00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

הכל התחיל מנשיקה - פרק 11 - ההסכם

הערה לגבי פרק 9. התרחש בלבול בפרטים מסוימים אז שיניתי מעט את אחד הקטעים בפרק. זה הקטע ששונה כפי שהוא נראה עכשיו:

(למי שלא זוכר, מדובר ברוקסן שהושפעה מהחומר גורם ההזיות שבבירצפת)

לפתע היא תפסה את שתי כתפיי, מביטה ישירות בעיניי עם עיניה הקרועות מהבכי. עוצמת מבטה שיתקה אותי. "אל תעזבי אותי! בבקשה אל תלכי! בבקשה!" היא התחננה. לפתע הבנתי שהיא לא רואה אותי והאישה ממנה היא מבקשת להישאר היא לא אני, אלא מישהי אחרת.

"אל תדאגי, אני לא הולכת לשום מקום", אמרתי, אף שלא ידעתי במה מדובר. לא יכולתי לומר משהו אחר כשהיא הביטה בי בצורה הזאת. בתגובה היא התנפלה עליי בחיבוק מוחץ. "אמא!", היא קראה. אמא?

 

עכשיו, בחזרה לפרק הזה. איכשהו דראקו יוצא אצלי כל הזמן סובל, בין אם זו הרמיוני שמכה אותו בלי סוף או שהוא פשוט מצוברח ואומלל. לא יודעת למה. טוב, אולי לגבי החלק שהרמיוני מכה אותו אני יודעת - זה פשוט כיף להכאיב לו, זה משעשע. התת-מודע שלי מכוון אותי לכך בלי שאני שמה לב - זה פשוט דורש XD

^-^

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא 

פרק 11 – ההסכם

דירוג: R

מילים: 3,440 מילה

 

POV  ג'יני

"זו רק אני, או שמשהו קרה בין מאלפוי לפרקינסון?" שאלה הרמיוני. עקבתי אחר מבטה. שני הסלית'רינים עמדו בכניסה לאולם הגדול ונראו כבעיצומו של ריב גדול. פניה של פרקינסון היו אדומות יותר משיערם של כל בני משפחת וויזלי יחד. מעולם לא ראיתי אותה כועסת כל כך.

"למי אכפת?" אמר רון בביטול, מתעלם מהם ומתמקד בצלחתו הגדושה. הארי משך בכתפיו, לא מייחס לכך חשיבות רבה.

נשענתי קרוב יותר להרמיוני כדי ללחוש לאוזנה. "בלייז אמר לי שפרקינסון לא מדברת איתם מאז המסיבה. מסתבר שהיא נערכה לכבוד יום ההולדת שלה. היא נעלבה על מאלפוי מפני שהוא הזמין אותנו ועל בלייז כי הוא צידד בו."

בינתיים מאלפוי ניסה להתנער מפרקינסון, אך היא משכה אותו בחזרה בכוח, צועקת משהו שלא הצלחתי לפענח. הוא אמר לה משהו בתשובה שלא נדמה לרצות אותה, אך גרם לה להפסיק לצעוק. היא השיבה לו ואז הוא התרחק ממנה והלך אל שולחן סלית'רין, נראה נסער. 

"לא נראה לי שזה העניין", אמרה הרמיוני בשקט. "תסתכלי עליהם. לא יכול להיות שהיא כועסת כל כך בגלל עניין ישן."

"כנראה שאת צודקת", אמרתי, חוזרת לאכול. כעבור כמה דקות הגיעו שאר הבנות.

"בוגדת", אמרה מישל, אך בכל זאת התיישבה לידי.

"מצטערת", השבתי. בדרך כלל היינו מחכות עד שכולן יתארגנו והולכות לארוחת הבוקר בקבוצה. הפעם החלטתי ללכת לבד כדי למצוא את הרמיוני. הרגשתי אשמה שאני נפתחת אליה בעודי מתרחקת יותר ויותר מחברותיי האחרות. לא ידעתי מה אני יכולה לעשות בקשר לכך.

"מה היו כל הצעקות האלה ששמענו בדרך לכאן?" שאלה קאטרינה שהתיישבה מולי.

"פרקינסון ומאלפוי רבו", עדכנתי אותן. 

"פרקינסון היא לא החברה שלו או משהו?" שאלה אורלי בעודה מחקה את בחירותיה של מישל באוכל. היא אפילו מיקמה את הביצים והנקניקיות בצלחתה בדיוק כמו מישל. הבחורה הזאת פשוט מטרידה. 

"לא נראה לי", אמרתי בבלבול. הסתכלתי על הרמיוני שאיגרפה את ידיה מתחת לשולחן. יכול להיות שהוא בגד בפרקינסון עם הרמיוני?

"היא באמת תמיד הולכת אחריו לכל מקום ונמרחת עליו", אמרה מישל.

"היא מגעילה כמוהו. מגיע להם להיות ביחד", אמרה הרמיוני בקול חד. הבנתי שהנושא הזה רגיש עבורה אז הסטתי את השיחה אל שיעורי הבית המוגזמים שנתנו לנו בזמן האחרון. בכל זאת הרמיוני עזבה את השולחן זמן קצר לאחר מכן, בטענה שיש לה דברים לעשות לפני תחילת השיעור. החלטתי שמוטב להניח לה לעת עתה.

אחרי ארוחת הבוקר הייתי צריכה לחזור למגדל גריפינדור כדי לקחת את ספר הלימוד בהתגוננות מפני כוחות האופל – השעתיים הראשונות שלי לאותו היום. בדרך לשיעור הבחנתי במאלפוי, שנשען על קיר המסדרון המוביל אל כיתת ההתגוננות מפני כוחות האופל. ידעתי שלו ולבלייז יש עכשיו תורת הצמחים, מקצוע הנלמד בחוץ. תהיתי מה הוא עושה כאן.

"מאלפוי?" שאלתי בהיסוס, מתקרבת אליו. הוא הרים את מבטו, עיניו פוגשות בשלי.

"וויזלי", הוא השיב, מתיישר ומתרחק מהקיר. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"

"חיכית לי?" שאלתי בהפתעה.

"בלייז ביקש שאמסור לך שהוא יחכה לך היום בחדר שלנו לאחר השיעורים. הסיסמה עדיין לא התחלפה", הוא אמר.

"למה הוא שלח אותך במקום לומר לי את זה בעצמו?" שאלתי.

"מכיוון שעדיף שלא תיראו ביחד בציבור. או ששכחת שזה סוד?" הוא השיב, מגלגל את עיניו. פוץ יהיר.

"תאמר לו שאבוא", אמרתי וחזרתי ללכת.

"וויזלי", קרא מאלפוי מאחוריי.

"מה?" שאלתי, מסתובבת אליו. הוא ניגש אליי והושיט לי פתק. לקחתי אותו, מסתכלת עליו בשאלה. מאלפוי נשם עמוק לפני שדיבר. לפתע הוא לא נראה כל כך בטוח בעצמו.

"תני את זה לגריינג'ר", הוא אמר והסתלק משם. בהיתי בגבו המתרחק ופרצתי בצחוק. לא הייתי מופתעת יותר מדי.

*פלאשבק*

הייתי בחדרו של בלייז. ישבנו ודיברנו כשדראקו נכנס לחדר. "רק באתי לקחת משהו, אני לא אפריע לכם", הוא גיחך, ניגש לשידה שליד מיטתו. "למרות שבמקומך לא הייתי מבזבז זמן על דיבורים, אם אתה מבין אותי", הוא קרץ לבלייז. הסמקתי, מסתכלת הצידה.

"אז איך היה הפיקניק שלכם?" שאל דראקו בעודו מחטט באחת המגירות. הוא הוציא משם משהו והכניס אותו לתיקו.  "אני אישית מצאתי אותו די משעשע."

"הפיקניק? איך – " שאלתי, מבולבלת, ואז הבנתי פתאום. "אתה התעסקת בבירצפות שלנו!"

"כן. נהניתי לצפות בכם", הוא השיב בחיוך ערמומי. בתגובה זרקתי עליו כרית.

"זה לא היה יפה", אמרתי.

"אל תדאגי, הוא לא יעשה יותר שטויות כאלו. נכון, דראקו?" אמר בלייז באיום.

"כן", אמר הבלונדיני, מושך בכתפיו.

הצצתי בשעון שליד המיטה ונאנחתי. "אני כבר צריכה ללכת", אמרתי ונישקתי את בלייז לפרידה. קמתי ממקומי והתחלתי ללכת.

"חכי רגע", אמר דראקו. הסתובבתי להביט בו. הוא נראה מהוסס. "תגידי, יש משהו בין פוטר וגריינג'ר?"

"בין הארי והרמיוני? אני לא חושבת. למה?" עניתי.

"פשוט בפיקניק..." הוא אמר.

"אתה מתכוון לנשיקה?" שאלתי. הוא הנהן. "ראית באיזה מצב כולם היו, מלבדי ומלבד הרמיוני. אני לא חושבת שהארי ידע מה הוא עושה כשהוא נישק אותה. הוא גם לא זכר שהוא עשה את זה מאוחר יותר והרמיוני החליטה לא לספר לו."

"זה לא שאכפת לי אם יש ביניהם משהו או לא. פשוט הסתקרנתי", תירץ דראקו.

"פשוט הסתקרנת?" גיחכתי.

"כן", הוא אמר.

"מה שתגיד", צחקתי ויצאתי מהחדר.

*סוף פלאשבק*

 

~~~~

POV דראקו – גוף שלישי

לעזאזל עם פנסי, חשב דראקו בעודו הולך לכיוון החממות. לא שהוא יכול היה להאשים אותה על שכעסה. הוא פגע בה. הוא לא התכוון לעשות את זה, אבל זה מה שיצא ועכשיו הוא לא יודע איך להתמודד עם זה. כל השבוע הוא התחמק ממנה – דאג להגיע לארוחות לפני שהיא באה או לאחר שהייתה עוזבת – או לחילופין אכל במטבחים; נכנס לשיעורים יחד עם הפרופסורים וברח ברגע שהם נגמרו; והתחמק מלשהות בחדר המועדון.

לשמחתו, נראה היה שפנסי לא חיפשה אותו. כנראה מפני שהיא הרגישה מושפלת ומבוזה. אלא שהיום נגמר מזלו – פנסי התגברה על הבושה והחליטה להתמודד איתו. הוא ניצל בנס, מזכיר לה שעדיף לא לדון בכך לפני כל תלמידי הוגוורטס. זה גרם לה לסגת, אך לא לוותר. מה הוא יאמר לה כשתתפוס אותו? שהוא משתוקק לבוצדמית? דראקו צחק במרירות.

"הגיע הזמן שתופיע, מר מאלפוי", אמרה פרופסור ספראוט.

"מצטער", אמר דראקו, לא מצטער באמת. הוא ניגש אל בלייז ששמר לו מקום.

"אמרת לה?" הוא לחש.

"כן."

"והפתק?"

"נתתי לה", אמר דראקו, ביטנו מתהפכת. אולי זה לא היה רעיון טוב. מה הוא חשב לעצמו? הוא עדיין יכול לסגת, לומר שהכל היה סתם בדיחה או פשוט לא להופיע.

"מר מאלפוי, האם תועיל לענות?" שאלה פרופסור ספראוט. דראקו הרים את מבטו, רואה שכולם מסתכלים עליו.

"מה הייתה השאלה?" הוא שאל.

"מהם השימושים של הטנטקולה הארסית?" חזרה ספראוט. לדראקו לא היה מושג. הוא בהה בה בשתיקה, באופן לא אופייני לו חושב שעדיף לא להתחכם.

"עשר נקודות מסלית'רין", הכריזה ספראוט. דראקו קילל אותה בשקט. "אמרת משהו, מר מאלפוי?"

"לא", ענה דראקו. זה עומד להיות שיעור ארוך.

 

כמה שעות מאוחר יותר דראקו קרס לתוך כורסא בחדר המועדון, מותש. "אתה בסדר?" שאל בלייז, נראה מודאג.

"זה פשוט לא היום שלי", הפטיר דראקו.

"אני מניח שזה באמת נכון", אמר בלייז, מסמן בראשו לעבר הכניסה לחדר המועדון. דראקו הרים את פניו רק כדי לראות את פנסי מתקדמת לעברו. הוא נאנח, עוצם את עיניו.

"אתה ואני צריכים לדבר", אמרה פנסי.

"עכשיו?"

"כן, עכשיו."

דראקו קם בעייפות ועקב אחרי פנסי אל מחוץ לחדר המועדון ואל כיתה ריקה במרתפים. הוא הטיל לחש משתיק קול והסתובב להביט בה. במשך זמן מה הם הסתכלו זה על זו בשתיקה. לבסוף פנסי פצתה את פיה. "למה עזבת?" היא שאלה.

דראקו הסתכל הצידה. לקח לו זמן לענות. "לא... לא הייתי מסוגל."

"למה?"

הכאב בקולה גרם לו להישיר אליה מבט. דמעות נצצו בעיניה אך היא עצרה בעדן. "אני לא יודע", הוא שיקר, מחליט שהאמת רק תפגע בה עוד יותר. חוץ מזה, זה לא כאילו הוא אוהב את הבוצדמית או משהו. גופו פשוט רוצה אותה, השד יודע למה.

"רגע אחד רצית אותי והכל היה נהדר וברגע הבא אתה בורח כאילו הייתי גרב מסריח ומעלה עובש!" היא אמרה, קולה מתגבר. דמעה אחת הצליחה לברוח וזלגה על לחיה. היא מחתה אותה בידה.

הוא לא רצה לגרום לה לבכות. איך הוא הגיע לסיטואציה הזאת?

"אני – " הוא העביר את ידו בשיערו, מה שהעיד על מצוקתו הרבה. הוא מעולם לא היה עושה בכוונה תנועה שעלולה לפגוע בשיערו או בתסרוקת שלו. "לא התכוונתי לפגוע בך. אני פשוט לא חושב שאנחנו מתאימים. עדיף לעצור את זה עכשיו."

פנסי נשענה על השולחן, נראית שבורה. דראקו הושיט את ידו אליה, אך הוריד אותה בחזרה. הוא לא יכול להיות זה שיעזור וינחם אותה עכשיו. "אני מצטער", הוא אמר ויצא מהחדר.

 

~~~~

POV ג'יני

התגנבתי בשקט דרך חדר המועדון, מכוסה בגלימת ההיעלמות. הארי הסכים להשאיל לי אותה בלי לתשאל אותי, אבל הייתה לי הרגשה שאם אמשיך לקחת אותה הוא יתחיל לשאול שאלות. הורדתי את הגלימה לפני החדר של בלייז ותחבתי אותה לתיק שלי. פתחתי את הדלת לכדי סדק, מציצה פנימה. לא ראיתי אף אחד. נכנסתי פנימה וסגרתי אותה בזהירות, מטילה לחש שמזהיר כשמישהו מתקרב.

ניגשתי למיטה של בלייז והסטתי את הכילות בכוונה לשבת עליה ולחכות לו. הופתעתי למצוא אותו שם, ישן, עם ספר בשינוי צורה מוטל בחיקו. נזכרתי שהרמיוני אמרה לי שבקרוב יהיה להם מבחן. הוא נראה כל כך רגוע ושליו בשנתו שלא רציתי להעיר אותו. לקחתי ממנו את הספר בעדינות והנחתי אותו על השידה. לאחר מכן הורדתי את נעליי וטיפסתי מעליו לתוך המיטה, נשכבת על הצד לידו. ליטפתי את שיערו ואת פניו, מביטה בו ישן.

לאחר זמן לא רב הוא פקח את עיניו. "ג'יני?" הוא שאל, נראה מטושטש מעט.

"נראית כל כך חמוד כשישנת אז לא רציתי להעיר אותך", אמרתי, מחייכת אליו.

"ועכשיו אני לא?" הוא שאל, עושה את עצמו נעלב.

"לא. איבדת את זה", התחכמתי. בלייז מחה דמעה דמיונית מפניו.

"שברת את ליבי. תתביישי לך", הוא אמר בטון פגוע מזויף. בתגובה צחקתי צחוק מרושע.

"את צריכה להיענש על כך", הוא הוסיף, מתרומם מעט ונשען לכיווני.

"באמת?" שאלתי. פניו היו קרובות לשלי והרגשתי את נשימתו על פניי.

"באמת", הוא השיב בלחישה, סוגר את המרחק בינינו. עצמתי את עיניי ונעניתי לו, שוקעת לתוך הנשיקה, לתחושה של שפתיו על שפתיי. משכתי אותו קרוב יותר, מריצה את ידיי על גבו. הוא כרך את זרועו סביבי בזמן שידו השנייה נעה בשיערי. העמקתי את הנשיקה, מכניסה את לשוני לתוך פיו. הוא נישק אותי ביתר להט, מצמיד את גופו לגופי.

התנתקתי ממנו אבל לא התרחקתי. "אם זו הגירסה שלך לעונש אני עלולה להתפתות להתנהג רע", צחקתי.

"לא אתנגד", הוא לחש לאוזני וצמרמורת עברה בגופי. הוא פנה לנשק את צווארי. עצמתי את עיניי שוב, מתענגת על המגע. ידעתי שהוא שומע את תגובותיי לנשיקותיו, אבל לא יכולתי לשלוט בכך. לא נראה היה שזה מפריע לו, למרות שזה גרם לי להרגיש נבוכה. הוא עלה בחזרה אל שפתיי, תופס את שפתי התחתונה עם פיו ומוצץ אותה. זה היה כל כך נעים. ניסיתי לחקות אותו, לוכדת את שפתו התחתונה ומעניקה לה טיפול דומה. פירשתי את אנחתו כאישור.

המרפק שלי התחיל לכאוב מפני שנשענתי עליו הרבה זמן אז נשענתי לאחור, נשכבת על גבי מבלי להתנתק ממנו. בלייז נע יחד איתי, גוהר מעליי באלכסון ומחזיק את גופו באוויר כך שלא ייגע בגופי. מצאתי את זה מתסכל. ניסיתי למשוך אותו קרוב יותר אבל בלייז לא נכנע, כופה עלינו את המרחק הזה. הוא התנתק ממני כדי להביט בעיניי. "אני לא רוצה שנמהר", הוא אמר.

"זה מה שקרה איתך ועם קראו?" שאלתי ולאחר רגע נחרדתי, לא מאמינה שבאמת אמרתי את זה כרגע. טיפשה! טיפשה! טיפשה!

הבחנתי בעיניו של בלייז מתכהות. הוא התרומם ממני והתיישב במרחק מה, מסתכל קדימה ולא אומר דבר. לעזאזל איתי ועם הפה הגדול שלי. הכל היה נהדר עד שכרגיל הייתי חייבת להרוס הכל. התיישבתי גם כן. "אני מצטערת. תשכח שאמרתי משהו."

בלייז עדיין לא הביט בי. "מה שהיה ביני לבין פלורה נגמר מזמן. אנחנו אפילו כבר לא מדברים. עם זאת, פלורה היא חלק מהעבר שלי. לא הייתי יכול לשנות זאת גם אילו רציתי, ואני לא. כל הדברים שעשיתי, כל החוויות שלי – זה הכל חלק ממי שאני. ואם את רוצה להיות איתי תצטרכי לקבל את זה, לקבל את כולי."

ישבנו כמה דקות בשקט, בעודי מעכלת את דבריו. המחשבה על פלורה קראו ועל מה שהם חלקו עדיין הטרידה אותי, אבל ידעתי שאם אני רוצה שזה יצליח אצטרך להתגבר על זה. "אני רוצה להיות איתך", אמרתי, מניחה את ידי על זרועו.

הוא הביט בי, כבודק אם אני באמת מתכוונת לכך. במשך כמה רגעים ארוכים הוא לא אמר דבר, רק הסתכל עליי. לבסוף הוא הוא הוריד את ידי מזרועו ושזר את אצבעותיו בשלי. "גם אני רוצה להיות איתך", הוא אמר. נאנחתי בהקלה.

 

~~~~

POV הרמיוני – גוף שלישי

הרמיוני נכנסה לכיתה הריקה, עצביה מתוחים עד הקצה. היא התלבטה במשך כל היום האם לבוא או לא. מאז שג'יני נתנה לה את הפתק היא לא יכלה לחשוב או להתרכז בשום דבר אחר. אפילו רון שם לב שמשהו לא בסדר, מה שהיה נדיר ביותר. היא התחמקה ממנו ומהארי באומרה שעליה לעשות מחקר בספרייה. כפי ששיערה, שניהם הניחו לה לנפשה ולא עקבו אחריה.

היא הקדימה בעשרים דקות מתוך כוונה להיות מוכנה לקראת בואו של מאלפוי, אך הישיבה בכיתה השוממת לבדה גרמה לה להיות לחוצה עוד יותר. היא בדקה שהיא נמצאת בכיתה הנכונה חמש פעמים לפני שהיא הכריחה את עצמה לשבת ולהישאר במקום. למה בכלל באתי? זו טעות איומה, היא חשבה לעצמה. היא הוציאה את הפתק שוב. לולא הוא היה חפץ דומם הוא בוודאי היה צורח עליה, מאשים אותה בהתעללות ובורח. היא הייתה מבינה אותו. 'כיתת לחשים, בשעה שמונה.'

לו רק היא הייתה יכולה לדעת מה הוא מתכנן... לפני שהיא קיבלה את ההחלטה לבוא, היא עשתה רשימה של בעד ונגד. בצד של הנגד היו מספר טיעונים חזקים:

קודם כל, היה מדובר בדראקו מאלפוי, הבחור הסלית'ריני היהיר והבלתי נסבל שעשה כל שביכולתו כדי לאמלל אותה ואת חבריה במשך שנים. היא לא רצתה להיות איתו באותו החדר, בייחוד לא לבדה (אף שהליבידו שלה התנגד נחרצות להצהרה זו).

שנית, יכול להיות שהוא מתכנן למתוח אותה או לפגוע בה איכשהו. כיתה מבודדת מעולה למטרה זו (ולכמה דברים נוספים שהיא השתדלה לא לחשוב עליהם או לדמיין אותם).

לבסוף, אולי זו הזמנה לסקס.

למרבה ההפתעה היא הצליחה למצוא גם צדדים חיוביים בעניין. ראשית, אולי מדובר בעניין חשוב שכדאי שתדע עליו. גם אם זו מזימה, עדיף שהיא תדע עליה ותבוא כשהיא מוכנה מאשר שזה יכה אותה בהפתעה.

שנית, אולי זו הזמנה לסקס.

הרמיוני נאנחה, תוהה כיצד הגיעה למצב הזה. היא תמיד ידעה מה היא רוצה ועשתה את מה שצריך כדי להשיג את זה. זה היה החוזק שלה. היא מעולם לא חיפשה תירוצים ודרכים כדי להתחמק ממחויבות ואף פעם לא התכחשה לרגשותיה ולרצונותיה, בניגוד לרון. זו הייתה הסיבה לכך שהיא הכריחה את עצמה לשכוח ממנו ולהתגבר על ההתאהבות שלה בו. שנים הם הסתובבו סחור סחור והיא פשוט התעייפה מזה. הוא היה ילד קטן בכמה מובנים, כולל במובן הרגשי. נראה היה שגם רון המשיך הלאה, לפי מערכת היחסים שלו עם לבנדר.

גם הפעם הרמיוני לא התכוונה לשקר לעצמה. היה ברור לה שהיא נמשכת לבחור הסלית'ריני, אם כי באופן פיזי בלבד. זה לא שלא היו לה צרכים לפני, אבל החוויה עם מאלפוי גילתה לה דברים חדשים על עצמה שהיא לא ידעה. היא מעולם לא הרגישה תשוקה בעוצמה כזאת בעבר, מעולם לא הרגישה צורך כזה. אולי לא כך היא דמיינה את הפעמים הראשונות שלה, אך הסקס היה מעולה, משאיר טעם לעוד. היא השתוקקה לכל אותן התחושות שמאלפוי עורר בה. אם זה היה כל בחור אחר היא לא הייתה מתלבטת ומענה את עצמה כל כך. לצערה, לא כן היה הדבר.

קולות של צעדים הגיעו לאוזניה של הרמיוני. היא התרוממה, הוציאה את שרביטה וכיוונה אותו לדלת, על כל מקרה שלא יבוא. אל החדר נכנס מאלפוי. הוא הביט בשרביט שלה בהרמת גבה. "את מתכוונת לקלל אותי?"

הרמיוני היססה. נראה כי הוא בא לבד והוא לא שלף את שרביטו. היא הורידה את שרביטה והכניסה אותו לכיס גלימתה, אם כי דאגה שהוא יהיה בהישג יד. "למה רצית שאבוא?" היא שאלה אותו.

מאלפוי התקרב אליה. "אני חושב שאת יודעת למה", הוא אמר בקול טעון. לא היה עליו לפרט.

"אם כך אז בזבזת את הזמן שלך ושלי", היא אמרה, נעמדת מולו. פניה הראו רוגע ורצינות, לא חושפים את המאבק שהתנהל בתוכה. מצד אחד היא רצתה אותו, אך מצד שני זה היה קו אדום שאסור היה לה לחצות.

"באמת? אז למה באת? ציפית למשהו אחר?" הוא שאל בלגלוג. הרמיוני בחרה לא לענות לו. במקום, היא ניסתה ללכת אל הדלת, אלא שמאלפוי תפס בזרועה, מונע ממנה לעזוב. "תן לי לעבור", היא דרשה.

"אני לא חושב שזה מה שאת באמת רוצה", אמר מאלפוי.

"ומה לדעתך אני רוצה?" היא שאלה באותו הטון המלגלג בו הוא השתמש קודם.

"את זה", הוא אמר, מושך את זרועה התפוסה בידו כדי להפיל אותה לחיקו וללחוץ את שפתיו אל שפתיה. הרמיוני ניסתה להתרחק ממנו אך הוא לא אפשר לה, מחזיק את שתי ידיה באחיזת ברזל. הוא העביר את לשונו על שפתיה, מפתה אותן להיפתח. היא סירבה לו, מנסה להשתחרר.

הוא לא ויתר, עובר אל צווארה, איזור רגיש אצל רוב הנשים, ואצלה במיוחד. הוא נישק ומצץ את העור הרך במיומנות, מכסה כל סנטימטר חשוף בפיו. הרמיוני רעדה, נלחמת בתחושות הנעימות ששטפו אותה ומנסה להחזיר לעצמה קורטוב של היגיון. היא ניסתה להזכיר לעצמה מי הוא ולמה היא לא אמורה להינות מכך, אך מגעו הטריף את חושיה והקשה עליה לחשוב בבהירות. כשפיו מצא את פיה בשנית היא נענתה לו, תחילה בעדינות ואז בלהט.

הוא שיחרר את אחיזתו בה בהדרגה. בידו האחת הוא הצמיד אותה אליו ובשנייה הוא ליטף אותה מתחת לחולצתה. היא לא עשתה כל ניסיון לעצור אותו. היא ידעה שזה לא בסדר לרצות אותו, אך לא היה ביכולתה להפסיק. מגעו הלהיט אותה ושיחרר את התשוקה שהייתה קבורה עמוק בתוכה. היא נצמדה אליו, נותנת לעצמה לשכוח מהכל ולהיסחף, לפחות לכמה זמן.

כשהם התנתקו לבסוף שניהם התנשמו בכבדות. הרמיוני טלטלה את ראשה, עוצמת את עיניה בחוזקה. "אנחנו לא אמורים לעשות את זה. לעזאזל. אם רון והארי היו יודעים..."

"הם לא צריכים לדעת. זה לא עניינם", אמר מאלפוי.

"הם החברים שלי", היא אמרה, פוקחת את עיניה.

"זה לא משנה. מה שמשנה כרגע זה מה שאת רוצה", הוא אמר ורכן לעברה, מוצץ את צווארה בדרך שהקשתה עליה לעמוד מבלי להחזיק בו לתמיכה. "את לא יכולה להכחיש את זה שאת נמשכת אליי."

הרמיוני הרגישה אבודה, קרועה בין הרצון לבין הידיעה שזו החלטה רעה. "תיכנעי. את יודעת שאת רוצה", הוא לחש לאוזנה בקול נמוך שגרם לה לצמרמורת.

"אנחנו לא יכולים להמשיך לעשות את זה", היא ניערה את ראשה, ולקחה מספר צעדים לאחור. הפעם מאלפוי לא ניסה לעצור בעדה.

"אנחנו יכולים. שנינו רוצים את אותו הדבר", הוא אמר.

"ומה אתה מציע?" היא שאלה בזהירות. היא הופתעה מכך שמאלפוי הודה שהוא נמשך אליה והייתה בהלם שהוא רוצה להמשיך ו'להיפגש' איתה, אם ניתן לקרוא לזה כך.

"שנמשיך להיפגש בסתר, רק לסקס, שום דבר מחייב", הוא אמר. הרמיוני חשבה על האופן האדיש בו הוא אמר 'סקס'. היא לא הייתה מסוגלת לומר זאת באותו טון חסר חשיבות ומבלי להסמיק.

הרמיוני שקלה את ההצעה, ההיגיון אומר לה לדחות אותה ולשכוח מהנשף ומכל מה שקרה לאחר מכן, אך היא מצאה את עצמה מתפתה להסכים. הצד הגריפינדורי הפזיז וההרפתקני שבה, שבדרך כלל מודחק על ידי הצד הרייבנקלואי ההיגיוני והקר, חשף את ראשו. היה זה די אירוני בהתחשב בכך שהאריה דחף אותה אל עבר הנחש.

"אני מסכימה."

 

~~~~

POV כללי

דראקו התקרב אל הרמיוני, מתכוון לנשק אותה שוב. להפתעתו היא חמקה ממנו, הולכת לעבר אחד מהשולחנות בכיתה, מוציאה מתיקה גיליון קלף ועט נוצה.

"מה את עושה, גריינג'ר?" שאל דראקו בחוסר סבלנות.

"אנחנו צריכים כללים", אמרה הרמיוני בהחלטיות והתיישבה על יד השולחן.

"כללים?" הוא שאל, לא יורד לסוף דעתה.

"כן, כללים", היא חזרה על דבריה. "הראשון יהיה שאסור לספר על כך לאף אחד, מלבד ג'יני וזאביני שכבר יודעים."

"זה ברור מאליו", דראקו גלגל את עיניו. "ואם כבר מדברים על סודיות, זה לא יהיה חכם יותר לא להעלות את זה על כתב?"

"אני אשרוף את זה מאוחר יותר", השיבה הרמיוני.

"אז בשביל מה את כותבת את זה בכלל?" הוא שאל.

"ככה זה יהיה מסודר וברור יותר", היא ענתה. דראקו גלגל את עיניו שוב. לדעתו זה היה מטופש ומיותר. עם זאת, הוא משך כיסא והתיישב מעברו השני של השולחן, מולה. הוא הביט בה כשכתבה את התנאי הראשון והרהר בסוגיה.

"מה שיהיה בינינו יהיה פיזי בלבד", הוא אמר, "ואנחנו לא נשארים לישון ביחד, לא משנה מה."

הרמיוני שקלה את דבריו. היא לא רצתה ממאלפוי שום דבר מלבד סקס, ובטח שלא לישון איתו. מעבר לכך, זה יהיה בטוח יותר אם הם ישנו בנפרד – פחות סיכויים שיתפסו אותם. היא הוסיפה את שני התנאים לרשימה.

הם ישבו בשקט מספר דקות, עד שהרמיוני ניקתה את גרונה. היא הסמיקה, מובכת בשל הכלל שהיה בכוונתה לדרוש. היא לא הייתה בטוחה כיצד לנסח את דבריה ופחדה מתגובתו של מאלפוי.

"מה?" שאל דראקו.

"אם אני – אז אף אחת אחרת", היא אמרה לבסוף. פניו של דראקו הוכו תדהמה. היא ידעה כיצד זה נשמע ומיהרה לתקן. "אני לא רוצה ממך מערכת יחסים או שום דבר רציני, אבל אני לא מוכנה לשכב – ", היא הסמיקה, "– איתך אחרי שאחרות נגעו בך. זה מגעיל אותי."

"ולמה לי למלא את בקשתך, גריינג'ר? למה לי להגביל את עצמי רק אלייך?" הוא שאל בזלזול.

"כי אתה רוצה אותי, זה למה", היא אמרה בתעוזה, משתיקה את הקול הפנימי חסר הביטחון שלה. "אם היית יכול להחליף אותי בקלות בכל אחת אחרת – כבר היית עושה את זה. לא היית נמצא כאן עכשיו, עורך הסכם עם מישהי שאתה מתעב, אם לא היית חושק בי. אני לא מוכנה לוותר על התנאי הזה. זה הכל או כלום. אתה בפנים?"

היה זה הימור מצידה, אך היא העריכה כי הסיכויים לטובתה. ואכן, לאחר מחשבה קצרה, דראקו נאנח בכניעה. "בסדר, גריינג'ר, ניצחת. רק אל תתגרי במזל שלך. זה התנאי האחרון."

"הרמיוני", היא תיקנה אותו.

"מה?" הוא שאל.

"אם אנחנו עומדים לעשות את ה... דבר הזה, את העסקה הזאת, אז לפחות תקרא לי בשמי", אמרה הרמיוני.

"נו באמת", רטן מאלפוי, אך לאחר שראה כי היא רצינית, הוסיף: "בסדר, גריינ – אר, הרמיוני."

הרמיוני חייכה בשביעות רצון. "כך יותר טוב, אתה לא חושב, דראקו?"

"מה שתגידי", אמר דראקו. הרמיוני חתמה על ההסכם וכך עשה גם דראקו.

"רק תזכרי שהכללים עובדים לשני הכיוונים. אני לא רוצה לראות שום פוטרים, ברור?" אמר דראקו בזעף.

"פוטרים?" הרמיוני הייתה מבולבלת.

"הפיקניק", אמר דראקו.

"זו רק אשמתך. ג'יני סיפרה לי שאתה היית זה שגרם להארי להתנהג כמו משוגע", היא אמרה בביטול, אספה את דבריה והחזירה אותם לתיקה.

 

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת