00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

המחברת הסופר-סודית של ערן

הארי וג'ורד: פרק שלישי

 

הבחורה באמת יפייפיה. יש לה שיער חום חלק. היא לובשת שמלה כחולה אוורירית, קשורה בחגורת יהלומים, נעלי בובה, שרשרת כסופה, ועגילי יהלומים. אני חוצה את הכביש, והיא מביטה בי. אני מבחין בפניה: שפתיים חלקות, אף ישר, ועיניים. העיניים החומות הזוהרות שלה כמעט מהפנטות אותי. לא משנה שמסביבן יש כתמים כהים בגלל בכיה. או שהשמלה הכחולה מלוכלכת מהישיבה בסמטה. היא יפייפיה. אני ניגש אליה, ומתיישב לידה. "מה קרה?, את בסדר?" אני שואל בדאגה. היא נבהלת ממני, כאילו שלא חשבה שאעז להתקרב אליה. היא מוחה את עינייה, ומנסה להפסיק לבכות. "כן, כן, תודה, אני בסדר. אני לא צריכה כלום", היא אומרת בחיוך קלוש שישר מסתיים. "זאת רק... פגישה". אני לא רוצה שהיא תחזור לבכות אז אני לא לוחץ עליה לספר. "מי אתה? ומה מישהו כמוך עושה פה?" היא שואלת. "אני... הארי." ניצוץ מדליק את העיניים שלה כשהיא שומעת את השם, אבל הוא ישר נכבה. אני מהסס, אבל ממשיך: "הדודים שלי העיפו אותי מהבית, אז אני פה." שתיקה מביכה. "אז מה מישהי כמוך עושה פה?" אני שואל בניסיון להפיגה. "אל תשפוט אותי לפי הלבוש שלי", היא אומרת בצחוק מר. "אני לא מישהי כזאת. התגנדרתי ככה רק לכבוד פגישה עם הסוכנות שלי. וזה כנראה היה מיותר." היא חוזרת לבכות. "די, די. אל תבכי.", אני מנסה לעודד אותה. אני בא לומר לה את הציטוט מהשיר: "כשאת בוכה את לא יפה", אבל אני לא יכול להוציא את זה מהפה. גם כשהיא מממרת בבכי כמו עכשיו היא יפה. אז אני אומר לה בניסיון להצחיק: "נתערב שאני מסכן יותר ממך." והיא באמת צוחקת. "לי אין מקום לישון הלילה. לך בטח יש.", אני ממשיך. "אתה צודק, באמת יש לי מקום לישון בו הלילה. אני לא נמצאת בו באופן חוקי, אבל לא נורא...". אני גם מתחיל לצחוק. היא מחייכת ואומרת: "אבל אני בכל זאת יותר מסכנה. ג'סטין טימבלייק מופיע הלילה בעיר ואין לי כסף לכרטיס. ואני חולה על ג'סטין." אני מתחיל להשתנק מרוב צחוק, ואני פולט בחנק מהפה: "את אוהבת את ג'סטין טימברלייק?". פאנגירל, ועוד מוגלגית, אני חושב לעצמי. זה בדיוק מה שאני צריך. "ואני גם יותר מסכנה ממך כי כשאני רוצה לשתות אני צריכה לזייף תעודת זהות ואתה נראה כמו בגיר." אני מפסיק לצחוק. "איך את יודעת שאני לא?". היא ממלמת משהו על זה שהיא סתם ניחשה. "רגע, אני לא יודע איך קוראים לך", לפתע נזכרתי. "ג'ורד", היא אומרת עם עיניה הזוהרות. "קוראים לי ג'ורד." פתאום אנחנו שומעים רעש מטורף של כפיים מהכיוון של הפארק. אני לפתע נזכר במקום שאליו הדוד ורנון לקח אותי ביום הולדת של דאדלי בגלל שהוא לא יכל להשאיר אותי בבית. אני קם, וקורא: "ובכן, ג'ורד, אני מכיר את המקום המושלם אנחנו יכולים ללכת אליו כרגע!" היא מחייכת אליי ואומרת: "בדרך כלל לא הייתי הולכת עם בחור זר לשום מקום, אבל אתה... שונה. אתה לא תפגע בי. בוא נלך! ותקווה בשבילך שהמקום הזה לא רחוק, זה כמעט בלתי אפשרי ללכת הרבה עם הנעלי בובה האלה." אני מוביל אותה אל כיוון הרעש. כשאנחנו מגיעים לדשא של הפארק, אני נכנס לבניין הקרוב. ג'ורד עוצרת. "אתה בטוח?". אני מחייך ומניד בראשי לחיוב. אנחנו מטפסים יחד במדרגות עד שאנחנו מגיעים אל קומת הגג. אני פותח לרווחה את הדלת ואומר: "ליידיז פירסט." היא מחייכת, מעט מוחמאת, ועוברת את סף הדלת. כשאני מסיים לסגור את הדלת הכבדה, היא כבר נשענת על המעקה, ומביטה במסכים הענקיים שמציגים את ג'סטין טימברלייק רוקד. אני מגיעה אליה, והיא קופצת בהתרגשות וצורחת: "תודה רבה הארי!". אני רוצה לומר לה שאין בעד מה, וזה נכון, לא שילמתי כלום בעבור זה, אבל בדיוק מתחיל להתנגן השיר Mirrors והרעש של הקהל המריע בולע את קולי.

-------------------------------

ג'ורד, הפאנפיק לחלוטין מוקדש לך, אין מצב שהייתה לי אנרגיה להמשיך אותו (ואת ריח של עגבניות רקובות) אם את לא היית כל הזמן שואלת אותי אם אני ממשיך לכתוב, או כותבת לי בהצלחה. .

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ZokiaOnore אלא אם צויין אחרת