00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מסעותי בשוק הבשר

מחשבות על מלחמה

יש לי המון מה לספר ואין לי חשק לכתוב.

הייתי בקנדה במחצית השניה של יוני. רק על זה אני מתכננת לכתוב סדרת רשומות. זו היתה נסיעה שהניבה חוויה עם המון רבדים - אישי, רגשי, בין אישי, חברי, תיירותי, ואפילו סוציולוגי-אנתרופולוגי. אלו היו שבועיים מאד אינטנסיביים :-) יש גם תמונות, כמובן. אבל לא בא לי להתחיל לספר על החיים היפים, הנפלאים, הרגועים, השקטים, הפשוטים והשלווים של הקנדים (אם תוציאו לרגע מהמשוואה את החורף הזוועתי שיש להם...) זה לא מתאים עכשיו. למי יש מצב רוח לזה?

ביום שנסעתי לטורונטו פורסם כי נחטפו שלושה נערים וכמה ימים אחרי שחזרתי מחו"ל נמצאו הגופות שלהם. מכאן ההידרדרות היתה די מהירה. הסנריו - כמעט ידוע מראש: הם יורים טילים לעבר מרכזי אוכלוסייה בדרום, אנחנו משמידים ברצועה מטרות מהאוויר, הם מגבירים את ירי הטילים, אנחנו מגבירים את הלחץ מהאוויר, הם יורים טילים לעבר המרכז, יש אזעקות בתל אביב, המצב מידרדר. פעולה קרקעית עולה על הפרק.

בינתיים כל ערוצי הטלוויזיה משדרים חדשות 24/7. כל הכתבים פרוסים בשטח, כל הפרשנים המעונבים ישובים סביב שולחן זכוכית באולפן. פיקוד העורף מודיע, באמצעות כיתוב על המסך, היכן בארץ יש אזעקות. אני מוצאת את עצמי בוהה בטלוויזיה כל הזמן. במקביל, הפעילות בפייסבוק בשיאה. כולם עסוקים במצב. כולם מעלים סרטוני הסברה, תמונות ומסרים פטריוטיים. פה ושם יוצא לי לראות פוסטים ותמונות שהייתי מעדיפה שלא לראות. אורנה בנאי במדי חמאס, לדוגמא. אלה הרגעים בהם אני לא מרגישה ישראלית גאה. אני לא לוקחת חלק בחגיגה בפייסבוק. כזאת אני... הסתפקתי בהחלפת תמונת הרקע בפרופיל שלי לתמונה של דגל ישראל. ברקע הפרשנים באולפן הטלוויזיה ממשיכים לדבר ולדבר ולחזור על עצמם שוב ושוב ושוב, עם אותו לופ של תמונות מלחמה ברקע. ואני נשבעת לכם שאני לא ממש מבינה מה חלקם אומר, למרות שאני משתדלת להקשיב. יונית לוי כל הזמן על המסך ואני חושבת לעצמי שבטח נורא קשה לה, הרי יש לה תינוקת קטנה בבית. ואז אני רואה בפייסבוק תמונה שלה בכאפיה עם קריאה להחרים את ערוץ 2 השמאלני. עוד תמונה שהייתי מעדיפה שלא לראות. גם היא מורידה את ברומטר הגאווה הישראלית שלי. חוסר הסובלנות שלנו האחד כלפי השני מטריד אותי. ההתלהמות והאלימות המילולית בחברה הישראלית בימים אלה מטרידות אותי. כן, גם אני חושבת שזה זמן להיות מאוחדים ושיש דברים שראוי שלא ייאמרו בעיתות כאלה, אבל מצד שני, חופש הדיבור הוא אבן היסוד של הדמוקרטיה, בעיני, והתקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. אין ספק שיש בקרבנו אנשים שאומרים דברים שמאד מעצבנים או מקוממים אחרים, וזה בסדר להתווכח איתם ואף להוקיע אותם, אבל לאיים על חייהם רק כי הם לא מביעים סולידאריות לכאורה? מתי הפכנו להיות כאלה?

השלב הנוכחי הוא שלב הפעילות הקרקעית. כל כך קיוויתי שלא נגיע לשלב הזה! ידעתי שכניסה קרקעית תגבה חיים של חיילים וזה תמיד החלק הכי קשה. רובם כל כך צעירים, ילדים ממש, שלא הספיקו לטעום את טעם החיים ולא יעשו זאת לעולם. עשרות משפחות חדשות מצטרפות למעגל השכול הארור. הלב נשבר. זה שלב קשה מנשוא. זה מחיר איום!

יש במערכה הזו גם מרכיבים חדשים, כאלה שלא היו כתובים מראש בסנריו שלי. היעילות של כיפת ברזל, לדוגמא, שמאפשרת למשק להמשיך ולתפקד. גם העובדה שהאזעקות הגיעו לאזור השרון. לא שמעתי אזעקות עולות ויורדות מאז מלחמת המפרץ הראשונה. האזעקה הראשונה היתה מפתיעה. אחר כך כבר התרגלתי, אם כי אני עדיין קופצת ברגע שהתודעה שלי מבינה שמה שנשמע ברקע זו אזעקה. אני לא מפחדת ולא מתרגשת במיוחד. אני די רגועה ולא שיניתי את שגרת החיים. בסופו של דבר זה לא נעים אבל גם לא נורא, בטח לא יחסית למה שחווים תושבי הדרום. הם שומעים את פיצוצי הטילים וחווים את הנזק שהם גורמים. אנחנו, למזלנו, רק תופסים מחסה ומקווים לטוב. ולא נעים לי כשאני חושבת לעצמי - איזה מזל שסבא וסבתא שלי כבר לא בחיים. איך הם היו מסתדרים לבד בקריית גת בלי ממ"ד ובלי מקלט?

חברה תל אביבית שלי אמרה שזו לא חכמה להתמודד עם האזעקות כשאת בבית. שזה הרבה יותר לא נעים כשיש אזעקה ואת בחוץ. אז גם את זה חוויתי. פעם אחת במהלך ארוחת ערב עם חברות ב'שגב אקספרס' בראשון לציון, פעם אחת בעת נסיעה ברכבת לתל אביב ופעם אחת בחתונה, דקות לפני החופה. אני, אישית, לא מצאתי הבדל בין שני סוגי החוויות, הן לא נעימות בדיוק באותה מידה...

בשיגרה אני חיה לפי העיקרון של "למה לי פוליטיקה עכשיו?" לא תשמעו אותי מתווכחת בלהט על סוגיות פוליטיות - מדיניות. זה לא הקטע שלי. אני חיה פה, אני ציונית, אני אוהבת את המדינה, אף על פי שלא קל לחיות בה, זה הבית שלי וכאן אני מרגישה שייכת. ולא בא לי להתווכח על פוליטיקה. אבל אלה אינם ימים שגרתיים. ואני חושבת ומדברת לא מעט על המצב. אני רוצה להאמין בכל לבי שזה לא הגיוני שתושבי עזה שונאים אותנו עד כדי כך שהם מעדיפים לחיות בעוני, בצפיפות, בנחשלות ובעליבות ושהכסף שנועד לפיתוח ולרווחה - עבורם ועבור ילדיהם - יושקע בתשתיות ובאמצעי מלחמה נגד ישראל ולא בתשתיות חינוך, כלכלה, רפואה, רווחה וכדומה. אני רוצה להאמין שהחמאס השתלט על הרצועה ומשתמש באוכלוסייה האזרחית לצרכיו הפוליטיים ושאם הוא לא ישלוט בה - ניתן יהיה לשנות את המציאות בה שני הצדדים חיים. אולי אפילו להגיע להסדר מדיני שיאפשר לשני הצדדים לחיות בשלום זה לצד זה. כי האופציה השניה פשוט מייאשת אותי - האופציה השניה משמעה שזו מלחמה שלא תסתיים לעולם (בהנחה שהאופציה שמדינת ישראל תחדל להתקיים לא באה בחשבון). שזו רק מערכה אחת מני רבות. או שבסופו של דבר צה"ל יכבוש את רצועת עזה ומדינת ישראל תצטרך להתמודד עם ההשלכות (ויהיו לכך הרבה השלכות, הן ברמה הלאומית והן ברמה הבין לאומית).

יש, מבין חברי, שאומרים שהאחריות היא של תושבי עזה; אם הם באמת מעדיפים לחיות בשקט מאשר למות למען החמאס או למען המטרה של השמדת מדינת ישראל - עליהם לעשות מעשה - להשמיע את קולם, למחות, ליזום הפיכה ולהשתחרר מדיקטטורת החמאס. לקחת את גורלם בידם, כפי שעשו עמים אחרים לאורך ההיסטוריה. יש האומרים שהתפיסה של תושבי עזה היא שאין להם הרבה ברירות - או שישראל תהרוג אותם או שהחמאס יהרוג אותם - ולכן הם לא עושים כלום. יש המאמינים שהם פשוט לא בשלים עדיין לקום ולהתקומם. אני מאד מקווה - בשבילנו ובשבילם - שזה אכן המצב.

אני שמחה שאין לי ילדים כי אני לא צופה עתיד מזהיר כאן. אם זו מלחמת קיום - אזי אני תומכת בעיקרון של הבא להורגך השכם להורגו אבל זה לא יוכל להימשך לנצח. המחירים ששני הצדדים ישלמו יהיו גבוהים ובסוף מישהו יפסיד. אם האסלאם אכן נחוש להשמיד אותנו - הם ביתרון מספרי שרק הולך ומשתפר לטובתם. ואם יש סיכוי לשלום - הוא יהיה כרוך בוויתורים כואבים, שאני לא בטוחה שהציבור הישראלי יהיה מוכן לעשות, נוכח חוסר האמון שרק הולך וגובר בין שני הצדדים. את המשפט "אני רוצה שלום אבל אין עם מי לדבר" אני שומעת הרבה לאחרונה.

לפעמים אני מקנאה באנשים, משני הקצוות של המפה הפוליטית, שמשוכנעים שהם רואים את המציאות כפי שהיא ומאמינים שהם יודעים מה התשובה לבעיה. כי אני ממש לא יודעת. כל הזמן אני שואלת את עצמי שאלות, מנסה לשים את עצמי במקום אנשים אחרים ובסיטואציות אחרות כדי לנסות להבין מה מניע אותם לעשות את מה שהם עושים או לומר את מה שהם אומרים או להאמין במה שהם מאמינים. ואין לי תשובה חד משמעית. שום דבר הוא לא בגדר שחור ולבן מבחינתי. חוץ מהמוות, אולי, שהוא חלק בלתי נפרד מהמערכה. אז כל שנותר לי הוא לקוות שהסבב הזה יסתיים במהרה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

59 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Yaelo1 אלא אם צויין אחרת