00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

שדיים בהפתעה / וואנשוט לפרויקט אמשימ"א

עבר הרבה זמן מאז שפירסמתי לאחורה. אני מתנצלת על כך. בשבועות האחרונים היה לי קושי לכתוב וקושי גדול עוד יותר בכלל להכריח את עצמי לשבת ולכתוב, ועד שהצלחתי, כמובן שמישהו היה צריך ממני משהו - חוק מרפי - או שהפריעו לי להתרכז. 

אז הנה הפיקצר שלי לפרויקט אמשימ"א, הפיקצר השני שמפורסם במסגרת הפרויקט.

למי שלא מבין על מה אני מדברת - לחצו כאן.

אני מזכירה שאין הגבלה להרשמה או לכמות הזמן לכתיבת הפיקצר. אין גם שום התחייבות, אז אין לכן מה להפסיד. לכו להירשם (:

תודה ענקית לאורי שנתנה לי רעיונות ואפילו כמה משפטים שהכנסתי לפיקצר, וגם לאולגה שעברה על הפיקצר ושכנעה אותי לערוך אותו ולהוסיף את הרומאנס. אה, ואולגה נתנה את השם XD

 

תמונות (הפאנארט לקוח מכאן):

 

ז`אנר: הומור, רומנטיקה

שיפ: פרד/הארי, ג`ורג`/הארי

דירוג: PG

מילים: 1,708 מילה

שדיים בהפתעה

 

הארי היה במסדרון ארוך וריק. לא משנה לאיזה כיוון הוא הביט הוא לא ראה דבר, רק את קירות המסדרון שנמשכו עוד ועוד. המסדרון היה מואר, אם כי הארי לא הצליח לאתר את מקור האור. הדבר היחיד שהיה שם מלבדו ומלבד הקירות הלבנים והחלקים היה ארגז – לבן גם כן – מלא בפתקים צבעוניים. אם כי לא ידע איך, הארי ידע כי תפקידו הוא להדביק את הפתקים על הקיר. לא משנה כמה פתקים הוא הדביק על הקיר, כמותם נשארה זהה. הוא היה מוכן להישבע שהארגז מתמלא מחדש כל הזמן.

אינספור פתקים מאוחר יותר להארי נמאס. הוא זרק את הפתקים שבידיו חזרה לארגז ובעט בו. "מה אתה חושב שאתה עושה?! עוד נותרה לך הרבה עבודה, גריפינדורי בטלן!" נשמע קול כועס מאחוריו. הארי הסתובב וראה את ורנון דרסלי, לבוש בגלימה ירוקה-צהובה מזעזעת שהזכירה לו נזלת.

"חשבתי שאתה שונא קוסמים!" קרא הארי.

"זה כי תמיד רציתי להיות קוסם בעצמי", אמר ורנון ומשך באפו הגדול, דמעות עומדות בעיניו. הארי מעולם לא ראה אותו כל כך עצוב.

"אבל איך – " הארי היה מאוד מבולבל. הוא תמיד חשב שורנון תיעב קוסמים כי עבורו זה היה חריג ולא נורמלי, אבל הוא בעצם קינא? לפתע הייתה לו תובנה. "אתה סקיב!"

פניו של ורנון האדימו. "איך קראת לי?! ידעתי שהייתי צריך להשאיר אותך בחוץ איפה שמצאנו אותך ולתת לך לקפוא מקור! ועוד יש לך החוצפה לקרוא לי ככה?! ילד כפוי-טובה שכמותך!" הוא צעק עליו, רותח מכעס. הוא התנפל עליו והתחיל להכות אותו. הארי ניסה לברוח אך ורנון תפס אותו. הוא התפתל ונאבק, צועק: "לא! לא! תעזוב אותי!"

 

הארי פקח את עיניו בבהלה, מצחו מכוסה בזיעה קרה. לקח לו רגע להבין שהוא שוכב במיטה שלו במחילה. הוא ניסה להרגיע את הנשימה שלו ולהירגע, כשלפתע הוא הרגיש שמשהו מכסה את פניו ולא נותן לו לנשום. הוא ניסה לזוז הצידה ולהתרחק אבל הדבר התעקש לנסות ולחנוק אותו. הארי שלח את ידו אל השידה שלצד מיטתו וגישש אחר משקפיו ושרביטו. הוא בקושי הצליח לשים את המשקפיים – הדבר חסם מחצית מפניו וכל הזמן דחף את משקפיו מעלה – ולחש "לומוס" דרך שפתיים נמחצות. נחרד ביותר, הוא הבין שני דברים.

האחד, הדבר שנח על פניו היה שָׁד. שד גדול באופן יוצא מהרגיל.

השני, השד היה שייך ללא אחר מאשר אחד מתאומי וויזלי.

"אהאהאהאה!" צרח הארי, או לפחות ניסה. השד שעל פניו גרם לצרחה להיות מעומעמת. התאום הניח את ידו על פיו של הארי ונשען אחורה כדי לסמן להארי להיות בשקט. הוא הטיל לחש משתיק ואז שחרר אותו.

"היי הארי, זה אני, פרד", אמר הג`ינג`י, מחייך אליו.

"מה לעזאזל אתה עושה?! וממתי יש לך חזה?!" דרש הארי לדעת. הוא הסמיק, מרגיש נבוך בגלל העובדה שפרד בעל-החזה חצי-יושב חצי-שוכב מעליו באמצע הלילה, מחייך אליו כאילו זה הדבר הנורמלי וההגיוני ביותר לעשות. טוב, אולי עבור אחד מהתאומים זה באמת היה.

"אתה אוהב אותו?" שאל פרד בחיקוי של קול גבוה ונשי, מערסל את השדיים שלו – שהארי היה בטוח שלא היו שם בזמן ארוחת הערב – בידיו, מלא בשביעות רצון עצמית.

"למה יש לך אותו?" שאל הארי בבלבול, מנסה לא לחשוב על כמה שמשקלו של פרד מעליו מרגיש נעים.

"הו, סתם חשבתי לנסות, לראות איך זה יראה, אתה יודע", אמר פרד ומשך בכתפיו, כאילו כל בחור מתעורר יום אחד ומחליט לבדוק איך זה כשיש לו שדיים.

"ומה אתה עושה במיטה שלי?" שאל הארי.

"רציתי להראות לך את החזה החדש שלי", אמר פרד, בטון של `זה-מובן-מאליו`. הארי קיווה שהוא דמיין את ההתלהבות בקולו של הג`ינג`י. הוא שקל לרגע לשאול למה, אבל הבין שזה חסר טעם לנסות ולהבין את פרד וויזלי, אז הוא משך בכתפיו (או לפחות ניסה. זה קצת קשה כשבחור כמעט שוכב עלייך).

"עכשיו אני יכול לחזור לישון?" שאל הארי.

"בטח", אמר פרד. הארי חיכה, אבל פרד לא הראה שום כוונה לזוז ממנו.

"אממ, פרד?"

"כן, הארי?"

"אתה יכול בבקשה ללכת? אני מעדיף לישון לבד."

פרד נראה מאוכזב אך הוא קם ויצא מהמיטה. הארי חיכה עד שפרד עזב את החדר ואז חזר לישון, אם כי לפתע המיטה הרגישה לו ריקה מדי.

 

~~~~

"בוקר טוב, הארי!"

"בוקר – " הארי הסתובב ונתקף הלם. הוא סגר ופתח את פיו כמה פעמים, לא יודע מה לומר. הוא זכר את ביקורו של פרד בחדרו אתמול בלילה, אבל הוא חשב שהוא חלם או דמיין את הכל.

מולו עמדו התאומים, לבושים בבגדי גוף אדומים תואמים שנצמדו לגופם כמו עור שני. החלק העליון של בגד הגוף היה כשל גופיית ספגטי, אם כי הכיל מחשוף נדיב ונצמד לחזה הגדול שנדמה ששני התאומים גידלו בין לילה. בגד הגוף נמשך עד לקו המותן, משם הוא התפצל לשני משולשים – אחד מקדימה ואחד מאחורה – שבקושי כיסו את איבריהם המוצנעים, וגם אותם לא לחלוטין. על כל בגד גוף הייתה רקומה אות זהובה – פ` או ג` – בהתאם לשמם. נראה שהם הרגישו מעט חשופים, שכן הם לבשו מגפי עור חומות שהגיעו עד מעל לברך וכפפות תואמות עד למרפק.

פרד נשען על המעקה של המדרגות בצורה מפתה, מחייך בפלרטטנות. "תמיד ידענו שיש לך משהו לג`ינג`ים", הוא אמר עם קריצה.

"ורק במקרה, הארי... לנו יש משהו לצלקות ברק", השלים אותו ג`ורג`, מלקק את שפתיו המשוחות באודם אדום בוהק.

הארי בהה בהם, בטוח שהוא הוזה או שנשתבשה עליו דעתו. הוא שפשף את עיניו עד שהן כאבו, אך המחזה האבסורדי להחריד מיאן להיעלם.

"היי הארי, למה אתה – " נשמע קולו של רון שעלה במדרגות, רוצה לדעת למה הארי לא נמצא בארוחת הבוקר. הוא נקטע באחת כשראה את התאומים. "פרד? ג`ורג`?" הוא שאל בחוסר אמון. "מה לעזאזל?!"

"היי רוני פוני", אמר ג`ורג`, ניגש לאחיו הצעיר וכורך את זרועו סביב כתפו. "אני ופרד החלטנו לעשות שינוי תדמית קטן. מה דעתך?"

אפילו עבור רון, שהיה רגיל לשגעונות של התאומים, זה היה יותר מדי. הוא צווח כמו בחורה, העיף את זרועו של ג`ורג` ממנו, צעד לאחור בניסיון להתרחק ונפל במדרגות, צורח בקולי קולות, מה שמשך את תשומת ליבם של שאר בני הבית.

התאומים התעלמו מנפילתו של רון והמשיכו במאמציהם לכבוש את הארי. פרד משך אותו אליו, לוחץ את ראשו של הארי אל חזהו. הארי – שבזכות המחשוף ראשו היה קבור בשדיים של פרד – האדים וניסה להתרחק, אך פרד רק הצמיד אותו אליו עוד יותר.

הראשונה להגיע לבדוק מה קורה הייתה ג`יני. היא הבחינה בהארי ובתאומים למעלה, דרכה על רון שהשמיע זעקת כאב ועלתה במדרגות. היא לא נראתה מופתעת או מזועזעת מהמראה שנגלה לעיניה. להפך, היא חייכה אל התאומים, אומרת: "ברוך השם, הם כבר שנתיים מדברים על להיכנס למכנסיים שלך, הארי!"

הארי ניסה לומר משהו אבל בגלל השדיים דבריו נשמעו כמו מלמולים לא ברורים. "זה מדגדג!" צחקק פרד, נראה כנהנה מכל הסיטואציה.

השנייה שבאה הייתה הרמיוני. גם היא דרכה על רון, ששוב צעק מכאב, והצטרפה לחבורה למעלה. "בשם הצעיף של מרלין!" היא קראה. ארבעה זוגות עיניים פנו להביט בה בבלבול (אפילו רון הביט מעלה בקושי גדול, מפלבל בעיניו. הארי לא הצליח להרים את מבטו ועיניו ראו רק עור בהיר ומנומש).

"מה?" היא שאלה. "למה אלו חייבים להיות התחתונים – "

"החוטיני!" קרא רון מלמטה.

" – שלו? למה זה לא יכול להיות צעיף? מרלין היה קוסם דגול ומוערך וכל העניין הזה של התחתונים – "

"חוטיני!"

"– מאוד מזלזל."

 ג`יני גלגלה את עיניה וחזרה לצווח בהתלהבות כמו פאנגירל ראויה לשמה. הרמיוני הצטרפה אליה.

הבאה לעלות במדרגות הייתה גברת וויזלי. רון זעק, הפעם בטוח שהלכו לו הצלעות. "מה לכל הרוחות קורה פה למעלה?! אני צריכה – בשם מרלין, רון, מה אתה עושה על הרצפה? ולמה אתה מכוסה בסימני רגליים?"

מולי הקימה את רון מהרצפה, מרצה לו על כמה שלשכב על הרצפה לא היגייני ולא מתאים לגילו. אז היא עלתה למעלה, מחבקת את ג`ורג` ואז את פרד יחד עם הארי. "אני שמחה שאתם מרגישים בנוח עם המיניות שלכם, בנים", היא אמרה, מלטפת את גבו של הארי שניסה להתנגד ולומר שהוא סטרייט ושכרגע הוא עובר הטרדה מינית (תודה בזה, אפילו אתה לא מאמין לעצמך, אמר הקול שבראשו) , אבל קולו שוב נבלע בחזהו של פרד. "בואו לארוחת הבוקר", היא אמרה, הולכת בחזרה למטבח. השאר עקבו אחריה, הארי מועד מפני שראשו עדיין טחוב במחשוף של פרד. הוא כמעט נפל במדרגות כשפרד וג`ורג` התחילו למשוך אותו ולהתווכח.

"זה לא הוגן! גם אני רוצה!" התלונן ג`ורג`. "נהנית מספיק. עכשיו תורי!"

"לא!" סירב פרד בתוקף, לופת את הארי בחוזקה. "הוא שלי!"

"אני לא של אף אחד!" קרקר הארי, אבל דבריו נשמעו כמו: " `ני לשא `חד!"

איכשהו הוא הצליח למעוד למטבח. רק אז פרד סוף סוף שיחרר אותו. הוא מיהר להתיישב בין ג`יני להרמיוני, אך שתיהן קמו כדי לפנות לתאומים מקום. הם התיישבו משני צדדיו של הארי, כל אחד מהם מניח עליו יד או זרוע. לא היה לו לאן לברוח. הוא הביט בתחינה במולי, אך זו נראתה מרוצה.

פרסי, לעומתה, החוויר, נחנק מהנקניקיה שבפיו, האדים, הסגיל, הכחיל, נפל מהכיסא ומת. מולי הסתכלה עליו, משכה בכתפיה ואמרה: "הוא יהיה בסדר."

ארתור רק ישב בצד והביט בתאומים בנוסטלגיה, מבט מהורהר על פניו. הוא חשב על ימי נעוריו, כשהוא וסיריוס היו מתלבשים בבגדים צמודים ולא תמיד גבריים והולכים להסתובב ולפלרטט עם בחורים צעירים ומושכים. הו, אלו היו ימים...

 

~~~~

"הו הארי! איפה אתה?" קרא פרד, מביט בחצר.

"מצאת אותו?" שאל ג`ורג`, שחזר מבדיקת המוסך ומחסן המטאטאים.

"לא", נאנח פרד. הם תהו לאן הנער יכול היה להיעלם ולמה. הוא התחמק מהם לאחר ארוחת הבוקר ועכשיו כבר הייתה זו שעת הצהריים. הם לא היו מסוגלים להעלות בדעתם סיבה שהארי לא ירצה בחברתם.

הארי התכווץ מאחורי השיחים, מקשיב לתאומים קוראים בשמו ומשדלים אותו לצאת החוצה. הוא היה בטראומה עמוקה מאירועי הבוקר והדבר האחרון שהתחשק לו זה להישאר נתון לרחמיהם של התאומים. כאילו לא הספיק לו מוולדמורט. נראה שעכשיו גם התאומים החליטו להתעלל בו.

לפחות זה מה שהוא אמר לעצמו. הוא לא היה מוכן להודות עדיין שהוא דווקא נהנה להיות קרוב לפרד, כשגופיהם נוגעים אחד בשני... הוא לא היה הומו. בנות מצאו חן בעיניו והוא מעולם לא הסתכל על גברים, אבל היה משהו לגבי פרד שתפס אותו.

פרד וג`ורג` כנראה התייאשו והחלו לחזור פנימה למחילה. הארי נאנח בהקלה, כשפתאום הוא הרגיש כאב חד בעכוזו. הוא צווח והתרומם על רגליו, חושף את מקום הימצאו. לא שזה שינה לו באותו הרגע, שכן כל מה שהוא רצה באותו הרגע זה להוריד מעצמו את הנום שנשך את התחת שלו. הוא התחיל לרוץ ברחבי החצר, צורח כמו משוגע, בעוד פרד וג`ורג` רודפים אחריו עם מבט מטורף על פניהם, בליווי קריאות בסגנון "חכה לי, אהובי!".

"אהאהאה!" צעק הארי לבסוף, קופץ לתוך בריכת הצפרדעים. התאומים קפצו אחריו. הוא ירק מים וצפרדע, אך לשמחתו הנום סוף סוף הרפה מישבנו.

"הנה אתה, יקירי", אמר פרד בחיוך. הארי ניסה לסגת, אך ג`ורג` התקרב אליו מעברו השני. הוא היה לכוד.

רגע אחד הוא ניסה למצוא פתח מילוט, וברגע הבא השפתיים של פרד נצמדו לשפתיו וידיים גדולות ורכות באופן מפתיע נכרכו סביבו וכל מחשבותיו הסתכמו ל- בשם מרלין, כמה שזה מדהים. לפתע העובדה שפרד היה גבר – אמנם עם חזה, אבל עדיין גבר – לא שינתה לו. הדבר היחיד שהיה בעל חשיבות היה פיו של פרד שנע על שלו והגוף החם שנצמד לגופו.

 

Fin.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת