00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבת חינם

<font color=#CC0099>מחשבות לעצמי על נאיביות ומציאותיות

אנשים רבים פונים אלי במסרים ובמייל בעקבות הקריאה בבלוג.
פעמים רבות אלו הודעות של "וואו איזה יופי, סיפורים וציטוטים יפים אספת", ולפעמים מגיעות גם הודעות של "כמה אפשר להיות נאיבי? העולם מלא ברוע וסבל, באיזה מין בועה אתה חי תגיד לי? אתה לא רואה חדשות? מה אהבת חינם עכשיו בראשך?"

  

אותם כותבים ואנוכי חיים באותו עולם, עולם שיש בו הרבה מאוד עצבות, סבל וכאב; המאזן בין טוב לרע מופר על ידינו בכל יום, אין איזון והמציאות מלאה באנרגיות של כעס, אומללות ועלבון.
אני מוצא את עצמי מזדהה בכל פעם עם הציניות של אותם כותבים, קשה להאמין שאנשים יהיו מרצונם החופשי "סתם נחמדים" או "אוהבים" כדרך חיים, התרגלנו לכל כך הרבה זיוף וניצול ציני של אמון ורצון טוב...
אנחנו מביטים בפניהם של ילדים קטנים ומזהים בהם תום, ראשניות וחדוות חיים אמיתית, שבשלב מסוים נעלמת לכולנו.
מעגל הסבל מגיע גם אליהם, ה"מציאות" טופחת על פניהם הקטנים והם מאבדים לאט לאט את האמון, הופכים לאנשים בוגרים, "ריאלים" ו"מציאותיים", או במילים אחרות: מרירים ואומללים.

יחד עם כל האומללות והכאב שמסביב, למדתי לאורך השנים ועם חוויות החיים לזהות בתוך תוכי חלק קטן אך יציב, שמסרב להאמין שזה כל מה שיש לעולם הזה להציע, רק סבל וכאב וחורבן.
החלק הזעיר הזה - כמו ילד קטן ונאיבי, ממשיך להאמין בפיות ובאנשים שהם מספיק נקיים וטהורים בשביל לראות אותן.
ההגיון אומר שאם אצלי קיים אותו גרעין קטן, הוא בטח קיים גם אצל אחרים, אני לא המצאה חד פעמית וכולנו בנויים די אותו דבר מבפנים.

אני לא מושלם, רחוק מזה - אני בוחר להשתדל לתת לאותו חלק קטן יותר עדיפות על החלק הציני, שגם הוא קיים בתוכי, והקארמה כדרכה הפגישה אותי עם עוד אנשים כמוני - דומה מושך דומה, אז נוצרת הפרייה הדדית ותחושה של קהילה אנושית.
הבלוג "אהבת חינם" הוא תוצר של הפרייה זו, מפגשים עם אנשים חמים, אוהבים ונקיים, אנשים שמאמינים בכל לבם בערכים של צדק, יופי והרמוניה וכל יומם מוקדש לניסיון לבטא כמה שיותר מהערכים האלו, להקרין לסביבתם מחשבות ומעשים של אמת, טוהר מידות וחמלה.
אנשים שלא מחכים שהטוב יגיע אליהם, הם מביאים אותו בעצמם עם כל פעולה.

    

אני מבין היטב את אלו שמטיחים בפני, שזו נאיביות וטיפשות להאמין בבני אדם כשיש כל כך הרבה "חולרות" מסביבנו, להאמין בצדק כשהעולם מלא עוולות, לקוות לטוב בתוך הכאוס - שהרי אף אחד מעולם לא הוכיח להם את ההפך. 
לראות חיובי העיניהם זה לא ריאלי, לדעתם כשאתה נותן מעצמך אתה פראייר, ואם אפשר להתכונן לגרוע ביותר, למה לצפות לטוב?
"יהיה טוב" זה המשפט הכי שגור בלקסיקון שלהם, בעוד שהם בכלל לא מאמינים בזה, ובשבילם הטוב - יהיה תמיד בעתיד; עכשיו לא טוב לי, אבל "יהיה טוב, מתישהו"...
בלי לדעת, הם מתכנתים את חשיבתם לכך שה"טוב" לעולם לא יגיע, כי הוא בעתיד, ואנחנו לעולם לא חווים את העתיד, אנחנו חיים בהווה.

יש בגדול שתי אפשרויות לכל מצב: או שיהיה רע או שיהיה טוב -  50% לזה ו- 50% לזה (וגם זה בהכללה גסה, מובן שלא הכל בחיים שחור ולבן).
למה נדמה שזה יותר "ריאלי" או "מציאותי" להתכונן רק לרע מכל, ולא לצפות לאפשרות שיהיה טוב, אם האפשרויות שוות?
למה חשיבה חיובית היא נאיבית, "אוטופית", "ילדותית", חסרת ביסוס וכל קשר למציאות, ואילו חשיבה שלילית היא "רצינית" ו"בוגרת"?
התרגלנו לכאב, התרגלנו שפוגעים בנו, מרמים אותנו וחומסים מאיתנו את התקוות הכי כמוסות שלנו, הפסקנו לחלום.
הפסקנו להקשיב לקול הקטן הזה בתוכנו, שאומר - "כבר עכשיו טוב", יש לי קורת גג מעל הראש, ובריאות, ומשפחה וחברים שאוהבים אותי, וכסף די צורכי, והשכלה, ויכולת לעבוד ולהתפרנס בכבוד, ומיטה לישון בה בלילה, ומישהו לדאוג לו; כמה אנשים בעולם אין להם אפילו רבע ממה שיש לי?

כמו שיש רע (ויש הרבה מאוד רע) - יש גם טוב בעולם, והוא נמצא בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.
כל אדם שרוצה לראות סביבו יותר טוב, צריך הוא עצמו לבטא יותר טוב בחיים שלו, לא לחכות שהטוב יבוא אליו - אלא להיות הוא זה שמביא את הטוב.
אחד מן העקרונות הראשונים בהתפתחות פנימית הוא היכולת להעניק לאחרים את מה שאנחנו הכי היינו רוצים לקבל, וגם בלי להאמין בקארמה או חוק של סיבה ותוצאה, הטוב יהיה נוכח תמיד - כי אנחנו תמיד קוצרים את מה שאנחנו זורעים.

אני בוחר לבטא יופי.
אני בוחר להשתדל להיות אדם אוהב ונדיב, גם אם בעיני אחרים זה נתפס כתלישות מהמציאות, ילדותיות וחוסר ריאליות. 
אני בוחר להביא חיוך ואמפטיה לסיטואציות של כאב וחוסר אמון.
אני בוחר לקום כל בוקר עם הרגשה של הרפתקה.
אני בוחר לחשוב חיובי, גם כשנראה כאילו החורבן עומד בפתח הדלת.
אני בוחר לתת מעצמי לאלו שזקוקים לעזרה, גם במחיר שמה שאני אקבל בתמורה זו כפיות טובה ופנים חמוצות.
אני בוחר להישיר עיניים אל מול המציאות, ועם כל האתגרים והקשיים שהחיים מזמנים, אני בוחר להאמין שלא רק שיהיה טוב, אלא שכבר טוב.
אני בוחר להיות נאיבי!

תודה לכל הקוראים המגיבים והכותבים!

ינון

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

24 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ינון פיאמנטה אלא אם צויין אחרת