלאי שעובד איתו, לרבש"צ, לסגנו, ולמנהל המשק.. ועוד עובדי קבלן שהגיעו לטפל ברשת.

אחותי התלוותה אלי... והחזקתי את הטלפון קרוב. ניסיתי לקבל מאורן עידכונים מה קורה בקיבוץ. היתה לי הרגשה לא טובה.

רק שטעיתי. חשבתי שלא יהיה מנוס אלא שאורן יצטרך לנסוע.

מה שקרה בפועל, זה שתוך כדי שניסו לטפל ברשת מתח גבוה, נפל עליהם עוד פצמ"ר שהיה קטלני.

אורן סיפר שפתאום כל מי שהיה מולו בנושא הטיפול בתקלה, נעלם לו.

הוא לא הצליח לתפוס אף אחד.. ואז חזר עם עידכון שיש נפגעים. במצב אנוש.

מאותו רגע, לא הצלחתי לחשוב על כלום. פחד אלוהים. דאגה מחרידה לאנשים ששם. 

החשמלאי נעלם לאורן ואף אחד לא עידכן מה מצבו.

היו שמועות על אחד שנקבע מותו, אבל כל פעם קיבלנו שם אחר.

הבטן התהפכה כל פעם... ורק קיווינו שזה לא נכון.

בסוף הגיעה הודעה רשמית. זאביק עציון הוא ההרוג, מותו נקבע בשטח.

שאלוהים יעזור. היינו בהלם מוחלט!

ואז דיווחים סותרים על מצבם של שחר וגדי... ואז ידיעה על פטירתו של שחר. ולא רוצים להאמין.

מקווים שזה לא נכון. שעוד נלחמים על חייו.. והוא ייצא מזה. איך אפשר שלא?

אבל מאוחר יותר מגיעה ההודעה הרשמית.

ואנחנו נשברים. חבר ועוד חבר, הלכו לנו.

ואם רק היו מתריעים, שהפסקת האש תתחיל בשבע... היו מודיעים לכולם שיאזרו עוד קצת בסבלנות בלי חשמל.. ומתקנים ברגע שבטוח לתקן.

אבל אף אחד אצלנו לא ידע.

והצוות שניסה לתקן פשוט חטף מטווח מטורף וקטלני.

הצלחנו לקבל בשורות על מתי החשמלאי.. שנפגע קל. אורן חזר לנשום קצת.

גדי במצב ממש קשה. וממשיכים להתפלל לשלומו.


לא יכולנו לחזור כל עוד הפסקת האש היתה טרייה ואולי לא יציבה מספיק.

כזה מרחק לנסוע שוב.. כשאולי לא בטוח לחזור.

הבנו שלא יהיה חינוך בימים הקרובים והחלטנו לא להחזיר את הבנות למצב הזה.

בצער עצום וכאב ענק.. לא ליווינו את חברינו בדרכם האחרונה.

אורן התכוון לנסוע לבד, אבל פשוט לא הצליח להביא את עצמו.. בגלל שלא היו באותו היום ולא רצה לישון בקיבוץ ולהשאיר אותי לבד. וזה לא מקום לילדים כדי שניסע כולנו.

הילדות לא עצמן בכל התקופה הזאת.. וממש לא קל איתן.

 

הפסקת האש נשמרה.

פיקוד העורף הורה על חזרה מלאה לשגרה.

וקיבלנו הודעה שהחינוך ייפתח בראשון לספטמבר.

הגננת המובילה של קטנטונת התקשרה ודיברנו קצת.. והחלטנו לחזור בראשון אחה"צ.

 

אז אנחנו פה.

מסתגלים חזרה.

הפעם איך שהגענו, פרקתי את כל המזוודות. תיק או שניים נשארו למחר..

אבל הרוב במקום כבר.

מלא כביסות לעשות.

אבל תקווה גדולה שהלחימה לא תתחדש שוב בעוד חודש.

 

הדגים שלנו שוב הפתיעו..

השארנו שלושה גדולים ושניים קטנים..

לא היה מי שיאכיל... ונתנו אוכל לפני שנסענו.

הגענו ומצאנו שלושה גדולים ושלושה קטנים. לא ברור איך, מה אכלו וכו..

אבל יש לנו שורדים אמיתיים... לאורך כל החודשיים האיומים האלה.

 

מקווה שהמשפחות השכולות ימצאו את הכוחות להמשיך.

שנוכל לסייע להן, במה שאפשר.

רפואה שלמה לגדי ומתי.

והלוואי ונזכה לימים שקטים יותר.

 

מקווה שזה סופי סופני צונאמי (ככה ליה אומרת על משהו שזה סופי ומוחלט) הפעם.. אם כי לא יכולים להיות בטוחים.

נצטרך להיות דרוכים... ובהיכון... 

מקווה שחיסלו את כל המנהרות שהם תכננו להשתמש בהן לראש השנה.. אחרת, יהיה "שמח" פה. :(

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל °•° רומי °•° אלא אם צויין אחרת