44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשי ומאושר

ישראל - מדינה בהפרעה

עכשיו, כאשר ריח סוף המבצע עולה באוויר אך הפצעים עדיין חשופים, זהו זמן מצויין לעזוב את הפוליטיקה ולהתבונן בעצמנו. לנסות לעשות ניתוח פסיכולוגי של הישראליות כדי להבין את עצמנו, את פחדינו ולהשתנות אם צריך. האם אנחנו כישראלים סובלים מהפרעת מתח כרונית? והאם הפרעת המתח הזו גורמת לנו לקבלת החלטות שגויות? אם הרעיון הזה נכון, רק כאשר נפתור את הפרעת המתח שלנו נוכל לצאת ממעגל השדים המייאש שאנו תקועים בו מול הפלסטינאים. זהו אינו מאמר שמאלני ולא ימני, הגיע הזמן לחשוב אחרת ובאופן יצירתי, מחוץ לתבניות של ימין ושמאל, כדי לשבור את מעגל האלימות ולהגיע לחיים נורמלים במדינת ישראל. האם יש לכם\ן אומץ לחפור לעומק הישראליות? 

המצב מדכא
ולא בגלל האזעקות או הטילים. באזור המרכז הם יותר מזכירים לי את מלחמת המפרץ מאשר אירוע טראומטי או מלחיץ. אפילו לא בגלל המבצע הקרקעי בעזה. המצב מדכא מסיבה אחרת, כי לא נראה שאנחנו מסוגלים לצאת ממעגל השדים הזה. תקועים במשחקים המסוכנים של קופי האדם, רודפים אחרי הזנב של עצמנו מבלי לראות דרך להיחלץ. הם יורים ואז אנחנו יורים, הם מתחילים ואנחנו מגיבים עד להפסקת האש הרגעית שבסופה הכל מתחיל מחדש. על הרדיפה הזו אחרי הזנב של עצמנו מהטמה גנדי כבר אמר, "עין תחת עין ובסוף כולם עיוורים". למה תמיד מתקבלת התחושה שהקיצוניים משני הצדדים מכתיבים את הארועים? איך זה שכל הזמן אנחנו מגיעים להסלמה שמדרדרת אותנו לפעול
לפי הדחפים הכי קדומים שלנו? איפה החשיבה הבוגרת יותר , הרציונלית והיצירתית שתוכל לפתור את המצב, להוציא אותנו אל מחוץ למעגל המייאש הזה ולהוביל אותנו למצב של שלום ושל חיים נורמליים?

דווקא עכשיו, לקראת סוף מבצע "צוק איתן", הטילים והפעולה הקרקעית ובתוך הייאוש הכללי מהמצב הבלתי משתנה הזה, הזמן בשל לדבר עלינו ולבחון מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לעצמנו. שיהיה ברור, אני לא נגד הפעולות ההגנתיות שלנו בעזה. החמאס תקף את ישראל ואנחנו מגינים על עצמנו ובדרך מגלים מנהרות ושלל אמצעי טרור שהחמאס השקיע בהם כסף במקום בתושבי עזה. אבל כדי לנסות ולצאת ממעגל השדים הזה צריך חשיבה אחרת, משהו מיוחד ושונה כי כל דבר אחר רק משאיר אותנו במצב בלתי נסבל. אני שואל את עצמי מה נעשה אחרי שנסיים את מבצע מיגור הטרור העזתי? איך משנים משהו במציאות התוקפנית הזו? הפוסט הזה אינו פוסט שמאלני שמאשים את צה"ל על הרג הילדים בעזה, הוא גם אינו פוסט ימני שדורש לכבוש את עזה ולסלק את החמאס בכל מחיר. הפוסט הזה מנסה לשבור את התבניות הרגילות של ימין ושמאל, הוא לא מיועד להיות חלק מההסברה הישראלית בעולם, הוא מיועד לנו - לישראלים ומציע לנו ניתוח פסיכולוגי של מה זה להיות ישראלי. כדאי שנסתכל לעומק על עצמנו ונבדוק האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות אחרת כדי להגיע לחיים נורמליים ללא אלימות, כך שאחרי שיגמר המבצע הצבאי נוכל לצאת למבצע אחר שמיועד פנימה, לבדוק ולשנות את עצמנו. וכמו כל הסתכלות פנימה וחפירה לעומק עצמך, התהליך יכול להיות קשה וכואב, אבל בכל זאת הכרחי כדי לשנות את המצב. האם יש לכן את הכוח לנסות ולהשתנות? האם יש לכם את האומץ להיכנס לנבכי הנפש של הישראליות?

Epitaph by King Crimson   

 

שמעתי את השיר הזה EPITAPH
שפירושו כתובת זיכרון על מצבה, המוסיקה המדהימה והמלנכולית והמילים נגעו בי כמו שאף פעם לא נגעו בעבר. משקף את הרגשתי מאד במדויק. תקשיבו לשיר ותקראו את המילים שאת חלקן ניסיתי לתרגם

"הקיר שעליו כתבו הנביאים נשבר בין הסדקים,
על מכשירי ההרג השמש בוהקת ברוגע.
כאשר כל אדם נקרע לגזרים עם סיוטים ועם חלומות,
הבלבול יהיה הכתובת על המצבה שלי
בעודי זוחל בנתיב סדוק ושבור.
אם נצליח, כולנו נוכל לשבת ולצחוק,
אבל אני חושש שמחר אני אבכה,
כן אני חושש שמחר אני אבכה..
בין שערי הברזל של הגורל, זרעי זמן נזרעו
ומושקים על ידי מעשיהם של אלה שיודעים ושידועים.
ידע הוא חבר קטלני אם אף אחד לא קובע את החוקים
הגורל של האנושות כולה, אני רואה, הוא בידיהם של הטיפשים
הבלבול יהיה הכתובת על המצבה שלי
בעודי זוחל בנתיב סדוק ושבור
אם נצליח, כולנו נוכל לשבת ולצחוק,
אבל אני חושש שמחר אני אבכה,
כן אני חושש שמחר אני אבכה. .."

 

ישראל - מדינה בהפרעה

מי מכיר את ראשי התיבות PTSD?
מדובר בהפרעה פסיכולוגית בשם הפרעת דחק פוסט טראומטית (
Post-Traumatic Stress Disorder), זוהי הפרעת המתח החמורה ביותר שיש. דחק הוא מתח מאד חזק ותמידי. אם המתח הוא כזה שאי אפשר להתמודד איתו ולהפסיק אותו בכוחות עצמנו, אנו רואים, ממחקרים על בעלי חיים ועל בני אדם, שמתפתחות הפרעות (במקום המילה דחק אני אשתמש במילה היותר מוכרת - מתח). PTSD היא הפרעה פסיכולוגית שגורמת לבעל החיים או לאדם לחוסר התמודדות עם החיים וללחץ מאד גדול. היא מתפתחת בעקבות חוויית אירוע קשה מאוד (טראומה). ויקיפדיה מספרת לנו ש"הלוקים בהפרעה מגיבים לרוב, לחוויה זו, בתחושות של פחד וחוסר אונים כמו גם איבוד עניין בדברים אחרים בחייהם ואיבוד הסבלנות לזולתם".  אירועים כמו טראומת ילדות, אונס והשתתפות במלחמות יכולים להוביל להפרעה הזו. יכול להיות שאותו אדם חווה על בשרו את המאורע הטראומטי, אבל לאו דווקא. מספיק שנהיה עדים או נתעמת עם איום של מוות או פציעה משמעותית או איום על השלמות הפיזית של אחרים כדי לפתח את ההפרעה הזו או הפרעות מתח דומות. כל מה שצריך הוא חווייה של פחד עמוקחוסר אונים או אימה מאירוע מסויים (בדרך כלל אירוע שאיים לסכן באופן משמעותי את החיים. נקרא לזה אימה קיומית). כמובן שלא כל מי שנחשף לאירועים קשים שכאלה מפתח הפרעה קשה שכזו, אבל עוד לפני שמיגיעם להפרעה החמורה הזו יש הפרעות מתח קלות יותר בדרך. אנחנו יכולים לפתח הפרעות מתח שונות כתוצאה מעומס גדול, חוסר שליטה במצב וקונפליקט פנימי שלא נפתר. באופן כללי כאשר מתרחש אירוע קשה בעוצמה כה גבוהה עד שאין ביכולת האדם להסתגל אליו וככל שעוצמת האירוע ומשך האירוע יהיו ממושכים יותר, ככל שנרגיש יותר חוסר שליטה, כך נכנס ליותר חוסר אונים, פחד עמוק, לחץ, מתח ודחק ויגברו הסיכויים שנפתח הפרעת מתח כלשהי.​ 

התגובה הקשה ביותר לדחק, המתפתחת כתוצאה מאירועים כמו מלחמה (הלם קרב), אונס, ואחרים, שעוצמתם דומה, היא הפרעת דחק פוסט טראומטית. תגובות אחרות הן אלימות במשפחה ותוקפנות. התוקפנות אופיינית במיוחד לתחושת תסכול, "זעם הדרכים", שגילוייו הם התפרצויות אלימות הקורות בתנאים של פקקי תנועה, הוא ביטוי שלה. כאשר האדם אינו מסוגל להתעמת עם מקור התסכול, הוא עלול לפרוק את כעסו על אחרים. תיתכן גם תגובה הפוכה, של אדישות ודיכאון ושל שחיקה. מעין הידללות משאבים כתוצאה מדחק מתמשך, המביא למצב של תשישות נפשית ופיזית. קהות רגשית בה מדחיקים כל רגש שהוא בלי קשר אם הוא חיובי או שלילי.

לכולנו ברור שמתח מופרז היא תופעה שלילית ושלחיות במדינת ישראל גורם למתח שכזה, אבל אני לא חושב שאנחנו מבינים עד כמה התופעה שלילית, עד כמה היא משפיעה עלינו ומה המקור שלה. תראו למשל את הסיפור הבא ששותף בכנות ובאומץ  בפייסבוק: 

"... אני חייבת לספר שגיליתי אתמול שעברתי בשבועיים האלה תהליך מזורז של ערסיפיקציה (אני לא מדברת על זהות עדתית, אלא על הערס כפי שהכרתי אותו מילדותי בירושלים: יצור-שוכן-מרכז-העיר, יוצא עדות, מוצאים ושכונות שונות, בעל אוצר מילים צר וממוקד (הכולל וריאציות מפתיעות בגיוונן לשם המקצוע של אמו של בן שיחו) והחשוב מכל - בעל התנהגות זהה, הכוללת תגובה אחת ופעולה אחת בכל המצבים - אלימות קשה).

יודעים מה, ניתן למנכסי המילה "ערס" את הכבוד הראוי להם, ונלך על - בהמיפיקציה.

כך מצאתי את עצמי בבוקרו של יום שישי בתלפיות (מקום שמעורר את הבהמה שבכל אחד גם ככה) מתנהגת כבהמה מצויה - צורחת באוטו, מנופפת בידיי, מאחלת לזרים (בהמות בפני עצמם כמובן) שימותו בדרכים מעניינות, חותכת בכביש ונוסעת באופן לא-בטיחותי-חלקית, ומקללת חרישית כל אדם שנקרה בדרכי ואינו משביע את רצוני בהתנהגותו.

אחרי שאיזה שמוק עם ג'יפ כמעט דרס אותנו במעבר החצייה, וייחלתי לו שימות בתאונת דרכים קטלנית (ניתן לנחש איך אמא שלו פרנסה את הבית בצעירותו), נבהלתי מעצמי ומהמילים שיוצאות לי מהפה.

מזועזעת מהתנהגותי המבישה, (ובעיקר מהמחשבה שבאותה תאונה יהיה מעורב אדם חף מפשע ומאלימות), המרתי את הקללה שהנחתי עליו ב"הלוואי שיתפוס אותך שוטר וייתן לך דו"ח של אלף שקל". נשמתי עמוק והלכתי לקחת את האוטו מתיקון השמשה שנופצה לי בליל אמש.

ומה אנו למדים מזה?

שאת הבהמה שיש בכל אדם קל לעורר, וקשה להרדים.
שתלפיות ביום שישי היא מקום שיש להימנע ממנו.
ושהסיכוי שיהיה בארץ רוב לבהמות אם נעזוב אותה, שווה לסיכוי שיהיה פה רוב לבהמות אם נישאר - פשוט כי ניהפך לכאלה בעצמנו.

שנאמר - ס'עמק."

הנה כותבת הפוסט מוצאת את עצמה מתנהגת בצורה שהיא לא רוצה להתנהג בה, נותנת לדחפים הכי חייתיים ופרימיטיביים שלנו (כעס, עצבנות, אנוכיות, אלימות ואימפולסיביות) להשתלט עליה לחלוטין עד שהצד השקול יותר, זה שמשתמש בכלי חשיבה ורגש מתוחכמים יותר נבהל, מתעורר ולוקח פיקוד בחזרה. ברור שהחום והעומס משפיעים על מצב רוחינו, אבל די ברור שמדובר כאן ביותר מכך, יש כאן פורקן של יותר מדי מתח שהצטבר עוד לפני שהיא הגיעה לאזור תלפיות בירושלים ביום שישי בבוקר. סביר להניח שהמבצע הצבאי והטילים הוסיפו למתח ותלפיות היתה רק "הקש ששבר את גב הגמל" מבחינתה. המתח המצטבר גרם לה לתופעות הדומות למי שסובל מהפרעות מתח- תסכול, זעם, התפרצויות של אלימות (מילולית במקרה זה) וחוסר סבלנות לזולת. באופן כללי נראה שיש השתלטות של הדחפים והאימפולסיביות ודחיקת המקום של מנגנונים מורכבים ושקולים יותר, כאילו הגוף מזהה בעיה חמורה ומנסה לפתור אותה כמה שיותר מהר במחיר התעלמות מהחשיבה הבוגרת והשקולה יותר. אבל אולי התופעות לא סתם דומות למי שסובל מהפרעות מתח, אולי אנחנו באמת סובלים מהפרעת מתח?

הטענה שלי היא שאנחנו באמת סובלים מהפרעת מתח חמורה ואולי אף PTSD. הפרעת מתח שלא קשורה דווקא למבצע צבאי זה או אחר, אלה רק מעצימים אותה ומגלים את הסימפטומים שלה בחריפות יתר. זוהי הפרעת מתח תמידית, כרונית במונחי הרפואה. אם הרעיון הזה נכון, אנחנו צריכים לעבור טיפול כדי להשתחרר מהפרעת המתח הכרונית שלנו, אבל איך אפשר לעשות את זה? הרי המצבים המתוחים שאנחנו חווים לא יעלמו פתאום סתם כך. לפני שניתן תשובה, קודם נבדוק את הסבירות שאנחנו באמת סובלים מהפרעת מתח חמורה הדורשת טיפול.

בשנת 2012 פרסמה חוקרת המוח, פרופסור כרמן סנדי (carmen sandi) מאמר פורץ דרך בתחום מחקר חדש שקושר בין פעילות מוחית לבין הפרעות מתח ואלימות במשפחה. עד לאותו מחקר כבר היה ידוע שאחד הגורמים החשובים שיכולים לגרום לאלימות במשפחה היא טרואמת ילדות של חשיפה לאלימות, או בתור קורבן או בתור עד לאלימות. מי שעבר טרואמת ילדות סביר שיפתח פחד עמוק וחשש לחייו (מעין אימה קיומית) ובעקבות הטראומה והאימה הקיומית יכולה להתפתח הפרעת מתח שתוביל להפעלת אלימות עתידית על זוגתו וילדיו (על פי מחקרים, 80% מהגברים המכים בישראל היו עדים לאלימות בביתם או חוו אלימות). הסברה היתה שהילד לומד ע"י חיקוי כיצד להיות אלים, אבל כרמן מצאה שזה לא המקרה. מסתבר שהטראומה והפרעת המתח גורמים לשינויים מוחיים באזורים הקשורים לרגשות ולויסות רגשות (בעיקר אזורי המערכת הלימבית ואזור medial pre frontal) ולאחר מכן גורמים לאגרסיביות מול זרים ולאלימות במשפחה. הדבר המעניין הוא שכל הסימפטומים האלה הופיעו לאחר טראומה שלא היתה קשורה לאלימות וללא שום התנהגות אלימה שניתן היה לחקות. המסקנה היא שבשביל לפתח הפרעת מתח והתנהגות אגרסיבית ואלימה כל שצריך היא טראומה שתזרע אימה קיומית. הטראומה, חוסר האונים והאימה יכולים לגרום לשינויים מוחיים, להפרעת מתח כרונית ולהתנהגות אגרסיבית ואלימה בעתיד.

איך בודקים דברים כאלה? הרי לא נגרום טראומות לילדים קטנים רק בשביל המחקר..
כדי לבדוק זאת לא משתמשים בבני אדם אלא ביונקים אחרים, בחולדות. ההנחה כאן היא שבגלל שיש קשר אבולוציוני יהיה דמיון בין התנהגות החולדות להתנהגות האדם (חולדות וקופי האדם התפתחו מיונקים מכרסמים משותפים). מחקרים רבים הראו שאכן אפשר למצוא התנהגויות מורכבות ותגובות מאד דומות בין חולדות ובין בני אדם, ביניהם הפרעות מתח, אגרסיביות, פחד ודיכאון. מסיבה זו, תרופות פסיכיאטריות רבות נבדקות בתחילה על חולדות לפני שעוברים לבדיקות על בני אדם. אתן בטח שואלות את עצמכן, איך אפשר לבדוק האם חולדה בלחץ או האם היא מדוכאת או אלימה?

מסתבר שאנחנו יודעים איך לגרום לחולדות להיכנס לדיכאון ואפילו להפרעות מתח חמורות. השיטה היא בדיוק בעזרת טראומת ילדות. ידוע לנו מתי שלב הילדות של החולדה  (אחרי שלב הינקות ולפני הבגרות המינית שלהן), בשלב זה חושפים את החולדה לאירוע טראומטי עבורה, אירוע שמכניס אותה למתח בלתי נסבל. למשל ע"י ריח מתמשך של זאבים, הטורפים של החולדות או ע"י בימה שמעלה את החולדה הצעירה לגובה רב (מסתבר שלחולדות יש פחד מגובה וממרחבים פתוחים מדי). החולדה הצעירה לא יודעת כיצד להתמודד עם המתח הנוראי ומפתחת הפרעת מתח שמתבטאת בסינפטומים הדומים להפרעות מתח בקרב בני אדם כמו למשל דכאון או אלימות. חולדה דכאונית, לדוגמה, לא תשחה במהרה לעבר מצוף ההצלה כאשר ישימו אותה במיכל מים חדש. במקום, היא תזוז פחות ותצוף במים (לעומת חולדה נורמלית שתשחה מהר במיכל ותחפש את מצוף ההצלה) ממש כאילו לא אכפת לה ממצבה כמו אדם בדכאון. 

כאשר כרמן חשפה את החולדות לאירוע המלחיץ היא הצליחה ליצור בחולדות הפרעות מתח שהתבטאו בסימפטומים שונים. כאשר לקחו את זכרי החולדות שחוו טראומה וגדלו מאז ושמו אותם בתא עם זכר נורמלי, הזכרים בעלי ההפרעה היו אגרסיביים מאד ותקפו את הזכר האחר, הרבה מעבר לטקסים המקובלים בין זכרים שזה עתה נפגשו. הם גילו חשדנות ואגרסיביות כה גדולים עד כדי כך שגם כאשר הזכר האחר ניסה לעשות מחוות ידועות של כניעה כדי להראות שאין לו שום כוונה להוות איום, עדיין הזכר שחווה את הטרואמה לא קלט את מחוות הכניעה הללו והמשיך להתנהג בצורה אגרסיבית אל הזכר השני. זכר נורמלי שהוכנס לדוגמה למיכל של זכר שעבר טראומה, שכב על גבו בכניעה מוחלטת כדי לאותת שהוא לא מהווה איום, אך הזכר שעבר טראומה עלה עליו והמשיך לתקוף אותו בהתעלמות מוחלטת מכניעתו הברורה של הזכר השני (בשונה משני זכרים שלא עברו טראומת ילדות, שם המחוות הללו מיד מובנות והאגסיביות מופסקת). כרמן גילתה שזכרים אלו גם תקפו מאוחר יותר את הנקבות שלהם ובעקבות התקיפות הנקבות נכנסו למצב של מתח ודיכאון. התופעות שהציגו הזכרים והנקבות הללו מתאימים לתופעות שאנו רואים במצבי אלימות במשפחה בקרב בני אדם. שימו לב שהטראומה, האימה הקיומית והמתח שחווה הזכר בילדותו לא היו קשורים לאלימות בין חולדות. אם הם גרמו לשינויים במוחו ולהתנהגות יותר אגרסיבית, אלימה וחשדנית כלפי האחר כאשר הוא גדל. הגילוי הכי מפתיע הוא שהאגרסיביות והחשדנות המוגברים עברו הלאה לצאצאים של החולדות שחוו טראומה בילדותם וזאת מבלי שהצאצאים ראו אפילו פעם אחת את האבא המופרע שלהם! ז"א שהצאצאים היו יותר אגרסיבים וחשדנים לא בגלל שהם למדו זאת מהסביבה או מהאבא אלא בגלל שבנוסף לשינויים המוחיים אצל האבא היו גם שינויים אפיגנטיים שעברו בתורשה לצאצאים (אפיגנטיקה היא תחום חדש בגנטיקה. מסתבר שלא רק שינויים בגנים עוברים בתורשה אלא גם שינויים שמכתיבים לאזורים שונים בגן מתי להתבטא ולהשפיע ומתי לא להתבטא. שינויים אלו משפיעים למשל על התפתחות אזורי מוח שונים). כמובן שצריך להיות זהירים כשמנסים להכליל התנהגות של יונק אחד ליונק אחר, אך התוצאות של המחקר הזה יכולות לומר לנו תובנות חשובות ביותר על השפעת המתח ועל הקשר בין הפרעות מתח ואלימות בבני אדם.

 

בסרטון זה רואים חולדה (זכר) שעברה טראומת ילדות (בעזרת המעלית) ופיתחה הפרעת מתח (החולדה הלבנה). לידה יש חולדה (זכר) נוספת (פס שחור על הגב) נורמלית שלא עברה טראומה. שימו לב כיצד החולדה בעלת ההפרעה מתקיפה כל העת את החולדה השניה, גם כאשר היא עושה מחוות ברורות של כניעה מוחלטת. התנהגויות כאלה היו אמורות להפסיק את התקיפות, אם היה מדובר בחולדה נורמלית. לקראת סוף הסרטון רואים את החולדה הנורמלית בהתנהגות של כניעה מוחלטת, קפואה ללא תזוזה ונופלת אחורנית על גבה. ובכל זאת החולדה בעלת הטראומה לא מפסיקה להתקיף אותה! זוהי דוגמה יפהיפה לאגרסיביות ולאלימות הגבוהים שמציגה חולדה שעברה טראומת ילדות ופיתחה הפרעת מתח. הסרטון מתוך המאמר Peripuberty stress leads to abnormal aggression, altered amygdala and orbitofrontal reactivity and increased prefrontal MAOA gene expression

תראו עד כמה המתח קריטי לעיצוב חיינו וחיי צאצאנו. נראה שמספיק שנחווה טראומת ילדות חזקה שלא נדע להתמודד עימה, כזו שמייצרת אימה קיומית כדי שנפתח שינויים מוחיים שמתבטאים בהפרעות מתח והתנהגות יותר אגרסיבית וחשדנית כלפי האחר כמבוגרים ואם כל זה לא מספיק גם נעביר הלאה את ההפרעה הזו לצאצאנו דרך התורשה. ההשלכות עלינו ועל החיים במדינה כה מתוחה מדאיגים. האם מרוב מתח שגם כילדים אנו חשופים אליו, גם אנחנו פיתחנו הפרעת מתח כרונית כלשהי? האם אנו מעבירים את ההפרעה הזו הלאה לילדנו והאם בגלל הפרעת המתח הזו אנחנו אגרסיבים יותר, חשדנים יותר ואכפתיים פחות? במילים אחרות, האם בגלל המתח הרב פיתחנו הפרעת מתח שמעוותת את השיפוט שלנו וגורמת לנו להיות אגרסיבים ללא יכולת לסמוך על האחר ולהגיע עימו לפיוס?

שימו לב, אני לא מציע שהכל אשמתנו ואני לא מציע שהמבצע הנוכחי התחיל בגללנו. בודאי שיש לנו אויבים והם בהחלט עושים פעולות טרור נגדנו ובתגובה מותר לנו להגן על עצמנו. אני רק מנצל את תקופת היאוש, השבר והמשבר הזו, תקופה בה הפצעים חשופים ואנו מוכנים לחשוב יותר לעומק על המצב ועל עצמנו כדי שנבחן גם את התנהגותינו. מה שאני מציע הוא שיש תקווה, אך בשבילה צריך לבחון גם את עצמנו ולהשתנות בהתאם. צריך לזכור ש"צריך שניים לטנגו" והפעולות שאנחנו עושים משפיעות גם כן על הצד השני ואם באמת מרוב מתח אנחנו אגרסיבים יותר, האגרסיביות שלנו תשפיע על הצד השני. התמונה והניסוי הבאים יכולים להמחיש למה אני מתכוון - 

   

     

עשו את הניסוי הבא, עימדו מול מישהו או מישהי ותושיטו ידיים כמו בתמונה, כעת ליחצו כנגד היד השניה. מה קורה?
סביר להניח שהאדם השני לוחץ את ידו חזרה כנגד היד שלכם, נכון?
כמו בחוק הפעולה והתגובה שיש במכניקה של ניוטון, גם כאן וגם במאבקי כוחות באופן כללי כאשר צד אחד לוחץ על השני, הצד השני ילחץ בחזרה. לכן, ככל שצד אחד יהיה אגרסיבי יותר כך גם הצד השני יהיה אגרסיבי יותר. עין תחת עין ובסוף כולם עיוורים, כבר אמרנו?
הדבר המצחיק והעצוב במאבקי כוחות הוא שאפשר להמשיך במאבק הכוחות הרבה אחרי שהצדדים כבר שכחו על מה הם נאבקים וכל מה שנשאר הוא מאבק אגו, מי צודק. כדוגמה אפשר לחשוב על ילדים שרבים, אחד אומר "שתים- עשרה" והשני אומר "-לא, תריסר!" וכך הם ממשיכים עוד ועוד. מכירים את הריבים המטופשים הללו? אלו הם מאבקי כוחות. כדי לצאת ממאבקי כוחות כאלה צריך להפעיל את החשיבה המורכבת והבוגרת יותר, ולא את הדחפים, אך כמו שראינו הפרעות מתח גורמות לדחפים להיות חזקים מאד ולהתגבר על החשיבה הבוגרת. לכן, אם אנחנו אכן סובלים מהפרעת מתח, אנחנו בבעיה רצינית. גם אם לא אנחנו התחלנו וגם אם הצד השני לא תמים כלל, עדיין יהיה קשה לנו להשתלט על הדחפים החזקים, לעצור את מאבקי הכוח ולהפעיל חשיבה בוגרת שתמצא פתרון הוגן לשני הצדדים (גם הילדים שרבים יגידו למורה שבאה להפריד, אבל הוא התחיל! גם אם זה נכון, עדיין הם הידרדרו למאבק כוחות מטופש ולא מצליחים לצאת ממנו). רעיון הפרעת המתח הכרונית שלנו ומאבק הכוחות מסביר את תחושת היאוש והתקיעות שישראלים רבים מרגישים לגבי תהליך השלום והמצב הביטחוני. מרוב דחפים ואמוציות שני הצדדים הגיעו למאבק כוחות ילדותי של מי צודק ואין את הכוחות לצאת ממעגל השדים של מאבקי הכוח אל עבר חשיבה בוגרת (ואין גם את המבוגר האחראי שיעזור לילדים ויפריד..). לכן כל כך חשוב לבחון גם את עצמנו ולא רק להאשים את הצד השני.

חלקכם בטח חושב עכשיו שאני מגזים ושאין סיכוי שיש לנו הפרעת מתח שמעוותת את השיפוט שלנו. אולי אני טועה, זהו רק רעיון, אבל צריך לזכור שאנחנו הכי עוורים כשמודבר בהבחנות על עצמנו. כמו הדמות שגידי גוב גילם ב"זהו זה" בזמן מלחמת המפרץ שצעק לאישתו כל הזמן "אני לא עצבן!" כאשר ברור לכולם, חוץ מלעצמו, שהוא ממש עצבני. כך כל אחד מאיתנו ממציא לעצמו הסברים מתוחכמים כדי לא לשים לב לחסרונות של עצמו (מנגנוני הגנה, הדחקה ורציונליזציה בשפת הפסיכולוגיה). לכן חשוב לעצור לרגע, להטיל ספק בתגובה הראשונה שמרגישים ולחשוב עם עצמך לעומק על רעיונות מקוממים. רק כך אפשר להתגבר על דברים שאנו מדחיקים מעצמנו. הכי עצוב לי לראות אנשים שלא מודעים למעשים המזיקים של עצמם. אולי כבר יצא לכם להכיר אנשים שמאד רוצים שיאהבו אותם, אך הם פיתחו שיטות לא טובות לבדוק האם באמת אוהבים אותם. שיטות מציקות שגורמות לסובבים דווקא להתרחק מהם. כך, למרות שהם מחפשים חברים אמיתיים וטובים, הם רק גורמים לחבריהם להתרחק מהם. הנקודה היא שאותם אנשים תקועים בהרגלים גרועים שלא משרתים אותם, אך הם לא מודעים מה ההשלכות של מעשיהם ומדוע הם בכלל עושים זאת. ללא מודעות אין שינוי, וכך הם מאמינים שבאמת לא אוהבים אותם ("עובדה, כולם מתרחקים ממני" הם יחשבו לעצמם) ומחזקים את ההתנהגות השלילית שלהם. זהו סיפור עצוב על מעגל שדים שבונה את עצמו ומתחזק עם הזמן. יש סיכוי שממש כמוהם, גם אנחנו כחברה נתקענו במעגל נוראי שכזה. מצד אחד מתנהגים באגרסיביות יתר ומצד שני לא מודעים אליה אלא רק שמים לב לכך שכולם מתקיפים אותנו ולכן נתקפים ביותר חרדה, יותר מתח ומתנהגים באגרסיביות גדולה עוד יותר.

מה דעתכן ומה אתם אומרים, האם יכול להיות שיש ברעיון הזה משהו? האם מבלי ששמנו לב אנחנו סובלים מהפרעת מתח שגורמת לנו לאגרסיביות יתר ובגללה אנחנו תקועים ולא מצליחים לצאת ממאבק כוחות רצחני עם הצד השני?

זהו זה במפרץ - לקט מערכונים נבחרים

 

שימו דקה 36:50 גידי גוב מצחיק בטירוף (איפה סדרת הסאטירה הרצינית של ימינו?), בתפקיד ארווין העצבני שמרוב מתח צועק ומתנהג באופן אגרסיבי ובכל זאת בטוח שהכל בסדר והוא אינו עצבני. האם גם אנחנו סובלים מאותה בעיה ואותה הדחקה של מצבנו?

פוסט טראומטי

הדרך הנכונה לבדוק האם הרעיון אמיתי או לא תהיה לבחון אותו בסדרת ניסויים מבוקרים. ניסוי אחד כזה יכול להיות מתן מבחני רמות חרדה ומתח למדגם מייצג מתושבי ישראל היהודים ולבדוק לפי מבחנים ידועים אלה עד כמה אנחנו קרובים להיות מוגדרים כבעלי הפרעות מתח ו-PTSD. עד כמה שאני הצלחתי לבדוק באינטרנט, לא מצאתי שנעשו מחקרים מסוג זה. אפשרות שניה היא לבדוק זאת בדרך עקיפה, נבדוק את כמות ההתנהגויות השליליות שקשורות להפרעות מתח בישראל לעומת מדינות אחרות. ראינו למשל שבמקרים רבים אלימות במשפחה נובעת מטראומת ילדות והפרעת מתח של הזכר המתעלל. אלימות בכביש גם כן יכולה להעיד על הפרעות מתח ותוקפנות מוגברת ולכן אפשר לבדוק גם את מצב זה בישראל לעומת שאר העולם. הבעיה בבדיקות עקיפות היא שיכול להיות שיש גורמים נוספים המשפיעים על כמות מקרי האלימות במשפחה או על כמות האלימות בכביש שלא קשורים להפרעות מתח ולכן צריך להיזהר כשמנסים להסיק מסקנות ברורות על הפרעות מתח מנתונים עקיפים שכאלה.

לא היה קל למצוא את הנתונים הללו, אבל הצלחתי:

בתמונה הזו, שלקוחה מאתר פרוייקט מצב הנשים העולמי, רואים השוואה בין כל מדינות העולם לגבי רמת הביטחון הפיסי של נשים בעולם (נכון לשנת 2009). כדי לחשב את רמת הבטחון הפיסי של הנשים לוקחים בחשבון אלימות במשפחה, תקיפות ומקרי אונס של נשים. זוהי ההשוואה הקרובה ביותר שהצלחתי למצוא לכמות מקרי האלימות במשפחה בעולם. מהתמונה עולה שרמת הבטחון הפיסי של הנשים בישראל מוגדרת כנמוכה (שימו לב שבשטחי ישראל לא כלולים יהודה, שמרון ועזה. שם המצב יותר גרוע). היא גבוהה יותר ממדינות ערב וממרבית מדינות העולם השלישי, אך נמוכה יותר מכל המדינות המפותחות כמו ארה"ב, קנדה ומערב אירופה. הנה עוד נתונים סטטיסטים על אלימות במשפחה בישראל-

 "בין 141,700  ל 200,000 נשים הן נפגעות אלימות מצד בן זוגן וכ-600 מאלף ילדים חשופים לאלימות במשפחה. 11.2% מהנשים בארץ (כ 141,000) דיווחו על אלימות פיזית (ומאז מספר זה עלה ל- 12.9) ו- 7.6% דיווחו על אלימות מינית שהתרחשה בשנים שקדמו לשנה האחרונה. 56% מהנשים שהשתתפו במדגם..אמרו כי נפלו קורבן לתוקפנות מילולית והתעללות רגשית בשנה האחרונה. לשם השוואה, דו"ח ארגון הבריאות העולמי לשנת 2002, המסתמך על 48 סקרים שונים, מצא כי באוסטרליה, קנדה וארה"ב דיווחו רק 3% מהנשים על חשיפה לאלימות מצד בן זוגן, 52% מהנשים הפלסטיניות הנשואות בגדה המערבית וברצועת עזה דיווחו על אלימות מצד בני זוגם (נתונים של השרות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות המסתמכים על סקר ארצי שערך משרד הרווחה - 24.11.03)".

ומה לגבי אלימות בכבישים? את המדד הכי קרוב לכך הצלחתי למצוא כאן. אם נניח שנהג מתוח ואלים מגביר את הסיכוי לתאונה קטלנית, אפשר למדוד מה הסיכוי שרכב מסויים יהיה מעורב בתאונה קטלנית כמדד עקיף למתח ותוקפנות. מסתבר שבשנת 2011 הסיכוי של רכב כלשהו להיות מעורב בתאונה קטלנית, הכי גבוה בישראל לעומת שאר מדינות אירופה (שנה אחרי יש השתפרות, אך עדיין ישראל מעל הממוצע של שאר מדינות אירופה. לפי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לשנת 2012)

הרוגים בתאונות דרכים למאה אלף כלי רכב בשנת 2011

היחס שבין מספר ההרוגים בתקופה מסוימת למספר כלי הרכב, משקף את הסיכוי של רכב אקראי להיות מעורב בתאונה קטלנית במהלך התקופה.

כבדיקה עקיפה אחרונה אפשר לבחון עד כמה אנחנו תוקפניים כלפי עצמנו בעזרת מדד הביטחון האישי של ישראל יחסית למדינות המפותחות בעולם (מדינות החברות בארגון ה-OECD). בתחום הביטחון האישי דורגה ישראל בשנת 2014 במקום ה-31 מבין המדינות המפותחות. 6.3% מאזרחי המדינה העידו כי היו נתונים לאיום או פגיעה ב-12 החודשים האחרונים - לעומת 3.9% במדינות ה-OECD. עוד עולה כי 63% מהישראלים מרגישים בטוחים כשהם הולכים ברחוב בלילה, לעומת 69% ב-OECD. ישראל מתברגת במקום ה-33 בשיעור מקרי התקיפה בשנה החולפת. רק במקסיקו, ברזיל, צ'ילה ובלגיה היה שיעור גבוה יותר של תקיפות מאשר בישראל.

​אם נסכם בזהירות את הבדיקות העקיפות האלה, אנו רואים שמבחינת אלימות במשפחה הביטחון הפיסי של הנשים נמוך. אפשר לראות שאומנם מצבנו טוב יותר ממצב המדינות בעולם השלישי, אך ביחס למדינות מפותחות בישראל יש סבירות הרבה יותר גבוהה לעשות תאונה קטלנית ומדד הביטחון האישי נמוך. כל המדדים האלה תומכים בכך שישראל סובלת ממתח, אלימות ותוקפנות גבוהים. הנתון החשוב ביותר הוא לגבי הביטחון הפיסי הירוד של נשים בישראל אחרי שמחקרים רבים הראו את הקשר בין אלימות במשפחה ובין הפרעת מתח. אבל כמו שרשמתי קודם, הדרך הנכונה לבדוק האם אנו סובלים מהפרעת מתח כרונית תהיה לבחון אותו בסדרת ניסויים מבוקרים הבאים לבדוק עד כמה אנחנו קרובים להיות מוגדרים כבעלי הפרעות מתח ו-PTSD.   

עד שיעשו מחקרים מסוג זה אפשר לנסות ולהעמיק מהי בדיוק טראומת הילדות שיצרה אצלנו את הפרעת המתח הכרונית שלנו ומה בדיוק התוצאות של הפרעת המתח הזו? אז נוכל להבין גם כיצד לפתור אותה. כשנעמיק כך נגלה גם עד כמה הרעיון הזה "יפה" מבחינה מדעית, ז"א איך הוא מצליח להסביר הרבה תופעות שונות שאנו רואים סביבנו בעזרת תיאוריה אחת פשוטה. בנוסף, רוב הבעיות הפסיכולוגיות הופכות קלות יותר ונפתרות ברגע שמתגברים על ההדחקה ומדברים על עומק הבעיה. באופן כללי, מודעות היא הדרך להתגברות ולהתפתחות ולכן כדאי לדון ולחדור לעומק התופעות.

 

כמו שראינו טראומה של אימה קיומית מובילה בד"כ להתפתחות של הפרעת מתח שגורמת להתנהגות אגרסיבית, אלימה וחשדנית כלפי האחר. איזה טראומה גרמה לנו לאימה כה גדולה? כזו שמאיימת עליך בכיליון מוחלט וכזו שאי אפשר להתמודד איתה חוץ מאשר לפתח הפרעת מתח תמידית? עם כל הכבוד למבצע האחרון, לפעולות הטרור ולכל מלחמות ישראל, אני לא חושב שאלו הגורמים לטראומה. הגורם הוא פעולה הרבה יותר קיצונית ונוראה, כזו שלא נראתה בהיקף כה גדול עד אז בתולדות המין האנושי. אני מדבר כמובן על השואה.
השואה היתה התגלמות של רוע ושנאה מתוכננים ומבוצעים בצורה יעילה ומכניסטית, כמו מכונה משוכללת המכוונת להשמיד תרבות אנושית מסויימת, היהדות. בני אדם ששכחו את צלם האנוש והפכו למכונת הרג משומנת. מכונה שתוכננה לעבוד עד להשמדה מוחלטת וטוטלית של כל העם היהודי בעולם. לא משנה היכן התחבאת כיהודי בזמן השואה, האיום היה איום ומבהיל. עצם כתיבת התיאור הזה כבר גרם לי לרעד וחרדה בכל הגוף.. הרוע שקוף האדם מסוגל לו פשוט לא יאמן (מתחרה רק עם הטוב שאנו מסוגלים לו לאחר תהליך התפתחות).
לא צריך לעבור בעצמך את האירוע הנורא כדי לחוות את הטראומה. עצם זכרון השואה שעברנו כעם, עצם זכרון ההשמדה הטוטלית, חסרת הפשרות הזו שעמדה מעל לראשו של כל יהודי היא זו שהכניסה וממשיכה להכניס אותנו לטראומה דור אחר דור מאז השואה. כל שאר המלחמות ופעולות הטרור כנגד ישראל רק מעצימות את הטראומה ואת הפרעת המתח שלנו. כתוצאה מאימת המוות הכל כך מוחשית הזו שאנו חווים כל פעם מחדש בעזרת זכרון השואה, פיתחנו הפרעת מתח אשר מתוחזקת בעזרת מלחמות ושאר משברים.

השואה היא מקור הטראומה ומקור הפרעת המתח שלנו. היא הכניסה אותנו לאימה קיומית. מבחינתנו אנחנו תמיד הילד הקטן והמפוחד שמרים ידיים ויודע מה צפוי לו.

איך מתמודדים עם פחד ומתח כל כך עמוקים וקשים? מדחיקים ומפתחים גישה אגרסיבית לחיים. הפחד העוצמתי הופך לאמונה חזקה שכולם רוצים להשמיד אותי ואמונה כה חזקה נראית לנו כאמת ודאית בלתי מוטלת בספק. במילים אחרות, כשנבדוק את תושבי ישראל היההודים נראה שבממוצע אנחנו פוחדים פחד מוות מהשמדה שלנו ולכן בטוחים שכולם רוצים להשמיד אותנו. לאדם כזה, בעל הפרעת מתח, כל פעולה עויינת כמו מעשה טרור ומלחמה היא כמו הוכחה חד משמעית לכך שהוא צודק ובאמת אי אפשר לסמוך על אף אחד וכולם רוצים להשמיד אותו. המצב דומה לאדם שעבר התעללות מינית ממושכת בילדות ובעקבות ההתעללות מפתח הפרעת מתח חמורה ו-PTSD. ד"ר ענת גור (פסיכותרפיסטית שמטפלת בנשים שעברו התעללות מינית) כותבת בבלוג שלה חוכמת נשים "ברור כי כאשר ההתעללות קורית עם אדם מוכר, קרוב, שאמור לדאוג, לטפל ולשמור על הילדה היא מפתחת עיוותים קשים מאוד בתפיסת יחסים. קיימת בגידה עמוקה ביחסים דבר שלא מאפשר התפתחות של אמון בסיסי. הפגיעה הקשה הזו ביחסים באה לידי ביטוי בקשיים ביחסים עתידיים של האישה הבוגרת: בחשיפתה לחזרתיות על יחסים עם אנשים מתעללים, חוסר אמון כי משהו בעולם יוכל לאהוב אותה ולטפל בה ללא פגיעה בה, בריחה מיחסים קרובים, וחשדנות עמוקה כלפי כל אחד". מן הסתם זו גישה קיצונית, לא בריאה ולא נכונה בעליל, אך היא משוכנעת בכך שאי אפשר לסמוך על אף אחד בכל ליבה. זו בעיה שבגללה היא תהיה מאובחנת כסובלת מהפרעה שמקשה על תפקוד יומיומי תקין. 

בדיוק כמו אותה ילדה שעברה התעללות מינית ממושכת וגדלה מאז עם חשדנות רבה כלפי כל אחד, כך גם רבים מתושבי ישראל, משוכנעים בכל ליבם בגישה הקיצונית הזו שכל העולם רוצה להשמיד אותם עקב יהדותם ולכן אסור לסמוך על אף אחד אחר. זוהי הפרעה רצינית שלא נותנת לנו לתפקד ולהחליט החלטות בצורה תקינה. אנחנו חייבים להיפתר מצורת החשיבה הקיצונית הזו, אך כדי לעשות זאת אנחנו חייבים לטפל במקור שלה, לטפל באימה העמוקה שלנו מהשמדה.

מוזר לטעון שאנחנו סובלים מהפרעת מתח כאשר מסביבנו נופלים טילים ונחפרות מנהרות רק בשביל לנסות ולהרוג כמה שיותר יהודים ישראלים. הנה רק עכשיו נשמעה אזעקה ושוב נעלצתי לעצור את כתיבת הפוסט כדי לתפוס מחסה ולחכות לפיצוץ מהיירוט של כיפת ברזל ונפילת שברי הטיל. זהו מצב לא הגיוני לחיות בו בשום מדינה ולכן אנחנו עושים מה שצריך כדי לפתור את המצב הזה. הטענה שלי אינה נגד הלחימה שלנו כדי לחיות באופן שפוי. הטענה היא שאסור להוציא מכך את המסקנה שכולם רוצים להשמיד אותנו או שכל הערבים מחבלים. יש מחבלים ואיתם אנחנו יודעים מה לעשות, הסכנה היא שבגלל הטראומה שלנו והפרעת המתח אנחנו נמשיך את צורת המחשבה הקיצונית הזו שכולם רוצים להשמיד אותנו ונמשיך לתת לדחפים מקום מרכזי מדי על חשבון החשיבה הבוגרת שיכולה להוציא אותנו ממאבק הכוחות שאנו שרויים בו. במבצע הנוכחי פחד ההשמדה הזה אפילו עלה מדרגה ולפני מספר ימים קיבלתי שירשור במייל שמנסה להסביר מדוע יש חשש קיומי לישראל מפני החמאס בעזה. משום שדי ברור לכולם שאין כאן באמת מלחמת קיום של מדינת ישראל, היו מי שהרגישו צורך לנסות ולהזכיר לנו את האימה הקיומית שלנו ולהכיל אותה גם על מבצע צוק איתן..

איך מתמודד מי שחושב שכולם רוצים להשמיד אותו? יש שלל צורות התמודדות ומה שמשותף לכולן הוא חוסר אמון במי שמחוץ לקבוצה שלך. ראינו כבר שהתמודדויות עם פחדים והפרעות מתח כוללים התנהגות אגרסיבית, חוסר סבלנות ואלימות כלפי זרים. אפשר להבין את היעילות שבצורת התמודדות כזו. אם אנחנו מפחדים שכולם רוצים להשמיד אותנו כדאי לנו להיות אגרסיבים מולם כדי להרחיק אותם ולמנוע מהם להרוג אותנו, כמו המשפט הידוע "ההגנה הטובה ביותר היא התקפה". אפשר לראות את התופעה הזו גם בין בעלי חיים אחרים. שמתם לב שכלבים קטנים נובחים הרבה יותר מאשר כלבים גדולים? שאלתן את עצמכן פעם למה זה כך?

הכלב הגדול מפחיד, הוא יודע מה הוא שווה ולכן הוא לא צריך להתאמץ ולנבוח כל הזמן. בעת הצורך הוא ידע מה לעשות. הכלב הקטן לעומת זאת יודע שהוא קטן וחסר סיכוי בעימות מול הכלב הגדול. מה נשאר לו לעשות? ההגנה הטובה ביותר היא התקפה ולכן הוא נובח, מתקיף את הכלב הגדול בקולות רמים בתקווה שהנביחות ירתיעו את הכלב הגדול ויגרמו לו לעזוב אותו בשקט. לכן בדרך כלל "כלב נובח לא נושך", הוא פשוט פחדן מדי. בניגוד למה שרואים על פני השטח, הכוח האמיתי נמצא דווקא בשקט, במי שיודע מה הוא שווה ומתקיף רק כשצריך. דווקא מי שעושה הרבה רעש הוא החלש וזו דרך ההתגוננות שלו כדי לשרוד. ניתוח פסיכולוגי זה מאד מתאים למבצע הנוכחי. החמאס חלש ונלחם על הישרדותו ולכן הם "נובחים בקולי קולות", שולחים טילים, חופרים מנהרות וכדומה. ישראל חזקה ולא נלחמת על הישרדותה ולכן יכלה להרשות לעצמה להבליג ולהגיב רק כאשר תקפו אותה בצורה רצינית מדי. בצורה דומה ובניגוד למה שנראה על פני השטח, מי שמשוויץ הוא דווקא האדם שמרגיש חסר בטחון ודווקא מי שיודע מה הוא שווה לא טורח להראות לכולם כל הזמן עד כמה הוא חכם. שוב אנו רואים עד כמה פני השטח יכולים להטעות ומדוע חייבים להתעמק כדי להגיע לאמת וכדי להתפתח.

למרות שישראל באמת חזקה ולמרות שצה"ל הוא צבא איכותי כנראה מהטובים בעולם, למרות שיש לנו טכנולוגיות צבאיות מרשימות ופצצות מכל סוג וצורה ואפילו יכולת גרעין מרתיעה. למרות כל אלו אני טוען שכשנשאל את רוב הישראלים ונחקור אותם לעומק הם עדיין מרגישים חלשים, עדיין מרגישים שאנחנו נלחמים על הישרדותנו ועל עצם קיומה של מדינת ישראל. אפילו כעת במצבע מול החמאס אני בטוח שמרבית תושבי המדינה מרגישים רגשות חרדה עמוקים כאילו מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית ממשית. זוהי האימה הקיומית שנמצאת בבסיס הפרעת המתח הכרונית שלנו. למרות שאנחנו הכלבים הגדולים והחזקים בשכונה, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו פודל קטן וחלש. כאילו כל משבר קטן יכול למוטט את מדינת ישראל ולהביא להשמדתנו הסופית, כפי שניסו לעשות לנו בזמן השואה. האימה הקיומית הזו מעוורת אותנו מלראות את המציאות כמות שהיא. במקום להיות בטוחים בעצמנו אנחנו מרגישים נרדפים וחלשים כשבמציאות אנחנו חזקים ובעלי בסיס איתן. הבעיה שההפרעה הזו והשיפוטיות המעוותת שהיא גורמת לנו מכתיבים את בחירותינו ואת התנהגותינו גם בזירה הבין לאומית והבטחונית. הרבה פעמים אנחנו מנסים לנבוח ולהתנהג באגרסיביות, גם כשלא צריך, מתוך רגש השרדותי במקום לחוש חזקים ובטוחים במקום שלנו.

יש מי שבוחר בעקבות תחושת האימה הקיומית הזו להתרחק לגמרי מהזכרת הנושאים המפחידים הללו. אנשים אלו חיים במין עולם סגור שהם יצרו לעצמם, בו הם מרגישים בטוחים. דיברתי פעם עם מישהי, דור שני לשואה, שיחה ארוכה בביתה. לאחר שחדרנו את השכבות החיצוניות של ההדחקה היא הודתה שמבחינתה הנאצים תמיד מחוץ לדלת. הסכנה אף פעם לא עוברת ולא מסתיימת. מבחינתה כל מה שישראל עושה מוצדק וטוב, העיקר שנצליח לשרוד עוד יום, עוד שנה, עוד עשור. אי אפשר לערער את האמונה הזו שלה, כי אם היא תתערער זה יעורר עצלה את האימה הגדולה שאי אפשר להתמודד איתה. היא מקרה קיצוני יחסית שמודע במעט למצבו ולהפרעה שלו. גם אם אנחנו לא מרגישים שהנאצים בדלת, כפי שראינו, רובינו מרגישים שכל דבר קטן יכול להשמיד את ישראל ולחשוף אותנו להשמדה. מסיבה זו, רובינו מרגישים במלחמת הישרדות תמידית וכאשר מישהו נמצא במלחמת הישרדות לא רק שהוא נובח הוא יעשה הכל כדי לשרוד. אין לו אפשרות לפנות מקום ולחשוב על האחר, קודם כל הוא חייב לשרוד. ולכן, שוב, כל מה שישראל עושה מוצדק וטוב, העיקר שנצליח לשרוד עוד יום, עוד שנה, עוד עשור. גישה כזו לא משאירה מקום לחשיבה בוגרת שלוקחת בחשבון את רגשות האחר וכאשר היא מופעלת בטעות מתוך טראומה והפרעת מתח היא מונעת מהאדם להתמודד בצורה בריאה ומושכלת עם החיים.

קחו את כל התופעות שהזכרנו, אימה קיומית שיוצרת הפרעת מתח המתלווה באמונה ודאית שכל מי שמחוץ לקבוצה שלך רוצה להרוג אותך ובהרגשה כאילו אנחנו במלחמת הישרדות מול כל שאר העולם. כל התחושות הללו גורמות להתנהגות אגרסיבית של "נביחות" התקפיות ויכולת נמוכה להכיל את האחר ואת רגשותיו. ללא יכולת כזו הסבלנות והסובלנות לאחר יורדת ואי אפשר להרגיש אמפטיה למי שלא בקבוצה שלך. כל הופעות הללו מסבירות בצורה מאד יפה תגובות של ישראלים רבים למצב ובכלל לתהליך השלום ולערבים. החל מתגובות קיצוניות ועד לקונצנזוס הישראלי. הנה לדגומה התגובה הקיצונית הבאה שהופיעה בפייסבוק בעקבות רצח הילד הערבי בידי יהודים קיצוניים -
"כולה רצח ערבי מסריח! יא אוהב ערבים לקקן! עוכר ישראל! על הנערים שלנו בכית?!"
זוהי תגובה קיצונית ולכן קל לראות את תגובת הכלב הקטן הנובח. הוא משתמש בכל כוחו להתקיף, הן מבחינת מילים וקללות והן מבחינת המוסריות (על הנערים שלנו כבר בכית?). למרות ההתקפות על פני השטח, מי שכתב את התגובה הזו חי בפחד מאד עמוק מפני השמדה ומרגיש שבשביל לשרוד מותר לעשות הכל וחייבים לנבוח כמה שיותר חזק. מאותה סיבה, אסור להראות חולשה. חולשה היא כמובן להבין את האחר ולכן אסור לגלות איכפתיות לצד השני, הצד שמצליח לגרום לו לפחד כה עמוק. התגובה הזו אומנם קיצונית, אך הרבה ישראלים יסכימו עם העמדה הזו, גם אם בצורה מתונה יותר וללא נביחות מיותרות. הנה עוד כמה סיסמאות ידועות, "אין שלום עם ערבים", "השמאל עוזר לערבים". אלו סיסמאות מתונות יותר, אך גם הן משתמשות באותן הכללות קיצוניות המתאימות לפחד גדול ולהפרעת מתח ובתפיסה שכאשר נלחמים על חייך אסור להתעסק עם שאלות על המוסריות שלך ובטח שאסור לעזור לאוייב הרשע המנסה לחסל אותך. הרי שאלות כאלה יכולות להביא להשמדתך. הסיסמאות הללו מחביאות בתוכן חיים מלאי פחד ואימה קיומית. הרבה אנשי ימין לא מבינים איך אנשי שמאל מסוגלים למתוח ביקורת על הצבא ועל ישראל, מבחינתם, משום שאנו במלחמת השרדות על קיומנו, זהו מעשה בלתי נתפס שעוזר לאויב. יש כאן התנגשות בין האימה הקיומית שלנו לבין הנסיון שלנו לחיות לפי ערכים של הכרה בכל אדם כבעל זכות לחיים נורמלים, חופש ושוויון. הנה דוגמה נוספת יפיהיפיה המסגירה את טראומת השואה, האימה שהיא הותירה בנו והפרעת המתח שהיא יצרה. זהו ציטוט מפי פוליטיקאי ישראלי בשנות השמונים שהפך את הפרעת המתח לביטוי פוליטי:

אברהם שריר, שר המשפטים והתיירות בממשלת שמיר, דיווח על ביקורו באוושויץ:

 

"באושוויץ ראינו כולנו מה קורה לעם חסר מולדת. רק כאן אפשר להבין עד כמה נכונה התעקשותנו לביטחון... כאשר קוראים את הכתוב על השער לאושוויץ 'עבודה משחרררת', אפשר לדמיין איזה 'שחרור' מכין לנו ערפאת אם זממו יעלה בידו... מוטלת עלינו חובה לחשוש מהרפתקאות מדיניות... עם שעבר שואה, אסור לו לקחת סיכונים. חיינו, ואנו חיים, בלי שלום זה כמאה שנה. יהודי אירופה לא חיים בגלל שחסרו בטחון במשך חמש שנים. ללא שלום אפשר להתקיים, בלי ביטחון אין קיום... כל נער ונערה חייבים לבקר באושוויץ. משם יחזרו חדורים בהכרה ובתחושה של חשיבות המולדת. עלינו להיות עם חזק במולדתו. לבנות ולהאדיר את המדינה, להיות בעלי צבא חזק ומורל לאומי גבוה: עלינו לחדול מריב אחים ומפילוגים מיותרים. יהודים אנחנו, גורל משותף לנו".

שוב אנו רואים את האימה הקיומית הגדולה. המסקנה ממנה היא שאנחנו במלחמת קיום תמידית ולכן אסור לנו לנסות ולקחת סיכונים כמו תהליך השלום. השואה והפרעת המתח שהתפתחה ממנה יצרו תפיסה של מאבק הישרדות יומיומי. תפיסה המפחדת עד כדי כך מהשמדה עד שהיא מעדיפה לחיות במצב ודאי בכל מחיר, גם אם המצב הודאי הוא של חוסר שלום, העיקר שנצליח להתקיים עוד רגע, עוד שנה, כי מי יודע מה יקרה אם ננסה לצאת לתהליך שלום בעל ויתורים טריטוריאליים. מה כן צריך לעשות? לא לסמוך על אף אחד ולהיכנס פנימה לתוך עצמנו ולדאוג להישרדות שלנו במלחמת הקיום הזו מול כל העולם שרוצה להשמיד אותנו.

Displaying בעיית דימוי עצמי.jpg

אולי מישהו צריך לומר את הדברים בצורה ברורה, פעם אחת ולתמיד. לא כולם רוצים בהשמדתנו, אנחנו לא במלחמת השרדות, יש לנו כבר מדינה והמדינה שלנו חזקה מאד ויציבה. לא צריך לנבוח כל הזמן, אפשר לנשום ולהירגע. לא צריך לחשוש כל כך, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקחת בחשבון במערכת השיקולים שלנו גם את הצד השני. לא "כל הערבים רוצים להרוג אותנו", אפשר להגיע לשלום ויש פרטנרים לשלום בצד הערבי.

כתוצאה מטראומת השואה ומהפרעת המתח הכרונית שלנו, הקונצנזוס הישראלי חי עם האימה הקיומית הזו, מרגיש במלחמת הישרדות תמידית ולכן לא מבין מדוע לראות בכלל את הצד השני כשאתה נאבק על קיומך. התגובה הבאה שפורסמה בפייסבוק לאחר חטיפת הנערים הישראלים ולפני תחילת מבצע צוק איתן, נותנת תשובה עד כמה חשוב לצאת מהפרעת המתח שלנו ולהתחיל להכיל גם את האחר בתוך השיקולים שלנו -

מאת גיא ג'אנה:

"אספר סיפור אמיתי ששינה קצת את השקפת העולם שלי בזמנו.
נכנסנו פעם לכפר ערבי במילואים בכדי לעצור מבוקש.
זה היה בחמש בבוקר במסגרת מילואים לפני שנים רבות.
החבר'ה הטובים (אנחנו) והחבר׳ה שלי במילואים הם באמת אנשים טובים - גדוד צנחנים מן המניין מטובי בנינו ואהבתי אליהם גדולה.
הלכנו לעצור מבוקש (מנייאק) שלא ממש ידענו מי הוא או מה הוא - והוא גם לא העניין - הוא היה מבוקש וקיבלנו פקודה.
מאמינים בצדקת דרכנו - הטובים נגד הרעים - וכמובן חדורי מוטיבציה כמו שלימדו אותנו להיות בכל חיינו.
אנחנו הטובים נגד הרעים הרי זה ברור...
לבושים באפודים, שחפצ״ים וקסדות כשפנינו צבועות בשחור כיאה ללוחמים אמיצים.
הגיבורים נגד הבן זונה המבוקש.
אך כמו שכתבתי - הוא לא העניין והפעילות הסתיימה בהצלחה,
וככה קצת לפני שבע בבוקר היינו במצב של יציאה מהבית שלו אחרי התפיסה המוצלחת.
אחת מעשרות פעולות שמבוצעות בשטחים מדי שבוע - לא משהו מיוחד...
בדרך החוצה לפני שהכפר מתעורר, הלכנו בשקט לכיוון נקודת האיסוף שלנו במהירות בכדי לא להיגרר לעימות.
וככה ברחוב שנראה כמו רחוב הודי לכל דבר נפתחה פתאום דלת של חצר וממנה יצאו אמא ושתיי ילדות קטנות בגילאי ארבע חמש.
הילדות היו בהירות שער ואני כשראיתי אותן חייכתי לעברן ונפנפתי להן לשלום - הרי אני בנאדם טוב בסה״כ.
הילדות הביטו אליי ולהפתעתי פרצו בבכי קורע לב והתחבאו מאחורי האם.
המראה שלהן בוכות בגללי רודף אותי עד היום!
כשחשבתי על כך - וכשראיתי את עצמי במראה (בלבוש הלוחם וצבוע פנים) לאחר מכן הבנתי שאני לא ממש האיש הטוב עבורן.
וכשנולד הילד שלי חשבתי על עצמי.
מה אני הייתי עושה בסיטואציה הפוכה?
בסיטואציה בה חיילים זרים היו נכנסים לכפר שאני גר בו וגוררים איזה חבר החוצה ליד הילד שלי.
אם הייתי בסיטואציה כזאת שחוזרת על עצמה כל מספר ימים,

הריני להבטיחכם כי הייתי מארגן סליק קטן ודואג לכך שהבני זונות האלה שינסו להתקרב למשפחה ולחברים שלי ישלמו על כך וביוקר.

ביננו, כל אחד מהאנשים כאן בארץ היה עושה את זה או לפחות חושב על כך.
אני מאמין בזה שאנחנו כעם וכמדינה אנשים טובים.
ואנחנו צריכים לזכור ולדעת שאנחנו מדינה חזקה בעלת אחד הצבאות החזקים באזור אם לא החזק שבהם.
תמיד חשבנו על עצמנו כקטנים נגד הגדולים והמפחידים - אך בואו לא נשלה את עצמנו - אנחנו הם הגדולים והחזקים היום. וכגדולים וחזקים אנחנו צריכים לשמש דוגמא טובה ומוסרית לאלה שמסביבנו.
אני כואב את כאב האובדן של בנינו - וקשה לי לעכל את מה שעבר עליהם ומה שעובר עליהם ועל המשפחות שלהם 

ובעצם על כולנו כעם וכמשפחה אחת.

עין תחת עין תחת עין תחת עין - זה מעגל שלא ייגמר לעולם....
אני לא מנסה להרגיז אף אחד מחברי - אני פשוט מבקש שנפתח את העיניים ונחשוב מה יותר נכון לעשות
כשאנו חושבים על המציאות דרך העיניים של האויב האכזר ונחשוב על הפתרון הנכון ולא מתוך רגש הנקמה והכעס בלבד".

קשה להסכים ולחוש את התחושות שגיא מתאר כאן כאשר אנחנו בתחושת הישרדות תמידית. בעקבות בכי הבנות משהו התערער בו ובדומה לעדי מהסיפור הקודם הוא נבהל מספיק כדי להשתחרר מאחיזת הפחד, הפרעת המתח והדחפים והחל לחשוב בצורה מפוכחת יותר ומורכבת יותר בה אפשר לעמוד בצד השני ולהסתכל על המצב מנקודת ראותם. לא בטוח שתסכים עם זווית המבט שלהם, אבל לפחות תוכל להבין אותם ולקחת זאת בחשבון לפני שתקבל החלטות. כן, יש דבר כזה להבין מישהו למרות שלא מסכימים איתו. תחשבו למשל על המקרה הבא, אבא אומר לביתו לא לרוץ כדי לא ליפול ולהיפצע. בכל זאת היא רצה נופלת ונפצעת ומתחילה לבכות בכי מר. מה האבא אמור לעשות?
הדבר הנכון אינו לבוא ולהגיד לה "אמרתי לך לא לרוץ, נו, נו, נו!" אלא לחבק אותה ולשים לה יד מרגיעה על הפצע. להבין אותה ואת כאבה, למרות שהיא טעתה. באותה צורה אפשר למשל להבין את הצער של תושבים ערבים שפונו מבתיהם עם קום המדינה מבלי רשות לחזור לשם, גם אם ברור לנו שהם לא יוכלו לחזור (בדיוק כמו שניתן להבין את צער האבוריג'נים, תושבי אוסטרליה המקוריים, אשר נדחקו לפינה ועברו השמדת עם ע"י האנגלים, למרות שברור שאין להשיב את מה שאירע). המקרה בו אי אפשר להבין זאת הוא רק כאשר מרגישים את הטראומה ואת הפחד מהשמדת מדינת ישראל. במקרה כזה כל דבר קטן יכול להכחיד אותנו במלחמת ההישרדות שלנו ואסור להראות אף חולשה אלא רק נביחות רמות. מי יודע מה יקרה אם ננסה להבין את האחר, הכל יכול להתמוטט.. באופן נורמאלי, ללא טראומות, אפשר להבין מדוע ערביי ישראל ירצו לציין את יום הנאכבה ואפשר לתת להם לציין זאת מבלי שזה יגיד דבר על קיומה של מדינת ישראל, בדיוק כמו שראש ממשלת אוסטרליה ביקש סליחה מהאבוריג'נים בשנת 2007. כל שצריך הוא רק להיות בטוחים בעצמנו ובמדינתנו, ללא הפרעות מתח מיותרות.

שלום חנוך - בדיוק כמוך

 

שירו של שלום חנוך הוא דוגמה מצויינת נוספת לראיה בוגרת ומורכבת יותר שניתן להגיע רק מתוך בטחון ופתרון הפרעת המתח שלנו. שימו לב למילים:

אדם מוזר הוא האויב שלך - בדיוק כמוך
פתאום הוא גם רוצה להיות - כמוך בדיוק
פתאום הוא קם ומתייצב מולך
מתעקש לחיות.

אתה יודע שהבן אדם - בדיוק כמוך
לא ממהר להתאבד - כמוך בדיוק
וזה לא פלא שגם הוא נלחם
וגם הוא פוחד...

זהו האויב שלך
זהו האויב שלך
בדיוק כמוך
בדיוק כמוך - בדיוק.

אולי גם הוא מכור למשהו בדיוק כמוך
ולא יכול להגמל כמוך בדיוק
פוחד שישאר מתישהו רק עם ההרגל
זהו האויב שלך
זהו האויב שלך

בסך הכל גם הוא בשר ודם - בדיוק כמוך
לא מאמין לאף אחד - כמוך בדיוק
והוא יכול להיות אוהב שלך
אם תושיט לו יד
אדם מוזר הוא האויב שלך - וגם הוא לבד

זהו האויב שלך
זהו האויב שלך

בדיוק כמוך
בדיוק כמוך

בדיוק!

הנה אנו רואים כיצד הפרעת המתח הכרונית שלנו עלולה לעוות את תפיסת המציאות שלנו ואת ההחלטות שאנו מקבלים לכיוון הרבה יותר אגרסיבי ואלים ממה שבאמת צריך. חשוב שנטפל בעצמנו ובאימה הקיומית שחווינו, אחרת מעגל הדמים הזה ימשך תוך מאבק כוחות שהופך אגרסיבי יותר ויותר עם הזמן. אפשר לשאול איך אנחנו מצליחים לעורר את טראומת השואה ואת הפרעת המתח דור אחרי דור? המחקר של כרמן מציע שיש גורמים תורשתיים שמעבירים את צורות ההתנהגות הללו לדור הבא, גם אם לא נעשה דבר. אך בנוסף אנחנו עושים הרבה מאד מאמצים תרבותיים בכדי להעביר הלאה את הטראומה ואת ההפרעה. תראו למשל את התמונה הבאה שצולמה לפני כמה שנים בבית ספר יסודי בחולון -

משום מה אנחנו צריכים תירוץ לכך שתהיה לנו מדינה, ומהו התירוץ? כי כולם רוצים להרוג אותנו, החל מפרעה, דרך הנאצים כמובן ועד הערבים. ההסבר הזה גרוע בגלל כל כך הרבה סיבות, די מדהים שזו תמונה אמיתית מבית ספר אמיתי שאמור לחנך את הדור הבא. תפיסת עצמנו כקורבן החלש, זה שכולם רוצים להשמיד ואנחנו במלחמת קיום מתישה נלחמים על הישרדותנו זועקת מן התמונה הזו. מדוע בכלל אנחנו צריכים תירוץ לקיום המדינה? היא כבר קיימת והיא חזקה (ובאותו עניין, גם לא צריך לחפש "קושאן"או הוכחה לכך שישראל היא שלנו). שימו לב להכללה על כך שכולם רוצים להרוג אותנו לאורך ההיסטוריה וכיום אלו כל הערבים בעולם. לפי התמונה אין גם הבדל עקרוני בין הנאצים לבין הערבים. אין כאן יכולת הפרדה מורכבת יותר בין מי שרוצה בהשמדתינו לבין מי שמכיר בקיומינו מתוך התרבות הערבית הענפה. שוב אותו גילגול של האימה הקיומית לכך שכולם רוצים להרוג אותנו. זהו עוד אמצעי בעזרתו אנו מעבירים את טרואמת השואה שלנו לילדנו ויוצרים פחד עמוק מכך שתמיד, אבל תמיד, כולם רוצים להשמיד אותנו. אימה קיומית שתיצור בתורה את הפרעת המתח ואת ההתנהגות האגרסיבית ושליטת הדחפים שהיא מולידה.

אפשר לחשוב שאולי הילדים לא קולטים את הרמזים הללו, אבל מחקרים רבים מראים שילדים (וגם מבוגרים) לומדים נורמות התנהגותיות רבות רק מתוך צפייה והבנה של קודים חברתיים מרומזים. דוגמה לכך אפשר לראות בסרטון הבא -

     האם הטלויזיה עושה אותנו אלימים?

 

מתוך סדרת המופת של הבי-בי-סי "ילד בן זמננו" עונה שלוש. הניסוי הוא שחזור של ניסוי פסיכולוגי ידוע משנת 1951 בשם "ניסוי בנדורה". התוצאות הן אותן תוצאות כמו בניסוי המקורי. הטלויזיה משפיעה על התנהגות הילדים לרעה ולטובה לפי תוכן התוכנית. 

כך אנו לומדים התנהגויות על ידי חיקוי עד שהן הופכות לנורמות התנהגות ברורות עד כדי כך שאנחנו בכלל לא שמים לב אליהם. הקטע הבא מתוך הסרט המומלץ "העזרה" מראה דוגמה מצמררת לנורמות גזעניות נגד אפרו-אמריקאים בשנות החמישים בארה"ב מצד נשים צעירות שאפילו לא מודעות לכך שהן גזעניות רק משום שזוהי ההתנהגות המקובלת סביבן.

 

אסור שנעביר בצורה דומה את פחידנו, את הפרעת המתח החמורה שלנו ואת התנהגותנו לדור הבא. חייבים לפתח מודעות לעניין.

ניסיתי להראת במאמר זה שהתושבים היהודים של מדינת ישראל סובלים מהפרעת מתח כרונית שנוצרה בעקבות טראומת השואה ומתבטאת במתן ביטוי חזק מדי לדחפים כמו אגרסיביות, חוסר סבלנות לאחר ותוקפנות. בצורה זו אנחנו רואים את המציאות בצורה מעוותת ומקבלים החלטות שלא נותנות לנו להתקדם לכיוון של מדינה החיה בשלום ובאופן נורמלי. בתחילת המאמר טענתי שאם הרעיון הזה נכון, אנחנו צריכים לעבור טיפול כדי להשתחרר מהפרעת המתח הכרונית שלנו, אבל איך אפשר לעשות את זה? הרי המצבים המתוחים שאנחנו חווים לא יעלמו פתאום סתם כך. כעת אנחנו מבינים שכדי לפתור את הפרעת המתח שלנו לא צריך שכל מצבי המתח יעלמו, הפתרון צריך להתמקד בנו. זוכרים את הילדה שעברה התעללות מינית ופיתחה PTSD? כעת היא לא יכולה לסמוך על אף אדם. מן הסתם זו גישה קיצונית, לא בריאה ולא נכונה בעליל, אך היא משוכנעת בכך בכל ליבה. אך אם היא משוכנעת בכל ליבה, איך אפשר לעזור לה? הדבר הראשון הוא לדובב אותה, לדבר איתה שתשחזר מה אירע ותוך כדי מודעות להוציא אותה מהתקיעות שהיא חשה ומההרגשה הקיצונית המוטעית שלה. גם אנחנו צריכים לפתח מודעות לנושאים הללו, לדבר עליהם ולנסות ולפתור כך את הפרעת המתח שלנו. בראש ובראשונה צריך לדבר על הטראומה של השואה וכיצד היא תוקעת אותנו וגורמת לנו להפרעה. בכל דור אנחנו עושים עוד צעד בדרכנו להתמודד עם הדבר המפלצתי שהעם שלנו חווה וכך להשתחרר מאחיזת הטראומה שהוא גרם לנו. בהתחלה היתה שתיקה ויד מאשימה לעבר מי ששרד. בשנות השישים היה זה משפט איכמן שחייב את תושבי המדינה להתחיל לדבר ולשבור את קיר השתיקה על הזוועות שחלק ניכר מהם עברו בזמן השואה. בשנות השמונים היה זה יהודה פוליקר באלבומו "אפר ואבק" שגרם לדור השני להתמודד עם רגשותיו לגבי הוריהם ולגבי השואה. כעת הגיע הזמן שהדור השלישי יצעד את הצעד הבא וידבר על טראומת השואה המתמשכת שלנו, על ההשלכות שלה ועל הפרעת המתח שהיא גרמה לנו.

בנוסף, נצטרך לחשוב כיצד אפשר לנסות ולמנוע את מעבר הטראומה לילדינו ולשים לב להתנהגות שלנו. צריך לשאול למשל באיזה גיל כדאי לספר לילדינו על השואה ואיזה מסקנות מוציאים מהשואה? אנו גם צריכים לנסות ולצאת מצורת החשיבה המוכתבת על ידי הפרעת המתח שלנו. לנסות ולבדוק מתי אנו מגזימים ובטוחים שכולם רוצים להשמיד אותנו, מתי התגובות שלנו אגרסיביות מדי ולנסות ולשים אותנו בנקודת המבט של האחר, גם אם לא נסכים איתו לפחות נבין אותו ונכניס זאת למערכת השיקולים שלנו כפי שאדם בוגר אמור לעשות.

ומה עושים עם כל מי שתקוע מדי בהרגשת האימה הקיומית ולא יכול להרשות לעצמו להשתחרר מההפרעה? אפשר לנסות וללכת בדרכו של מהטמה גנדי. גנדי הצליח להקים מדינה הודית כמעט ללא שימוש באלימות. הוא הפגין ומחה והשמיע את דעתו הנחרצת, אך ללא אלימות. במקום הוא השתמש בדרכים יצירתיות כדי לפגוע בשלטון הבריטי. הבריטים שלא ידעו איך לאכול את הגישה היצירתית הזו הגיבו מתוך הדחפים הפרימיטיביים והשתמשו באלימות כנגד ההודים. כך לאט לאט גנדי צבר אהדה עולמית והצליח לנצח במאבק. כמו גנדי גם אנחנו צריכים להשתמש בדרכים יצירתיות ולא אלימות כדי לצאת ממעגל השדים של מאבק הכוחות ולהשתחרר מהפרעת המתח ההרסנית שלנו. דוגמה יפה לכך ראיתי לפני כשבועיים בהפגנה שנקראה יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים שאורגנה בירושלים בזמן מבצע צוק איתן. הדבר היצירתי כאן הוא שזו אינה הפגנה נגד המלחמה בעזה, זו גם אינה הפגנה בעד החאמס וגם לא הפגנה בעד צה"ל ובעד המלחמה. אז על מה ההפגנה הזו? זו הפגנה נגד מאבק הכוחות שהמנהיגים של שני הצדדים שרויים בתוכו ללא יכולת להשתחרר ממנו. זוהי הפגנה כנגד מעגל השדים המייאש שנראה כבר שאין ברירה אלא להיות חלק ממנו. הנה באים המפגינים, חלק מערביי ישראל ויהודי ישראל, ואומרים אנחנו לא מוותרים, אנחנו יוצאים אל מחוץ למשחק הזה ומסרבים להיות אויבים. מבחינה זו הם לא מפגיני שמאל או ימין, הם לא הפגינו נגד הפצצת עזה ולא הפגינו בעד צה"ל חזק. הם הפגינו בעד שבירת כללי המשחק שמנהיגי שני הצדדים המציאו. זוהי בדיוק הגישה היצירתית של גנדי שיכולה עוד לשנות משהו.

הנה עוד דוגמות ליהודים שחיים בישראל ולמוסלמים שחיים בפלסטין והחליטו לשבור את מאבק הכוחות ולא להיכנע לפחד ולאלימות

בדיוק כמו בהפגנות היצירתיות של גנדי, גם במקרה הזה הרוב לא ידעו איך לאכול את הרעיון של ההפגנה הזו. נראה שהיה הרבה בילבול על מה ההפגנה, וכמובן שהבילבול מאד מהר הפך לאלימות מילולית ופיסית. מה שאפשר ללמוד מגנדי הוא שצריך להמשיך בהפגנות הללו למרות האלימות. כך האמירה הופכת להיות חזקה יותר, מוכרת יותר ומשפיעה יותר בקרב הציבור, עד שבשלב מסויים אי אפשר יהיה להתעלם ממנה גם בדרג המנהיגים. זו מחאה שמתחילה מלמטה ואמורה להמשיך בנחישות כל הדרך למעלה. למרות האלימות והדחפים עד אשר המחשבה הבוגרת תתעורר ותוציא אותנו החוצה ממאבקי בכוחות הילדותיים אל חיים נורמלים ושלווים.

        

מהטמה גנדי במהלך מצעד מחאה

 

 

אנא הפיצו את המאמר!

 

עכשיו יש גם מעין אירוע פייסבוק למאמר אליו אתם יכולים להצטרף ולהפיץ לחבריכם\ן!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל freenl אלא אם צויין אחרת