00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

♥ להיות אמא ♥

כבר שבוע

מאז שחזרנו הביתה,

אחרי גלות של 33 ימים.

כיף בבית. אבל מרגישה בו קצת אורחת.

פרקנו את התיקים.. וארזנו מחדש ביום רביעי... 

הפסקת האש היתה אמורה להסתיים ולא היה ברור לאן הרוחות נושבות.

ואכן, כשעתיים לפני, הפסקת האש הופרה. הייתי בטוחה שנלך לישון ללילה רועש במיוחד.. וכעסתי על עצמי שהחזרתי את הבנות הביתה. 

חיכיתי וחיכיתי, דרוכה לחדשות ולרוטר.. והיה יחסית שקט.

בסוף, מתישהו לפנות בוקר קרסתי לישון. ידעתי שכבר לא אשמע כלום, גם אם יהיה משהו. הייתי כל כך תשושה.

קמנו לבוקר שקט.. הפתעה.. יש הארכת זמן להפסקת האש. עוד חמישה ימים.

ועדיין, הרגשה שהכל מאוד שברירי ויכול להתפוצץ בשנייה.

אחרי הגנים והעבודות היה תכנון לנסוע לים המלח.. למתנה שקיבלנו ממכון האומנה.

כבר כשהציעו את המתנה (מחיר ממש ממש סימלי), היססתי. 

הסברתי לעו"סית שלרוב אנחנו לא מפונקים,

אבל בגלל החודש + שעברו עלינו.. והתנאים בהם היינו, אם זה לא פינוק - נוותר. אנחנו צריכים בית!

נאמר לנו שלא היו שולחים משפחות למשהו שלא מתאים. אז לקחנו.

ארזתי כאילו לא חוזרים הביתה.

הרי הכל שברירי כל כך.

לא רציתי שהמקרר יסריח או שלא יהיו מספיק בגדים (למודת ניסיון מהחודש האחרון).

התיקים בקושי נדחסו לתא המטען של הרכב השכור הקטן (למי היה ראש לחפש רכב חלופי לזה שנפל עליו פצמר?).. ואחרי העבודה, אספנו את הבנות ויצאנו לדרך.

כמעט שעתיים נסיעה לים המלח... וציפייה לבלות את הסופ"ש שם.

הגענו סביבות 6 בערב. חיפשנו את החדר.. וגילינו אותו. קונה 2 בלי מעלית. מלא ציוד לעלות.. ועגלה. ושתי בנות. מרגיז.

עלינו בתורנויות, כדי לבחון את החדר.

נראה שעבר עליו שיפוץ מסויים... אבל לא היתה מיטה לקטנה וגם לא לגדולה.. אולי חשבו שנרדים אותן בארון?

היו שני לולים מטונפים למטה.. אולי ציפו שאנחנו ננקה אחד ונעלה אותו למעלה. ואת ליה נשכיב על ספה קטנה שהיתה שם?

ממש לא לעניין! 

ככה לא מארחים משפחה.

הלכנו מתוך רעיון להחזיר את המפתח ולחזור הביתה.

אמרו לנו שיטפלו בזה. שנלך לאכול ארוחת ערב בינתיים.

אורן היה כל כך עצבני שלא היה מסוגל לאכול. אני הושבתי את הבנות (הקטנה על הברכיים שלי, כי גם כיסא אוכל לתינוקות לא היה בנמצא).. שיאכלו משהו.

בינתיים הגיעו לתת לי חדר חדש.

אורן הלך לבדוק אותו, כי גם ככה לא היה מסוגל לאכול.

הוא שלח לי SMS שישנים בבית!!!

הבנות סיימו לאכול.

החלפתי לקטנה, שמתי בקבוק במחמם בקבוקים באוטו ויצאנו לדרך. עוד שעתיים נסיעה לחזרה הביתה.

לפחות נישן במיטות שלנו. זו היתה נקודת אור קטנה בסיוט הזה.

כל כך התאכזבנו. היה עדיף שלא יתנו כלום, מאשר שיזלזלו ככה במשפחות.

אני לא אוהבת להגיד "שנותנות לילדים בית וכו'.." כי מבחינתי, הקטנה היא שלי בדיוק כמו ליה.

אני לא צריכה שיגידו לי על זה תודה. אף אחד לא מודה לי שאני מגדלת את ליה באהבה ונותנת לה את הכל. אז אותו דבר הקטנה.

אחת נולדה מהבטן שלי.. ואחת מהלב.. 

אבל מי שרוצה לפנק... שיפנק. זו לא דרך!

העברנו את הסופ"ש בבית... הקטנה גם העלתה חום והיה שמח... אבל כבר אתמול לא היה חום בבוקר.. ולאט לאט חזרה לעצמה.

 

שבוע חדש מתחיל.

מסתובבת בבית שלי כמו אורחת לרגע.

יושבת במשרד לעבוד, אבל מרגישה כאילו מישהו יושב לי עם סטופר על הוריד.. "אוטוטו נגמר לך הזמן! מהר! לסיים! להספיק!"

לא בא לי לבשל... כי מרגישה כאילו מה שאכין יישאר וייזרק.. ואי אפשר לתכנן שבוע קדימה. אפילו לא יום קדימה.

קניות - ממש בסימן שאלה. חושבים לעשות קנייה של מוצרים "קשים".. בלי מוצרי חלב ודברים למקפיא.

ואני באמת תוהה - איך זה שהפכנו לבני ערובה בביתנו?

למה אנחנו מוכנים לזה?

זה שווה את הפרנסה?

זה שווה את תעוקת הנפש?

הרי שאר המדינה חזרה לשגרה לפני הרבה יותר משבוע. הם אולי כבר הספיקו לשכוח את החודש וחצי האלה.

אבל אצלי זה חקוק.

אצלי זה השאיר חותם. גדול יותר משתי המערכות הקודמות שעברנו פה.

חוסר השליטה בחיים שלי - זה משהו שהכי קשה לאבד.

שמטו את הקרקע היציבה מתחת רגלינו. תרתי משמע.

 

עכשיו מחכים בדריכות למחר בערב.

ושוב השליטה בידיים של אחרים. ואנחנו מחכים.

הלב מתחיל להרגיש שוב כבד על הגוף. הנשימה כבדה.

יושבת במשרד שלי בבית, סביבי תיקים ארוזים, ותוהה - אם אפרוק אותם לצמיתות בקרוב.

 

שיהיו לנו הרבה ימים של שקט!

אמן.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל °•° רומי °•° אלא אם צויין אחרת