00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

לעשות את הקשר

 

רוב הוא לא הכלב שלי אלא של זוג חברים יקרים.
רוב לא יודע לגזור או לאסכם, לקרוא או לכתוב. 
רוב לא יודע שאני טבעונית, וגם אם חוש הריח המפותח שלו איכשהו רומז לו שיש הבדל בין מי שההורים שלו אוכלים לבין מה שאני אוכלת- לעולם לא יהיה לו מושג איזה תפקיד הוא שיחק בעניין- רוב היה בעל החיים הראשון שנאלצתי להסתכל לו בעיניים בזמן שפגעתי בו.

אז נכון... לא היה לו קשר להחלטה עצמה- עברתי לטבעונות בשניה שהבנתי שאנחנו יכולים להתקיים בלי אף מזון מן החי וכל מה שזיינו לי בשכל כל חיי היה בדיוק זה- זיוני שכל, אבל קצת אחרי המעבר לטבעונות- כשכבר לא הייתי מכורה לרעל המתעלל הזה- הרשתי לעצמי להסתכל על מה שאנחנו עושים לכאלה שפשעם היחיד הוא שאינם בני אדם, ובפעם הראשונה גם להרגיש עד הסוף את הכאב שלהם. 
ראיתי בפעם הראשונה אפרוחים קטנטנים (חלקם עדיין חיים) בקברי אחים בדמות שקית ניילון ענקית, ראיתי חזירה בכלוב הנקה- שכובה כבולה בסורגי מתכת בלי יכולת מינימלית לזוז, ראיתי עגל נקרע מעל אמו דקות לאחר הלידה, ראיתי אותה נחרדת, שמעתי אותה זועקת, ראיתי אותו נלקח ונכלא בתא קטן כמעט כמו מימדי גופו- ונקשר בקולר לגדר כדי שלא יזוז ויפתח שרירים. ראיתי אותו נאבק בקולר- מושך את גופו אחורה כשמרוב מאמץ ופחד... רואים לו את הלבן של העיניים מלמטה.

ואז זה הכה בי.

כמה חודשים לפני כן, כשרק הבאנו את רוב (שהיה גור לא קטן וגדל מהר מאוד), הוא לא היה מאולף והיה צריך קצת להשפיט אותו. המאלף אמר לתפוס לו בחוזקה בקולר ולסגור לו את הפה שירגיש חסר אונים וכך יבין שהוא לא זכר האלפא בלהקה ושעליו להכנע למרותנו. הכל נשמע מאוד הגיוני אבל הפעם הראשונה שנאלצתי לעשות זאת הייתה קשה נורא- ראיתי שהוא מפחד ממני, שמעתי אותו מייבב מסבל בזמן שהוא נאבק אחורנית מהאחיזה שלי בקולר ובפה שלו- ראיתי את הלבן של העיניים מלמטה. הבנתי שהכלבלב במצוקה, ושום דבר, אחזור שנית- שום דבר חוץ מתמונה שלו רץ לתוך הכביש- לא היה משאיר את היד שלי יציבה באותו הרגע.
שיפחד כמה שהוא רוצה- הוא חייב להבין את מאזן הכוחות ושעליו לציית לנו- למענו.

הפעם הראשונה שהסתכלתי על עגל חלב וראיתי את רוב הייתה רגע מכונן בחיי- הרגע בו הבנתי שלעולם לא אוכל להיות "טבעונית בארון", הרגע בו המילה "התעללות" הפכה מאיזו סיסמה ערטילאית לדבר מאוד מוחשי, הרגע בו "עגל" הפך מסוג של בשר לתינוק חש, הרגע בו הוא הפך ממשהו למישהו.
היה זה הרגע בו הבנתי כמה צבועה הייתי כל חיי, או יותר נכון... מה עוצמת השקר בו חייתי כל חיי- אחדים ליטפתי, כירבלתי ואהבתי, בעוד שעל המונים גזרתי חיי גיהנום מלידתם הטראומטית ועד שחיטתם/גריסתם/חניקתם האכזרית, שדדתי מהם כל סימן חיים או זהות, עיניתי אותם בדרכים חולניות מכדי שאוכל באמת לתפוס- רק כי היה לי כיף ולא רציתי לחשוב על זה.
 
היום אני לא יכולה שלא לחשוב על זה.

מצאו את האומץ בלבכם להסתכל להם בעיניים,

הרשו לעצמכם לראות את הפחד הנבט מהן,
 
פחד טהור.
 
פחד מוות.
 
אנחנו פוגעים בכל כך הרבה חפים מפשע,
 
150 מיליארד כל שנה,
 
6 מיליון כל עשרים דקות,
 
סתם בשביל הכיף.
 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת