22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

שיבה לברלין

 באמצע יולי, באמצע המלחמה, נסעתי עם אהובה ועם פיצקי לברלין. אהובה ואני כבר היינו בברלין לפני שבע שנים. הנסיעה הזו הייתה בעצם בשביל פיצקי, בני בכורי, שעובר עכשיו תקופה קשה. רציתי להוציא אותו קצת, שינשום אוויר אחר. גם רציתי לבלות איתו שבוע, מה שלא עשיתי בעצם מאז שהיה בן שמונה, כשיצאתי מהבית. כשלעצמי, הייתי טס עם איזיג'ט, טיסת הלואו קוסט שלהם היתה הכי זולה. אבל, הטיסה שלהם חזרה לארץ יוצאת מברלין בשבע בבוקר, ואהובה שונאת לקום באמצע הלילה כדי להגיע לטיסה בבוקר. אני, אין לי בעיה לעשות את זה בארץ, אפילו מעדיף את זה ככה. אבל, להתנייד בברלין בשעות הקטנות של הלילה, כדי להגיע לנמל התעופה שונפלד, אחד מנמלי התעופה הפחות ידידותיים לישראלים שיש באירופה, את זה גם אני לא רציתי. אז קניתי כרטיסים באתר של UP, חברת הבת של "אל על". עברתי דרך ייסורים של בחירות שגויות, חיובים עודפים, שיחות טלפון נזעמות וזיכויים חלקיים, אבל כשהתחילה המלחמה, מבצע "צוק איתן", הטיסות שלנו לא בוטלו, ולא היה שום חשש שמא יבוטלו.

גם הפעם קבענו להתגורר אצל איציק, קרוב משפחה שחי בברלין. הוא איש לא קל, איציק. רווק מבוגר, שמאלני אנטי ציוני, ומכור לדרמות. אבל הוא בכל זאת משפחה, והוא תמיד מארח בנדיבות, עם כל הלב. עכשיו גם יש לו חברה שם בברלין, סוג של חברה. היא רוצה יותר, הוא רוצה פחות. קוראים לה אילזה. פגשנו אותה. אישה נחמדה מאד, חובבת ישראלים מושבעת, זקנה מגניבה שכזו. מגיע לה משהו הרבה יותר טוב מאיציק, אבל מה לעשות, זה מה שהיא בחרה. לפני שבע שנים, איציק גר ברובע פרנצלאוארברג השיקי שבמזרח העיר. עכשיו הוא גר ב  GuentzelStraße, ברובע וילמרסדורף הבורגני והשבע במערב, לא רחוק מאיפה שאילזה גרה. יצא, שבחלק מהזמן היינו רביעייה, לפעמים אפילו חמישיה. והיו גם פרקי זמן שהיינו רק אני ואהובה, כי פיצקי הלך להסתובב לבד, או עם חברים ישראלים שאיתר בברלין, איציק עסק בענייניו, אילזה בענייניה.

כשהיינו רק שנינו, עלתה ביתר שאת השאלה: מה עושים הפעם שלא עשינו לפני שבע שנים.  כשאני מנסה לשחזר לי ממה הכי נהניתי בנסיעה הזו, צפים ועולים לי המקומות שלא היינו בהם לפני שבע שנים, או שהיינו בהם ולא מיצינו. אתרים, שיצא לנו להיות בהם הפעם במזג אוויר נח יחסית, ושלא היו בינינו בהם שום חיכוכים בינאישיים משום סוג.

 

ביומנו הראשון בבוקר, איציק הכין לנו ארוחת בוקר גדולה, עם נקניקים וגבינות שמנות שאוכלים בארוחות בוקר בגרמניה, וגם עם ירקות, כמו שבארץ. הוא גם טרח וקנה לי לחמניות נטולות גלוטן, שגם בגרמניה הן צמיגיות במקצת, כמו בארץ. אחר כך יצא איתנו לסיור בווילמרסדורף, שאמנם אינה בבחינת אטרקציה תיירותית, אבל בהחלט יש בה כמה פינות חמד נעימות. כמובן, לפני שבע שנים לא היינו פה. בתחנת רכבת האו-באהן המפוארת של רחוב הוהנצולרנדאם נפרדנו מאיציק, לקחנו רכבת עד אלכסנדרפלאץ, והתחלנו לסייר ברובע מיטה, המרכז התיירותי המפורסם של ברלין, עם כל האטרקציות שרציתי שפיצקי יראה.

חזרנו לדירה בערב, ואילזה לקחה משם את ארבעתנו במכונית הקטנה שלה לטבול באגם קרומה לנקה, אתר רחצה פופולארי ביער גרונוואלד שבפאתיה המערביים של ברלין. השביל לשם עובר בתוך היער, בין עצים גבוהים צפופים עטויי עלווה לחה. ברלין יוצאת דופן לטובה בין הכרכים הגדולים של אירופה מבחינת כמות השטחים הירוקים שיש בתחומי גבולותיה המוניציפליים. לחשוב, שכל היער הנפלא הזה הוא חדש יחסית. כל העצים בגרונוואלד נכרתו בשנתיים האחרנות של מלחמת העולם השניה, כדי שישמשו לחימום הבתים בחורף. אחרי המלחמה, הרשויות במערב ברלין נטעו אותם מחדש. לא להאמין כמה גבוה יכולים עצים לצמוח בשבעים שנה כשיש די מים, וכשאין שריפות דוגמת השריפה בכרמל. בקצה השביל נמצא האגם, יש חוף רחצה מסודר. אגם קרומה לנקה הוא אחד מבין שרשרת אגמים שפזורים באפיק ההאפל, נהר שכמה מיובליו הרבים עוברים ביער גרונוואלד. מי האגם ירוקים, אבל לא מרגישים את הצמחים כשטובלים במים הקרירים. איזו הקלה מהחום המטורף של יולי.

לא הייתי מגיע למקום הזה בעצמי, בלי עזרה של מישהו מקומי. לא הייתי מגיע לשם בתחבורה הציבורית, וגם לא הצלחתי להשיג מפת שבילים של יער גרונוואלד, אף ששאלתי בכמה מקומות, וכמובן שגם באינטרנט חיפשתי. היות שזה אינו איזור תיירותי מובהק כמו איזור רובע מיטה, לא קל למצוא עליו חומר עזר. אמנם יש קו של האו-באהן שמסתיים בקרומה לנקה, אבל הבנתי מאילזה שזו דרך ממש גרועה להגיע באמצעותה לאגם. אם כבר, מוטב לקחת את הקו של האס-באהן שמסתיים בתחנת גרונוואלד. גם משם יש חתיכת הליכה עד לאגם, אבל לפחות זו הליכה נעימה ביער, לא הליכה בשולי כבישים.

איזה מזל שהיה לנו את אילזה.

 

בין יתר המוזרויות של איציק, הוא גם נמנע מרכישת בגדים חדשים, רוכש את בגדיו אך ורק בחנויות יד שניה. כך, לדעתו, הוא מביס את הקפיטליזם ואת הקונסיומריזם. לפיכך, איציק תמיד נראה כאילו כרגע יצא ממכונת כביסה, בגדיו מהוהים כל כך מרוב כביסות. בברלין יש רשת חנויות בשם "הומנה", שמתמחה בבגדים מיד שניה. החנות הגדולה, שבה עושה איציק את רכישות הבגדים שלו, נמצאת בהצטלבות של שדרת קרל מארקס ושדרת פרנצלאוארברג, סמוך לתחנת הרכבת התחתית פרנקפורטר טור. אני לא אוהב שופינג, אבל את המקום הזה דווקא עניין אותי לראות. חוץ מזה, כשמטיילים עם עוד אנשים, צריך לעשות לפעמים דברים שהם אוהבים, גם אם אני לא. בצהרי היום השני, אחרי שביקרנו בתערוכת דיוויד בואי במוזיאון מרטין גרופיוס, אהובה נסעה עם איציק ל"הומנה". פיצקי ואני המשכנו משם למוזיאון "טופולוגיה של טרור", אחר כך הצטרפנו אליהם.

החנות באמת הייתה מעניינת: דמיינו לכם חנות כלבו שממלאת ארבע קומות של בניין, אבל כל העיצוב שלה הוא כמו של אפסנאות בבסיס צה"לי גדול וישן, כמו הקרייה או השלישות, ושהמוכרנים שלה נראים כאילו יצאו מסדנת משוררים או מאסיפת פעילי סביבה. אפילו קניתי שם חולצת דריי פיט לבנה, במחיר שאהובה אמרה עליו שהוא ממש טוב. אני משתמש בחולצות כאלה לריקודי עם. אחרי שסיימנו שם, יצאנו ארבעתנו לאכול צהריים באחד מבתי הקפה בשדרת קרל מארקס. עננים כיסו את פני השמש, אפילו טפטף קצת. היה מאד נעים, אפילו שעדיין היה חם למדי.

קראתי במדריך לתיירים על שדרת קרל מארקס, שהיא הייתה מרכז החיים של מזרח ברלין הקומוניסטית. מדי שנה, בימי השנה להקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, עבר בה מצעד צבאי גדול. עד תחילת שנות הששים, השדרה נקראה "שדרת סטאלין". על הארכיטקטורה בשדרה הזו קראתי, שהיא דוגמא ומופת לארכיטקטורה סטליניסטית. בהצטלבות עם שדרת פרנצלאוארברג, ששם שדרת קרל מארקס הופכת להיות שדרת פרנקפורטר, שדרת קרל מרקס מתרחבת לכיכר ענקית. שם נמצאת חנות "הומנה", ושם גם ישבנו לאכול צהריים. בארבע פינות הכיכר מתנשאים ארבעה בניינים ענקיים, הדורים ומקושטים בקישוטים עדינים, כמו ארבעה אריות ששומרים על אוצר. אני מניח שלזה התכוונו כשכתבו על מוטיביים יווניים-רומיים. גם בנייני המגורים בשדרה נראו לי פשוטים ונעימים למראה, לא גדולים מדי ולא קטנים מדי, קוויהם נקיים וישרים. אני באמת מצטער בשביל תושבי מזרח גרמניה על כל מה שהם היו צריכים לסבול מסטאלין, אבל אודה שהארכיטקטורה הקרוייה על שמו דווקא מצאה חן בעיניי.

אחרי ארוחת הצהריים, פיצקי הודיע שהוא צריך זמן לעצמו, ונפרד מאיתנו. גם איציק נפנה לענייניו. אני לקחתי את אהובה לנסיעה ארוכה למערב ברלין, לראות את האיצטדיון האולימפי המפורסם של ברלין. למרות שהשמיים היו מעוננים, והטפטוף הפך לגשם שוטף, קרון האו-באהן עדיין להט מהחום של הבוקר, והזעתי כמו חמור. עד שהגענו לאיצטדיון, כבר פסק הגשם. הייתה שעת אחר צהריים נעימה. הזיעה מתייבשת מהר באוויר היבש של ברלין.

 

הרייך השלישי בנה את האיצטדיון האולימפי ואת הכפר האולימפי של ברלין לצורך האולימפיאדה הזכורה לרע של 1936. באותה אולימפיאדה התרחשה אגדת הספורט הידועה, על האצן האפרו אמריקאי ג'סי אוונס, שניצח בתחרויות האתלטיקה, ואז היטלר הסתלק מהאצטדיון, כדי שלא יצטרך ללחוץ את ידו. קראתי על המתחם הזה, שהוא דוגמא ומופת לארכיטקטורה פשיסטית, ושבעלות הברית לא הפציצו אותו רק משום שהבריטים רצו למקם שם את משרדי הממשל הצבאי שלהם לאחר המלחמה. המתחם עדיין משמש לתחרויות ספורט, והוא גם מגרש הבית של קבוצת הכדורגל "הרטה ברלין" מתחתית הליגה הגרמנית הראשונה. כשביקרנו שם, חלק מהמעברים היו חסומים בגלל תחרות שחייה שהתקיימה במקום. השילוט במקום לא כל כך מוצלח, ולקח לנו זמן לאתר את קופת הכרטיסים, משמאל לשער הכניסה עצום המימדים. עם הכרטיס מקבלים מפה של המתחם. אפשר לאתר בקלות את הקפטריה, לקחת כוס קפה ולשבת איתה ביציע האצטדיון.

המורשת היוונית רומית נוכחת בארכיטקטורה הנאצית יותר מאשר בארכיטקטורה הסטליניסטית. כאן אין צורך לדמיין אריות ונשרים. כאן פסלי ענק של גברים חסונים מביטים עליך מגבוה, כאן עמודי ניצחון מזדקרים משישה עברים, כל אחד מהם מייצג את אחד מששת השבטים הטבטוניים מהם נוצק העם הגרמני, לפחות לפי הנאראטיב הנאצי. בעמוד שביעי מותקן גרם מדרגות, שאפשר לטפס עליו ולהשקיף על הכפר האולימפי ועל היער העבות המקיף אותו. אני אוהב מאד להשקיף מגבוה ולצלם, אבל בגלל השערים החסומים, הגעה לעמוד הזה הצריכה לצאת מהאצטדיון ולהקיף אותו לצד השני שלו. לכך לא היה לנו כח, וגם לא זמן, כי התחיל להחשיך. הכפר האולימפי ממוקם בין תחנה של האו-באהן מצפון ותחנה של האס-באהן ממזרח. באנו  באו-באהן וחזרנו באס-באהן. היות שהנסיעה באס-באהן היא מעל פני הקרקע, הקרון מאוורר ונעים יותר, וגם הנוף מהחלונות הרבה יותר ירוק ונחמד.

 

הטיול הראשון של אהובה ושלי לחו"ל היה לפראג. זו הייתה חבילת נופש, שבמסגרתה שם הוצע לנו לצאת ליום טיול מאורגן בדרזדן הסמוכה. בגלל הדעות הקדומות שהיו לנו על טיולים מאורגנים, לא הלכנו על זה. אחר כך התחרטתי על זה. הפעם החלטתי לעשות תיקון, וקניתי לארבעתנו כרטיסים לטיול מאורגן לדרזדן בחברת berlinhebrew, חברה של ישראלים שחיים בברלין. לאמא של אהובה יש חברה, שהבת שלה חיה בברלין ועובדת בחברה הזו. אודה ולא אבוש, שההחלטה לבלות יום מחוץ לברלין לא הייתה בלתי קשורה לעובדה, שמאגר הרעיונות לדברים שאפשר לעשות בברלין, מה שכיניתי "בנק המטרות", התחיל להתרוקן לי. וכמה שזה נשמע מוזר, הטיול המאורגן באוטובוס מהודר ועם הדרכה עלה כמו כרטיס רכבת מברלין לדרזדן ובחזרה. אז למרות שאהובה עדיין מעקמת את האף בקשר לטיולים מאורגנים, וגם פיצקי לא מת עליהם, זו הייתה עיסקה שקשה לסרב לה. איציק דווקא התלהב, והצטרף אלינו.

יצאנו מברלין בבוקרו של יום ראשון בשבוע, קבוצה של כעשרים ישראלים, עם מדריך ישראלי צעיר, סטודנט שחי בברלין כבר כמה שנים ולומד לתואר שני במדעי הרוח, ועם הנהג סטפאן, גבר גרמני מבוגר אך בנוי לתלפיות. המדריך שלנו חמוד, אפילו הייתי אומר חתיך, למרות שאהובה חשבה שלא. סבא שלו הספיק לברוח מגרמניה בתחילת שנות השלושים, והוריש לנכדיו אזרחות גרמנית. גם לפיצקי יש אזרחות כזו, מצד אימו, ואני חרד שמא יחליט גם הוא להשתמש בה, לעבור לחיות בברלין על חשבון משלם המסים הגרמני.

המדריך סיפר לנו על עצמו, אחר כך על ברלין, אחר כך על מחוז ברנדבורג שמקיף את ברלין, ועל נמל התעופה החדש ברלין-ברנדבורג, שהתקלות ובזבוזי הכספים שמלווים את הקמתו ואת כניסתו לשימוש מעמידים בסימן שאלה את המיתוס הידוע על הדייקנות והיעילות הגרמנית. האוטובוס המשיך דרומה למחוז סקסוניה, והמדריך סיפר לנו על המחוז, שמצבו הכלכלי טוב יחסית למחוזות אחרים בגרמניה המזרחית, בין היתר בזכות התיירות הנכנסת לדרזדן, בירת המחוז. ההסברים כללו הרבה עובדות מעניינות שלא ידעתי, וממש הצטערתי כשהמדריך אמר שזהו, די, עכשיו הוא ישתוק קצת וייתן לנו לישון, כי אנחנו בטח עייפים. אולי גם קצת כעסתי עליו, עצלן שכמותו.

ההסברים התחדשו כשהאוטובוס החל לרדת אל עמק הנהר אלבה, שדרזדן שוכנת על שתי גדותיו. ממערב לנהר שוכן המרכז התיירותי העתיק, וכשהאוטובוס עבר על הגשר, הוא נגלה אלינו במלוא הדרו. דרזדן היא עיר עתיקה, עתיקה יותר מברלין. הנסיכים שישבו בה הצליחו לבזוז הרבה כסף מהאיכרים בסביבה הקרובה והרחוקה, והם השקיעו הרבה ממנו בבניינים מפוארים, שתוכננו על ידי מיטב האדריכלים של אירופה: ארמונות, קתדרלות, וכנסיות לזרמים שונים של הנצרות. דרזדן נמצאת במפגש גבולות בין הנצרות הקתולית, הפרוטסטנטית והאורתודוכסית, וכל קהילה דרשה וקיבלה היכל משלה לפולחן שלה. כל המבנים האלו מרוכזים על שטח קטן למדי, וכולם משוחזרים.

כי מלבד הסיפורים על אוגוסט החזק, הנסיך השאפתן והמוכשר שהעלה את דרזדן על המפה, הסיפור הגדול של דרזדן הוא ההפצצה הגדולה של ארצות הברית ובריטניה בחורף של שנת 1945, הפצצה שמחקה את דרזדן העתיקה לחלוטין, הרגה בין עשרים אלף לעשרים וחמישה אלף איש, תלוי את מי שואלים, ומושווית תדיר עם הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגאסקי. אני מכיר את סיפור הפצצת דרזדן מספרו האהוב של קורט וונגוט "בית מטבחיים חמש", וגם קראתי עליה באנציקלופדיות, אך בכל זאת למדתי בסיור המאורגן כמה דברים שלא ידעתי. למשל, על המניעים האפשריים להפצצה הזו, על עיר שלא היו בה מבני ממשל חשובים, לא תעשיות בטחוניות חשובות, ולא תשתיות אסטרטגיות. בין המניעים האפשריים שמנה מדריכנו, היה הרצון של הבריטים לנקום בגרמנים על הפצצת קובנטרי, והיה הרצון של הבריטים ושל האמריקנים להוכיח לסטלין שהם לא חנונים נחנחים רכרוכיים כמו שהוא חושב, אז כדאי שייזהר.

אני משער שרבים מהקבוצה שלנו חשבו, שזה לא כל כך נורא שגם הגרמנים סבלו קצת במלחמה, אבל כולנו היינו אנשים תרבותיים, ולא אמרנו את זה בקול רם. אחרי ששבתי ארצה, קראתי ספר מצויין על גרמניה המזרחית, "שטאזילנד" של העיתונאית אנה פאנדר, ולמדתי ממנו שההפגזה על דרזדן שימשה את תועמלני המשטר הקומוניסטי כדי להוכיח שבמערב יש אנשים רעים מאד.

משום כך, כל הארמונות והקתדרלות והכנסיות שראינו הם שיחזורים של אחרי המלחמה. מכיוון שלקומוניסטים לא היה כסף לשיחזור איכותי, הם השתמשו בחומרים זולים, והמבנים הזולים קיבלו עם השנים צבע שחור, כאילו בגלל הצטברות של פיח מהמכוניות, אבל לא, אין שם כל כך הרבה תנועת מכוניות, זה בגלל ריאקציות כימיות שמקורן באיכות הנמוכה של חומרי השיחזור. מתחת לחומת העיר העתיקה, סמוך לגשר על האלבה, נבנה גם בית כנסת קטן לקהילה היהודית, שנוצרה כאן אחרי נפילת הקומוניזם, עיקר מניינה מהגרים מברית המועצות לשעבר. בית הכנסת לא השחיר כמו הכנסיות והקתדרלות המשוחזרות, ובכל זאת הוא די מכוער מבחוץ.

 

הסיור הסתיים כעבור כשעתיים, וקיבלנו שלוש שעות חופשיות להסתובב בדרזדן, לפני שהאוטובוס ייצא חזרה לברלין. הקבוצה נפוצה לכל עבר, ואני צלצלתי לתורסטן, להודיע לו שיבוא עם קלאודיה לפגוש אותנו ליד ארמון הרזידנץ, כמו שסיכמנו. תורסטן הוא קאוצ'סרפר, שהתארח אצלנו לילה אחד במארס השנה. הוא מצא אותי על רקע משהו שכתבתי על האלרגיה לגלוטן, שמשותפת לשנינו. הוא גבר בסוף שנות הארבעים שלו, נחמד ואדיב אבל קצת מוזר. קשה לי להגדיר במה התבטאה המוזרות שלו, אני רק יכול לומר שהייתה לי איתו תחושה, שהוא נפגע מאד ממשהו בעבר, ופוחד להיפגע שוב. אולי זה הגלוטן שעשה לו צרות, כי הוא אמר לי שהוא אובחן בגיל מבוגר, לא כמוני. כשהתארח אצלנו, הבנתי שהוא היה רווק עד אמצע שנות הארבעים שלו, והקשר שלו עם קלאודיה, אם חד הורית לבת מבוגרת, הוא עניין של השנים האחרונות. הוא דיבר אנגלית טובה, אבל עם מבטא כל כך כבד, שהייתי צריך לבקש ממנו הרבה פעמים שיחזור שוב על דבריו יותר לאט. בקיצור, לא ממש התחברנו. כשיצרתי קשר עם קאוצ'סרפרים בברלין כדי שיארחו לנו לחברה, לא יצרתי קשר איתו. אבל אז התחילה המלחמה, ותורסטן כתב לי מכתב כל כך יפה וחם ואוהד ישראל, שתיכף ומיד התאהבתי בו, והודעתי לו שאנחנו באים לדרזדן, ושאשמח שניפגש בזמן החופשי שיהיה לנו אחרי הסיור המאורגן.

תורסטן וקלאודיה הגיעו תוך דקות, והלכנו כולנו לאכול צהריים באחת הכיכרות של העיר העתיקה. אחר כך יצאנו לעוד סיבוב בעיר העתיקה של דרזדן, הפעם יותר לאט ויותר נינוח מאשר בסיור עם המדריך הישראלי החמוד. נכנסנו לכמה מקומות שלא נכנסנו אליהם קודם, והשתהינו בכמה מקומות שקודם עברנו על פניהם ביעף. קלאודיה התגלתה כאישה חמימה ולבבית, ידענית גדולה בתולדות העיר והארץ, וגם מספרת סיפורים מוכשרת. תורסטן הוא במקור ממערב גרמניה, אבל היא במקור ממזרח ברלין, והציגה לי את זוית הראייה של מי שגדלה שם ביחס לכל הדברים שראיתי בברלין, בדרזדן, בברנדבורג ובסקסוניה. לקראת הסוף התפצלנו: קלאודיה הלכה קדימה עם אהובה, ואני הלכתי עם תורסטן מאחוריהן, וקיטרתי לו על כמה שהיה לי מסובך ומעייף להתנהל מול אהובה, פיצקי ואיציק.

כתבתי בפתח הדברים, שנקודות השיא של הנסיעה הזו בשבילי היו הרגעים שבהם השמש לא הציקה, וגם לא היו בהם חיכוכים אישיים בינינו. היום בדרזדן היה היום הכי חם מכל ימי הטיול, וחיכוכים אישיים היו גם היו. איציק הציק למדריך בהערות על אי דיוקים שמצא בדבריו, ואהובה נזפה בו על כך. פיצקי נראה די סובל בחברת תורסטן וקלאודיה, ובשלב מסוים הודיע שהוא לא מרגיש טוב, ושהוא יחזור לבדו לנקודת האיסוף. אני חשדתי, שפשוט לא כל כך כייף לו איתנו, המבוגרים, וזו הייתה הדרך המנומסת שלו לחתוך מאיתנו ולהישאר עם עצמו. ואף על פי כן, דרזדן הייתה כל כך יפה ומעניינת, והסיפורים ששמעתי בטיול הזה היו כל כך חדשים ומרתקים, שלא יכולתי לכלול את היום הזה בין רגעי השיא של הנסיעה הזו.

כשהאוטובוס הגיע לברלין, הודיע לנו מדריכנו החביב שאנחנו זכאים לסיור ערב חינם אין כסף שמציעה החברה ללקוחותיה. הסיור היה לרובע פרנצלאוארברג, הרובע הבוהמייני של מזרח ברלין הקומוניסטית, והיה מוצלח מאד גם הוא. המדריך שלנו הפעם היה סטודנט למוסיקולוגיה, אפילו יותר חמוד מהראשון. הוא לקח אותנו לקולטורברוארי, לקאסטאני שטראסה, לסקוואט האחרון שעוד פועל בברלין, ולגן הבירה פראטר, גן הבירה הוותיק ביותר בברלין. היה מוי כייף.

 

 

 

בבוקר יומנו האחרון בברלין שוב ירד גשם שוטף. אבל, על סמך הניסיון שנצבר בימים האחרונים, אפשר היה להניח שהוא ייפסק במהרה. לכן, לקחתי את אהובה לאחת האטרקציות האחרונות שנותרו בבנק המטרות שלי, אל טויפלסברג, או הר השטן. גם שם לא היינו לפני שבע שנים, אפילו לא הייתי מודע אז לקיום המקום.

הר השטן הוא בסך הכל גבעה בגובה של 115 מטר בפאתי העיר, אבל בעיר שטוחה כמו ברלין, גם זה נחשב להר. כמו חיריה שלנו, גם זה הר מעשה ידי אדם: הוא נוצר מפינוי ההריסות ממערב ברלין אחרי מלחמת העולם. היות שמערב ברלין הייתה מכותרת, אי אפשר היה לפנות אותן לאתר פסולת מסודר. עם השנים התכסתה הגבעה בעפר ובצמחיה, יער גרונוואלד שוקם אף הוא, וטויפלסברג הפך לאתר טיולים פופולארי, שיש ממנו תצפית נאה על יער גרונוואלד ועל קו הרקיע של ברלין. בשנות המלחמה הקרה בנו כוחות נאט"ו תחנת האזנה בפאתי הגבעה. היות שאירופה הצפונית היא מישור רחב, שמשתרע מפלנדריה במערב עד עומק רוסיה, הגבעה הזו הייתה די גבוהה כדי לקלוט תשדורות מטריטוריה רחבה למדי. למרות שתחנת ההאזנה כבר אינה פעילה, המתחם בכל זאת חסום למבקרים. שו שו.

עלינו מהאס-באהן בתחנת Heerstrasse, פתחנו מטריות, והתחלנו לפסוע ברחוב Teufelseestrasse לכיוון הגבעה. הגשם נמשך, ומהר מאד החלטנו שזה לא עסק. חזרנו לצומת, ונכנסנו למאפיה שכונתית כדי לשבת על כוס קפה ולהמתין שהגשם ייפסק. המאפייה, כמו האו-באהן, לא הייתה מאווררת, וודאי שלא ממוזגת, ומהר מאד התחלתי שוב להזיע כמו חמור. למרבה המזל, אחרי כחצי שעה פסק הגשם.

חזרנו לפסוע ברחוב Teufelseestrasse, שהפך תוך דקות לכביש פנימי ביער גרונוואלד. האדמה הרטובה העלתה ניחוח, וכל הפרחים והעצים היו צבועים בצבעים עזים של אחרי הגשם. כמעט לא עברו מכוניות בכביש, וגם על השבילים משני צדדיו היו מעט מאד מטיילים. האידיליה התחילה להיסדק כשהתחלתי לחשוש, שאולי אנחנו מתברברים, כי השילוט לטויפלסברג לא היה טוב. אבל לא הייתי צריך לחשוש זמן רב, כי באחת הפניות ימינה מהכביש ראינו מגרש חניה, ובקצהו מדרגות עץ, שאפשר להבין שהן תחילת השביל המטפס על הגבעה. טיפסנו בשביל כרבע שעה, והגענו למעלה. יער גרונוואלד היה פרוש תחתינו, תחנת ההאזנה ממערב לנו, והעיר ברלין במזרח. הראות לא הייתה כל כך טובה, ובכל זאת יכולנו לראות נקודות ציון בולטות כמו מגדל הטלביזיה באלכסנדרפלאץ, ועמודי האיצטדיון האולימפי שביקרנו בו בתחילת הטיול. מאד מאד יפה.

 

 

בצהרי יומנו האחרון בברלין, אחרי ששבנו מטויפלסברג ואחרי שליוויתי את אהובה לכמה היכלי שופינג בקורפורסטנדאם, נפגשנו עם נאווין ועם ידידתו אנדריאה לארוחת צהריים. גם פיצקי בחר לעשות הפסקה בזמן שלו עם עצמו, והצטרף אלינו.

נאווין הוא קאוצ'סרפר, שפגשתי במפגש קאוצ'סרפרים בתל אביב לפני כמה שנים. הוא גבר בתחילת שנות הארבעים שלו, יפה תאר (לטעמי, בכל אופן) ושופע קסם אישי. רווק מתוך עיקרון, מלמד ומתרגל שיטה אסייתית לצמיחה אישית, מהנדס תמיכה טכנית בחברת רכב רב-לאומית. הוא נולד וגדל במאלזיה. כשפגשתי אותו  בתל אביב, הוא כבר חי הרבה שנים בשבדיה והזדהה באתר קאוצ'סרפינג כשבדי. כשחיפשתי ברשימת הקשר שלי באתר מי מחבריי חי בברלין, גיליתי שהוא עבר לשם, עשה רלוקיישן מטעם החברה שהוא עובד בה. כתבתי לו שארצה להיפגש. הוא זכר אותי וכתב שישמח גם. כשהגענו לברלין יצרתי איתו קשר. הוא שאל אם זה בסדר שגם ידידה שלו אנדריאה תצטרף. אמר שהיא ברלינאית אסלית, מכירה המון מקומות, ולמרות שהיא לא בקאוצ'סרפינג, היא עלא כיפק. בטח, בטח, למה לא.

נאווין פגש אותנו בתחנת האס-באהן שרלוטנבורג, והלכנו יחד למסעדה שאנדריאה המליצה עליה וחיכתה לנו על ידה. ישבנו בשולחן בחוץ על המדרכה, והזמנו. גם אנדריאה נראתה טוב למדי. בת שלושים וקצת, אבל נראית עשרים ומשהו. היא מכירה את נאווין ממקום העבודה, נשבתה בקסמו והתחילה ללמוד אצלו את השיטה האסייתית שלו. אני לא יודע אם הקשר ביניהם הלך מעבר לזה, אני רק יכול להגיד שהם לא נגעו זה בזה מעבר למה שמקובל בין ידידים. פצחנו בסמול טוק, והזמנו אוכל, ואז אנדריאה פופד ד'ה קווסצ'ן: "אז איך אתם מרגישים עם המצב בעזה?"

יכולתי לומר שאני מעדיף לא לדבר על זה, אבל לא אמרתי. לקחתי נשימה עמוקה, חבשתי את כובע השגריר המסביר, והתחלתי בנאום, שחשבתי שיכול להתאים כאן. תראי, אני באמת מצטער בשביל תושבי עזה שנאלצים לסבול בגלל האיסלמיסטים, ותדעי לך שבאופן רגיל אני לא תומך בממשלת ישראל, גם לא הצבעתי בעד המפלגות שמרכיבות אותה, אבל בעניין המלחמה אני כן תומך בה, לא יכול להיות שתושבי הדרום יצטרכו לחיות תחת הפגזות והממשלה לא תעשה כלום.

אנדריאה המשיכה לחייך את חיוכה המתוק, ואמרה: "כן ... אבל יש בעזה כל כך הרבה הרוגים".

אולי בגלל החיוך המתוק לא נאלמתי דום, כמו שקורה לי מול התקפות של אקטיביסטים אחוזי זעם קדוש. אמרתי לה, שאני לא מבין את הגישה שרואה בצד שיש לו יותר הרוגים את הצד הצודק. במלחמת האזרחים של ארה"ב היו לדרום הרבה יותר הרוגים מאשר לצפון, האם פירוש הדבר הוא שהמלחמה לא הייתה צודקת, והעבדים היו צריכים להישאר משועבדים? ידעתי היטב שזו הצגה פשטנית של הסיפור של המלחמה ההיא, וקיוויתי שאנדריאה לא מספיק בעניינים כדי לתקן אותי, וכך להציגני כמי שאינו יודע על מה הוא מדבר. זו גם אחת הסיבות שלא טענתי שלגרמנים היו יותר אבידות מאשר לאנגלים במלחמת העולם השניה, ואין להסיק מכך שהגרמנים היו הצד הצודק והראוי לתמיכה. סיבה אחרת היא, שלא רציתי ליצור את הרושם שאני משתמש בשואה כדי להצדיק כל דבר.

כך המשכתי לאכול ולהצטדק, עד שנאבין התערב בשיחה. הוא אמר לאנדריאה שבמאלזיה, איפה שהוא גדל, תיארו לו את ישראל כמצודה של פושעים מחרחרי מלחמה, וגם מהתקשורת במערב הייתה לו את התמונה הזו. רק כשהוא היה בתל אביב, הוא ראה שזה ממש לא ככה. לא צריך להאמין לכל מה שמספרים בתקשורת.

לא היה חסר הרבה שאני אתחיל לבכות שם, ליד השולחן.

הוא היה בעדי.

 

 

הנה תובנה שחזרתי איתה ארצה: יש לנו ידידים באירופה, והם אינם מעטים. נכון, יש לנו שם אויבים, והם יותר פעילים ונראים מן הידידים שלנו, אבל הם לא רבים כל כך כפי שזה מצטייר בתקשורת. נתקלנו גם בהם: אהובה ואני רצינו להסתובב בשוק האוכל בקרויצברג, וכשהגענו לתחנת האו-באהן שממנה מגיעים לשוק, זו תחנה שממוקמת על גשר מוגבה מעל הרחוב, ראינו למטה הפגנה עם דגלים אדומים ודגלי פלסטין. מאיפה שעמדנו, נראה היה שיש שם יותר שוטרים מאשר מפגינים. בכל זאת החלטנו לעשות אחורה פנה, ועלינו על האו-באהן בכיוון השני. לא באנו לברלין בשביל להיות גיבורים, באנו בשביל לנוח מהמלחמה שמחכה לנו בבית. האזעקות, והטילים, וכל השנאה הזו בטוקבקים. כשאני לומד מהתקשורת על הפגנות כאלה, זה מחזק בי את ההכרה שאין לי מקום זולת ישראל. היא צפה ועלתה לי גם כשברחנו משוק האוכל בקרויצברג. בישראל, גם אני אעבור בסמוך להפגנה פרו-פלסטינית, אני לא אפחד, אני לא אברח. אני יודע מי האנשים האלה, יודע כמה מועט כוחם להרע. אילזה אמרה, שגם בברלין האנשים האלה הם מיעוט קולני, שמרבית האזרחים אינם מסכימים איתו, אבל משתדלים לא להתעסק איתו. אבל אני יודע, שגם מיעוט יכול להיות אלים, ואני פוחד. יותר ממה שאני פוחד מהטילים והפגזים בארץ.

ועדיין, זו תובנה שאני נשאר איתה: נכון, יש באירופה איסלאמיסטים, ונכון, ויש באירופה אקטיביסטים, אבל יש שם גם את אילזה, ואת תורסטן, ואת נאבין, ועוד אנשים הגונים כמוהם. אנחנו לא לבד.

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת