00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מסע מאגמה צאלנג לארמניה

על נשים, אנשים וחוויות אחרות

02/09/2014

אל הנוף הזה אני רוצה להתעורר מדי בוקר

התעוררתי אחרי שינה נהדרת. בחיי שלא ישנתי כל כך  טוב בארבע השנים האחרונות. יצאתי מהאוהל לבוקר רך עם אוויר פריך  ומזוקק,  רחשי הנחל הזורם לצידי, ארוחת הבוקר כבר בעבודה ומה שנותר לי זה להשתחרר מכל מה שצריך ולהתחיל ליהנות ממה שיש. היום צפוי להיות קליל יותר: פחות עומס ופעילויות.  אנחנו  נוסעות לאורך אגם סוואן, הגדול והמשמעותי בארמניה ותוך שאני טובלת בו אני לא יכולה שלא לחשוב על כמה שהוא דומה לכינרת שלנו, ואיך בארץ הרסנו אותה עם חוסר מודעות סביבתית, חמדנות יתר וחוסר התחשבות בזולת. האגם כאן מזמין ונעים ומתייחס ברוחב לב למבקרים בו. מרענן  לדעת שיש לנו  הרבה מה ללמוד מהארמנים בנושא הפשטות והקבלה של החיים הבסיסיים, המאושרים והנוחים שלהם.
הארמנים חיים בפשטות. בעיקר אלה הגרים בכפר: כל בית הוא משק אוטרקי שמסתפק במה שיש, לאו דווקא במועט. בכל בית חצר מסודרת ובה חיות משק, פירות וירקות, נחל זורם, עצי אגוז ופרי. לשכן אחד יש כוורות ולאחר יש טבון. בקיץ עובדים קשה כדי להתכונן לחורף ובחורף, כשמנותקים ומבודדים מהעולם נהנים ממה שעמלו עליו בקיץ. הנשים חרוצות ומנהלות את החמולה: ליד הטבון להכנת הלחם המסורתי המכונה "לבאש", יש גם מי שמנקה ומי ששומרת על הילדים. הם אולי עניים במונחים המערבים שלנו, אולם לא נראה שהם מרגישים עניים, אין להם שפע, אך יש להם לב ענק ואת מה שיש הם יותר משמחים לחלוק.

לאסוף פירורי רגעים כאלה כל חיי

אבל על הפן הרגשי אין וויתורים פה: החלק המשמעותי ביותר של היום הזה  קרה לי דווקא לקראת סופו וממקום בלתי צפוי לחלוטין. בשלב כלשהו ביום ציוותו אותנו לאנשים חדשים. נכנסתי מחדש לקופסה עם הגלגלים שלוקחת אותנו לאורכה של  ארמניה עם 3 נשים חדשות.  ובעודנו מתפתלות מהסיטואציה הכפויה, קרה נס. כל אחת מאיתנו פתחה במונולוג על עצמה ומה הביא אותה למסע.  ואני הקשבתי. משתנקת ונפעמת מול הסיפורים שלהן. מול המאבקים נגד כל הסיכויים, מול הניצחונות, מול האומץ להיות והאומץ לעזוב. מללכת אחרי הלב ומאהבה ללא תנאי. זכיתי לפגוש שלוש נשים כל כך גדולות בעוצמתן, כל כך מעוררות השראה, רציתי לחבק כל אחת ואחת מהן .   איזו חוויה מפעימה,  אינטנסיבית וחזקה מאין כמותה. תענוג צרוף.

את האגם עזבנו לטובת  נהיגה בשטח וטיפוס לגובה 2850 מטר לראשו של הר געש . את פנינו קיבלו מעלות ספורות בלבד וכנסייה ארמנית קטנה ומטופחת, הרים ונוף שאליו הייתי רוצה להתעורר מדי בוקר. התיישבנו בשקט כל אחת עם עצמה מול השקיעה . הסיטואציה האינטימית הזו הציפה בכל אחת מאיתנו רגשות ותחושות שרצינו לשתף. וברגע קסום בו השמש נישקה את ההרים שבאופק ביקשתי משאלה: הלוואי שאצליח לאסוף פירורי רגעים  כאלה  כל חיי, שאוכל ליהנות מהחיים ולחיות כל יום, שעה ודקה  כמו שאני אוהבת, ונפלה בי כאן ועכשיו הזכות לעוד רגע שכזה.

מתנה קטנה לעצמי

לינה בשטח תמיד היתה חוויה. עוד כילדה הורי הקפידו להעמיס פעמיים בשנה שלושה ילדים וכלב בפג'ו 404, ולנסוע לשבוע לחופי סיני. כילדה זו היתה חוויה מעצבת ומרגשת ולטיולים האלו ציפיתי כל שנה מחדש. במשך השנים למדתי להתפנק וליהנות  ממנעמי החיים אולם לעולם לא אסרב לטיול וללינת שטח. אלא ש... בלילה הזה היה קר.  ואני מדברת על ממש ממש קר. קור שמרעיד את הגוף ומקפיא את הריאות. קור שלא מאפשר לישון. התעוררנו מוקדם, שותות  את התה החם שצוות המנהלה של מאגמה הכינו לנו ומיהרנו להתחמם. הצוות כדרכו לא מסגיר מה צפוי לנו, ואנחנו יוצאות לדרך שעוברת בין כפרים ציוריים ואנשים חייכניים.  עולות על דרך המשי. לעצירה ראשונה ליד "חאן סלים". מדובר בחאן מרשים וחשוב מתקופת המסעות בדרך המשי.  הצוות, שמקדים אותנו כהרגלו, שוב מעלה חיוך על שפתינו כשאנחנו נכנסות לחאן ומוצאות אותן שם, מקדמות את פנינו ממש כאילו היינו  אורחות השיירה של דרך המשי,  עם פרחים וסחלב חם בניחוח של בית.

 

 

אנחנו ממשיכות לטפס  אל מבצר סמבטאברד העתיק שנבנה  במאה ה 14. המבצר  שולט מהגובה על דרך המשי והנוף מדהים. בכניסה  - שוב המנהלה. שוב הם  מקדימים אותנו - תמיד בשני צעדים לפחות והם כבר הספיקו להכין לנו ארוחה לתפארת. שנייה לפני שאנחנו עולות על אומגה שבנו כאן במיוחד בשבילנו מראש המבצר ועד למטה,  שבר ענן מוריד עלינו ברד מרענן לדקות ספורות, אני גולשת באומגה  ומודה שזכיתי בעוד חוויה שהיא מתנה קטנה לעצמי.

 

 

על כבוד ובחירה

השמש כבר הראתה סימני עייפות בזמן שירדנו מההר והשבת התקרבה. הזדרזנו לנסוע לכפר  הקטן  שם התמקמנו  בצימרים קטנים וקסומים טבולים בירק ושוב הבנתי שאלוהים נמצא (גם) בפרטים הקטנים: מקלחת, מיטה וחולצה לבנה חדשה חיכו לכל אחת ואחת מאיתנו.  המסע אליו יצאתי הוא מסע מיוחד,  שמחבר דתיות וחילוניות יחד .  זאת הזדמנות  בשבילי להיות חלק ממשהו חדש ונקי. יש בקבוצה הזו הרבה מקום שמכבד ומאפשר ולראשונה בחיי אני מקיימת קבלת שבת כהלכתה.כשקראתי יחד עם חגית המקסימה את הברכות  לא יכולתי שלא להתרגש ולחשוב איזו חוויה מיוחדת זו לעבור טקס כזה בכל ערב שישי. אולי משפחתי ואני מפספסים  משהו מאחד, מרגש וייחודי.

השבת עצמה מתחילה בדיון לגבי המשך היום.  לפתע, לראשונה מזה ארבעה ימים נותנים לנו להחליט ולבחור מה לעשות:  טיול רגלי בכפר,  או  נסיעת שטח. כל אחת יכולה לבחור מה שמתאים לה וכולנו ניפגש שוב בצהריים. הסיטואציה הכתה אותנו בהלם. שאנחנו נחליט?? איך ייתכן שהקבוצה תתפצל? ובמה אבחר? ואיך אני מרגישה עם הבחירה? ואיך ירגישו אלו שבחרו ללכת עם הקבוצה השנייה? ומה אני באמת רוצה לעשות?  הופתעתי מעוצמת הרגשות שעורר הדיון ובעיקר היה ברור, שאחרי ארבעה ימים ביחד, המחשבה על פיצול נשמעת לנו כמעט לא הגיונית. התוצאה בסופו של דבר מסתיימת בכך שכל הקבוצה בוחרת להישאר יחד. אנחנו יוצאות לטיול רגלי מקסים. מנצלות את ההזדמנות לפגוש אנשים מקומיים לא רק מבעד לחלון הג'יפ. בסיום השבת אני מבינה שהעולם שנגלה לי חדש , מרתק, מסתורי ומרחיב אופקים מכל הבחינות. "טלטלה", "נתק" ועוד מושגים חדשים צצים  בכל משפט. מבחינתי "עירוב" היה עד היום רק בפיתה ו"חוטים" נמצאו רק בחנויות יצירה. נדהמתי כמה צר עולמי כעולם  נמלה...    

 

 

קולה של אמא : אני: "גלגולה! מתגעגעת אליך מאד !!! את מתגעגעת אלי"?

        גל "אמא, אני חייבת לרוץ לבריכה, אין לי זמן להתגעגע"...

ציטוט היום: אנחנו: "עמית, אנחנו חייבות מקלחת! ישנים הלילה במלון?"

         עמית (המדריכה): "אתן חיות בסרט, ובסרט הזה אני מחליטה. גם הלילה ישנים בשטח!"

 

 

החלה ההרשמה למסעות מאגמה צ'אלנג' לקוסטה ריקה - לפרטים והרשמה

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Tal Avriel אלא אם צויין אחרת