00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

הכל התחיל מנשיקה - פרק 9 - פיקניק

אז, לאחר הרבה זמן, פרק ~

מצטערת על ההמתנה. את פרק 9 עצמו כתבתי יחסית בקלות ובמעט זמן, אבל אז החלטתי להוסיף אליו חלק ממה שתכננתי לפרק 10 והחלק הזה לא הלך לי בקלות. תודה לאורי שהמליצה לי לרשום דברים הזוים ושהשתמשתי באחד מרעיונותיה רק על דמות שונה ולאולגה שעברה על הפרק ועזרה לי עם התלבטויותיי. 

זהו הפרק הארוך ביותר עד כה - 4,646 מילה (פרק 9 המקורי היה כחצי מהאורך), כ-14 וחצי עמודי וורד בכתב Tahoma 12.

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

 

פרק 9 –  פיקניק

דירוג: PG-13

מילים: 4,651 מילה

 

POV  ג'יני

"פיקניק?"

"כן. זה היה רעיון של אוליבר. הוא מרגיש כאן כמו תלמיד חדש. הוא הציע שנאסוף את כל החברים שלנו לבילוי משותף", אמרתי. עמדנו בחדר שלי מול הארון. בחרתי אילו בגדים אלבש לאירוע.

"אני יכולה להזמין את הארי ורון?" שאלה הרמיוני.

"בטח", עניתי. "מה דעתך על השמלה הזאת?" הראתי להרמיוני שמלה תכולה.

"היא נחמדה אבל שמלה זה לא מעשי. הרי נשב על דשא", אמרה הרמיוני. "רגע. מי יכין את האוכל?" עצרתי אנחה. קיוויתי שהיא לא תשאל את השאלה הזאת. היא הבינה מהי התשובה מהמבט שלי. "גמדוני הבית של הוגוורטס הם לא עבדים! יש להם זכויות!"

"ביקשתי מהם. הם שמחו לעזור", אמרתי. החזרתי את השמלה לארון.

"זה ניצול!" התעצבנה הרמיוני.

"הם בחרו לעזור לנו מרצונם החופשי", התגוננתי. הרמיוני עדיין נשארה כעוסה. "הם כבר הכינו את האוכל. מה את רוצה שנעשה?" שאלתי.

"לא יודעת! אולי..." היא חשבה כמה רגעים, מחפשת רעיון, "אולי נשלם להם?"

"בסדר", נאנחתי בהשלמה. "נאסוף כסף מכולם."

"אז מתי הפיקניק?" שאלה הרמיוני, מפויסת.

"מחר בבוקר",  השבתי.

"בסדר. אלך לומר להארי ורון", היא אמרה והלכה.

הסתובבתי חזרה לארון, בוחנת את החולצות. שמעתי את דלת החדר נפתחת שוב. "שכחת משהו, 'מיוני?" שאלתי, ממשיכה לחטט בארון. לפתע שתי ידיים נכרכו סביבי. "לא 'מיוני", לחש לי קול נמוך ומוכר. הסתובבתי בהפתעה, מביטה בבלייז.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי, נדהמת.

"מה, אסור לבחור לבוא לבקר את החברה שלו?" הוא ענה בשאלה. לבי דילג בקרבי כשהוא אמר החברה שלו. עברו יומיים מאז שישנתי איתו בחדרו שבמגורי סלית'רין ולא הייתי בטוחה מה אנחנו.

"איך נכנסת לכאן?" שאלתי.

"יש לי את המקורות שלי", הוא קרץ לי ונשען קדימה כדי לנשק אותי. רק באותו הרגע הבנתי כמה התגעגעתי לתחושה של שפתיו על שלי. משכתי אותו אליי, רוצה להרגיש כמה שיותר ממנו.

"מישהי פה נלהבת", הוא צחק. סטרתי לו קלות על כתפו.

"מה, אסור לבחורה לנשק את החבר שלה?" אמרתי באותו הטון בו הוא השתמש. חיוכו התרחב בתגובה לתשובתי. הוא נראה מקסים כשהוא חייך וכשהוא פלירטט.

"בטח שמותר", הוא אמר, מנשק אותי שוב. "אפילו רצוי."

הפעם לא התנתקנו במשך זמן רב, עד שנשמעו דפיקות בדלת. קפצתי בבהלה, מסתכלת על בלייז. "ג'יני?" זיהיתי את קולו של הארי.

"רק רגע", אמרתי. הסתכלתי סביבי בייאוש, לחוצה. בהחלטה רגעית דחפתי את בלייז לתוך הארון וסגרתי את הדלתות. "אתה יכול להיכנס."

הארי נכנס לחדר. "מה קורה?" שאלתי, מנסה לשוות לקולי גוון רגוע.

"בסדר. רק רציתי לראות אם סיימת עם הגלימה", הוא אמר. לפי הבעתו נראה היה שהוא לא חושד בכלום. נשמתי בהקלה.

"כן", השבתי, מוציאה את הגלימה והמפה ממקום המחבוא שלהן בתיק שלי. "שוב תודה."

"בבקשה. שמחתי לעזור", הוא אמר וחייך. הוא לקח את הפריטים והלך. נעלתי את הדלת בכישוף ורק לאחר מכן הודעתי לבלייז שהוא יכול לצאת ממקום מחבואו. הוא יצא משם רוטן ועם מבט לא מרוצה. "מה?" שאלתי.

"בגללך יצאתי מהארון", הוא רטן. הבטתי בו לרגע, נדהמת, ולאחר מכן פרצתי בצחוק. "זה לא מצחיק!" הוא התלונן.

"כן, זה כן", אמרתי, מנסה להשתלט על עצמי. רק לאחר כמה דקות נרגעתי באופן סופי. בלייז ישב על מיטתי, זועף. התיישבתי לידו. "אתה כועס?" שאלתי. הוא הנהן בשתיקה. ליטפתי את שיערו וצווארו, מנשקת את צד ראשו. "ועכשיו?" שאלתי. הוא הנהן שוב. נישקתי את צווארו ארוכות ועליתי בנשיקות חזרה אל פניו, עוצרת קרוב לפיו. "ועכשיו?" הוא הנהן פעם נוספת, אך פניו נראו פחות מעוצבנות וגופו לא היה נוקשה כמקודם. נישקתי באיטיות את שפתיו. הוא נישק אותי בחזרה, מושך אותי לשבת בחיקו.

"הכל בסדר?" שאלתי לבסוף.

"כן. זה לא שבאמת נעלבתי", אמר בלייז. מבטו נראה מהורהר. "על איזו גלימה הארי דיבר?"

הפניתי את מבטי ממנו. "זה סיפור ארוך."

"תספרי לי", הוא ביקש.

"זה סתם סיפור ארוך ומשעמם. חבל שנבזבז את הזמן שלנו יחד על זה." הרגשתי לא בנוח לשקר לו, אבל לא יכולתי לומר לו את האמת. אסור היה לו לדעת על הגלימה.

"אבל אני רוצה להכיר אותך טוב יותר", הוא התעקש. הבטתי בעיניו. הן נראו כנות ומצפות.

"לא תכיר אותי טוב יותר דרך הסיפור הזה. בוא נעשה משהו אחר במקום", אמרתי.

"כמו מה?" הוא שאל.

"נשאל אחד את השנייה שאלות. אני מתחילה", אמרתי. "מה הצבע האהוב עלייך?"

"ירוק", הוא ענה.

"למה?" שאלתי. "בגלל סלית'רין?"

"לא", בלייז הניד את ראשו, מסמן לשלילה. "אמי אמרה לי שזה היה צבע עיניו של אבי. זה הדבר היחיד שהיא הסכימה לספר לי עליו. היא אמרה שירשתי ממנו את צבע העיניים."

התשובה שלו ומבטו העצוב נגעו בי. חיבקתי אותו והנחתי את ראשי על כתפו. הוא השעין את ראשו על ראשי. "מה לגבייך?" הוא שאל.

"אדום", אמרתי. הוא הביט בי, מחכה שאמשיך. "שום סיבה מיוחדת." אדום היה הצבע שאפיין את המשפחה שלי – בשיער ובהשתייכות הגריפינדורית. מאז שהייתי קטנה אדום היה כל מה שהכרתי, רציתי ושאפתי אליו. חיכיתי בכיליון עיניים ללכת להוגוורטס ולהתמיין לגריפינדור. הבחירה באדום הרגישה לי טבעית. הרגשתי די מטופשת מהתשובה שלי אחרי מה שבלייז אמר.

"עכשיו תורי. מהו הדבר הכי מטופש שאי פעם עשית?" הוא שאל.

"אממ... המבחר די גדול. פחות או יותר כל דבר שפרד וג'ורג' אי פעם שכנעו אותי או גרמו לי לעשות", צחקתי.

"תחשבי על משהו מסוים", הוא הפציר.

"ובכן, עד לפני כמה ימים הייתי אומרת שזה לנשק אותך, אבל גרמת לי לשנות את דעתי", אמרתי, נותנת לו נשיקה קצרה על הלחי. בלייז נישק אותי שוב על פי. "אני שמח ששינית את דעתך", הוא לחש מול שפתיי.

כשהתנתקנו לבסוף הוא שאל: "ואם תחשבי עוד קצת?" לקחו לי כמה רגעים להיזכר על מה בכלל דיברנו. "אני לא יודעת אם זה הכי מטופש, אבל זה בהחלט היה מביך. תבטיח לא לצחוק", אמרתי.

"אני מבטיח להשתדל", הוא אמר.

בהתחשב במה שעמדתי לספר לו לא יכולתי לדרוש ממנו יותר מזה. "כשהייתי בת עשר לא הסכמתי לאכול ירקות. אמא שלי, מרוב ייאוש, עשתה את הדבר המטופש והבלתי שפוי ביותר – ביקשה את עזרתם של התאומים. הם נתנו לי לשתות שיקוי – עד עכשיו אני לא בטוחה אם הם התכוונו שזה מה שיקרה או שהשיקוי השתבש. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שהשיקוי גרם לי לחשוב שאני ארנבת – מה שכלל לא רק אכילת חסה וגזר כפי שאמא שלי רצתה, אלא גם קפיצות, נשיכות וכל ההתנהגויות האופייניות לארנבים. היי, תפסיק לצחוק!"

"מצטער", אמר בלייז, אבל המשיך לצחוק. חיכיתי שהוא יפסיק בזעף. "כמה זמן זה נמשך?" הוא שאל.

"שלושה ימים. הדבר הכי מביך בכל התקרית הזאת הוא שזה קרה בחופשה מהוגוורטס, כשכולם היו נוכחים, כולל הארי והרמיוני. בתקופה ההיא הייתי דלוקה על הארי. אחרי זה לא יכולתי להביט בו או להיות בסביבתו. לא דיברתי עם התאומים במשך חודשים", עניתי. עדיין זכרתי את תחושת הבושה. "עכשיו אתה."

"את בטוחה שאת רוצה לדעת?" הוא שאל, הרבה פחות נלהב מקודם.

"הרגע סיפרתי לך שהתנהגתי כמו ארנבת שלושה ימים. אתה חייב לי", אמרתי.

"את עלולה לרצות להיפרד ממני ולא לגעת בי אפילו לא עם מקל", הוא הזהיר.

"זה עד כדי כך גרוע?" שאלתי. הוא הנהן, נראה נבוך, והשפיל את עיניו. הנחתי את ידי מתחת לסנטרו והרמתי את פניו. "תסתכל עליי", ביקשתי. הוא הביט בי. "אתה יכול לבטוח בי."

הוא עצם את עיניו, אך התחיל לדבר. "באחד החופשים אני ודראקו נשארנו בהוגוורטס. אני כבר לא זוכר מה עשינו, אבל זה כלל הרבה ויסקי אש. כששנינו היינו שיכורים לחלוטין דראקו איתגר אותי – לערער את סנייפ עד עמקי נשמתו. אז חיכיתי על מיטתו של סנייפ. עירום", הוא הליט את פניו בידיו. פערתי את פי, לא מסוגלת להגיב. יכולתי רק לדמיין את הבעת פניו של סנייפ כשהוא נכנס למגוריו ומצא את בלייז שוכב לו שם במערומיו. "לשמחתי אני לא זוכר שום דבר מזה וסנייפ היה בטראומה עמוקה מדי מכדי לספר למישהו על כך או בשביל להעניש אותי. אני ודראקו גילינו שזה מה שקרה רק מתמונות שמסתבר שצילמנו באותו הערב. שרפתי את כל התמונות הפורנוגרפיות, מלבד ריצת העירום במסדרונות שדראקו התעקש משום מה לשמור. הוא אמר משהו לגבי זה שהוא סגיד ושאין לו במה להתבייש ושזו הבעיה שלי שגם אני מופיע בתמונות."

בזאת נגמרה השליטה העצמית שלי ופרצתי בצחוק. בלייז המסכן ישב שם נבוך ומבוייש. לפתע נחתה עליי ההבנה. "רגע, אם שניכם מופיעים בתמונות, אז מי צילם?"

בלייז נראה עוד יותר מכווץ מקודם. "אין לי מושג. אני רק מקווה שאין עוד העתקים איפושהו."

אני לא הייתי מתנגדת לראות את זה. לפתע הבנתי מה חשבתי והסמקתי. מה לעזאזל עובר עליי? תירצתי את זה בכך שרציתי לראות את התמונות כי הן מצחיקות.

"את נגעלת ממני עכשיו?" הוא שאל.

"לא", אמרתי, מנשקת אותו להדגשה. "עכשיו תורי. מהו השיעור האהוב עלייך?"

"שיקויים. ואצלך?"

"לחשים."

המשכנו לשאול אחד את השנייה כל מיני דברים: אוכל אהוב, תחביבים, מוזיקה, סיפורי ילדות ועוד. עכשיו היה תורו של בלייז. "עם מי הייתה הנשיקה הראשונה שלך?"

"אוליבר", עניתי. ידעתי שהתשובה לא תמצא חן בעיניו. ואכן, צל העיב על פניו. "זה היה מזמן. כבר אין בנינו שום דבר", אמרתי. בלייז לא נראה משוכנע. "אני מעוניינת בך, לא באף אחד אחר."

"מה לגבייך?" שאלתי, מקווה להסיח את דעתו.

"עם דראקו", הוא השיב, שוב מובך. בהיתי בו בשוק. "היינו בני שתיים עשרה. דיברנו על איך זה יהיה להתנשק בפעם הראשונה. היינו סקרנים אז החלטנו לנסות. שנינו נשבענו לסודיות. אם הוא יגלה שסיפרתי לך..."

"אל תדאג. אני לא אספר לאף אחד. מבטיחה", אמרתי. רציתי לשאול אותו עוד משהו אבל לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לדעת. בסופו של דבר הסקרנות ניצחה. "האם היית עם מישהי?"

בלייז הבין למה התכוונתי. הוא חשב מעט לפני שהוא ענה. "פעם אחת."

נשכתי את שפתי התחתונה. קיוויתי לתשובה שלילית. "עם מי?" שאלתי לפני שהספקתי לעצור את עצמי.

"פלורה קראו* ", הוא ענה. פלורה והסטיה קראו היו תאומות מסלית'רין. הן למדו בשנה שלי. היו לנו שיעורים משותפים והן גם השתתפו במועדון הסלאג-סלבס. למרות היותן סלית'ריניות לא יכולתי לומר שום דבר רע עליהן. הן תמיד היו נחמדות. "זה מפריע לך?" שאל בלייז.

התחמקתי מעיניו. "לא", שיקרתי.

"מה לגבייך?" הוא שאל.

"לא", אמרתי, עדיין לא מסתכלת עליו. בלייז ליטף את שיערי. "מצטער", הוא לחש.

"זה בסדר", אמרתי, קמה מהמיטה ומתנערת. "כבר הגיע הזמן לארוחת הערב. עדיף שנלך. אנשים יחפשו אותנו."

 

^^^^

POV  דראקו – גוף שלישי

לאחר ארוחת הערב דראקו חזר לחדרו רק כדי לגלות את פנסי אורבת לו שם. הם לא דיברו מאז המסיבה, כשהיא נעלבה עליו משום שהזמין את גריינג'ר ואת וויזלי למסיבת יום ההולדת שלה. בכל פעם שהוא ניסה לפתוח בשיחה איתה היא התעלמה או התנערה ממנו בארסיות ובעוקצנות. דראקו החליט לתת לה מרחב ולחכות שהיא תירגע. לכן הוא לא ציפה לראות אותה במגוריו.

"פנסי, היי", אמר דראקו המופתע. הוא הביט בה ולא הצליח לקרוא את הבעתה.

"היי, מאלפוי", היא אמרה, טון קולה קריר. בזאת קרסה תקוותו שהיא פשוט שכחה והחליטה להמשיך הלאה. הוא נאנח, יודע שזה לא יילך יפה.

"את עדיין כועסת?" הוא שאל. הוא לא הבין מה הקטע שלה. בנות תמיד מסבכות הכל. פנסי הרימה את ראשה בגאון, מביטה בו בהתנשאות. הוא לא סבל כשהיא עשתה את זה. הוא שנא שהתנשאו עליו. זה תמיד הצחיק את בלייז, הרי דראקו בעצמו נוהג כך באחרים בדרך קבע. זה פשוט הזכיר לו את האופן בו אביו הביט בו כשהוא איכזב אותו או את הדרך בה אדון האופל מסתכל עליו ועל משפחתו. הוא לא יכול היה שלא להצטמרר מהזיכרון. הוא שמח שעוד נותר לו זמן לפני שייצטרף לשורותיו ויוטבע בו האות האפל, אם כי לא רב. לו הייתה הברירה בידיו, היום הזה לא היה מגיע. לצערו, לא כך היה. כבוד משפחתו היה תלוי בו.     

דראקו בלע את גאוותו, שנתקעה לו כגוש בגרון. הוא ידע כי ייאלץ להתפשר אם הוא רוצה לעבור את השנה הזאת בשלום וללא תקריות נוספות. מרלין יודע שהיו לו מספיק והשנה בקושי התחילה. הוא התיישב ליד פנסי, מעלה על פניו את חיוכו המקסים ביותר וכרך את זרועו סביבה. היא הפנתה את ראשה ממנו, אך לא סילקה את ידו. "אך אוכל לפצות אותך?" הוא שאל.

"קודם אני רוצה שתענה לי על שאלה אחת", אמרה פנסי, בקולה רגש שדראקו לא יכול היה להניח עליו את האצבע.

"איזו?" שאל דראקו.  

"אתה מעדיף את הבוצדמית על פניי?" היא שאלה, מנסה לשמור על טון מאופק ואדיש, אך עתה דראקו הבין מהו הרגש שהתקשה לזהות – עלבון.

"מה?" שאל דראקו, מופתע. פנסי מקנאה?

"אל תיתמם. הזמנת אותה למסיבה שלי. אתה שכבת איתה. הריב שהיה לכם היה בעצם ריב אוהבים?" כעת הקנאה בקולה הייתה ברורה וגוון קולה מריר.

"איך הגעת לזה?" השיב דראקו, המום. הוא וגריינג'ר – זוג? "מעולם לא שמעתי טענה מגוחכת שכזאת. את במחזור או משהו?"

תשובתו נדמתה רק להצית את כעסה של פנסי. "אני לא", היא רשפה.

"היינו שיכורים. אז קרה פעם אחת", הוא שיקר, "אין לזה שום משמעות."

השתררה שתיקה. דראקו ישב והמתין עד שהיא תגיב לדבריו. "אתה חושב שהיא יפה?" היא שאלה לפתע.

"מה זה קשור?" שאל דראקו.

"תענה על השאלה", אמרה פנסי, עצבנית.

דראקו התלבט לפני שענה. בוצדמית או לא, גריינג'ר הייתה יפהפיה – עם עורה הבהיר והחלק, עיניה החומות מלאות הברק והחוכמה ושפתיה הנהדרות. אף שיערה נראה טוב בתנאי שהיא טרחה לטפל בו, דבר שהיא נמנעה ממנו לרוב. וכפי שדראקו זכה לראות מקרוב, גופה היה מושך וסקסי להפליא. אולם, זאת לא הייתה התשובה לה ציפתה פנסי. "לא", הוא שיקר פעם נוספת. "היא נראית בסדר, לא יותר מזה."

"היא מכוערת", התעקשה פנסי, מעט רגועה יותר. דראקו הנהן בהסכמה. "אז אין בניכם דבר?" היא רצתה לוודא.

"מה יכול להיות לי ולמישהי מהסוג שלה?" ענה דראקו ברטוריות.

"אם כך, תוכיח זאת", אמרה פנסי, פניה ערמומיות כיאה לסלית'רינית גאה.

"איך?" שאל דראקו.

"בכך שתתייחס אליי כראוי. ארוחה, נרות, הסוג הזה", היא חייכה בשביעות רצון עצמית מהולה ביהירות. דייט? נפלא. רק זה היה חסר לו. מה שהיה בינו לבין פנסי היה עניין פיזי בלבד. הוא חשב שזה ברור לשניהם. מסתבר שלא. אולם, איזו ברירה הייתה לו? אם הוא יסרב לה עכשיו היא לא תישאר אף לא ידידה שלו. דייט אחד ואז הוא יסביר לה שלא יכול להיות ביניהם דבר מעבר למישור הפיזי.

"בסדר", הוא הסכים.

^^^^

POV  ג'יני

למחרת בבוקר קמתי מוקדם מהרגיל, בהתחשב בכך שהיה זה יום ראשון. הייתי חייבת לעשות זאת כדי להספיק לבצע את כל הסידורים. בזמן שהבנות האחרות המשיכו לישון בנחת פניתי לבחור לעצמי בגדים – פעולה שנקטעה אתמול על ידי בלייז.

בלייז. חשבתי עליו בחולמניות. הסתכלתי על הבגדים מבלי לראות אותם באמת. מולי ראיתי רק את גופו, עיניו ושפתיו. עכשיו, כשאנחנו זוג באופן רשמי – אם כי סודי – יכולתי לפנטז עליו ללא ייסורי מצפון ומחשבות בסגנון  'את טיפשה, הוא לא שם עלייך'. דמיינתי שהוא פה מולי ושאני יכולה לגעת בו, לחבק ולנשק אותו.

לפתע התמונה התחלפה וראיתי אותו מנשק את פלורה קראו באותו האופן בו הוא נישק אותי, מלטף אותה ומסתכל עליה בתשוקה. השתנקתי והפלתי את הבגדים, שהוצאתי מהארון לא-במודע בזמן שהייתי שקועה במחשבות. ניערתי את ראשי באובססיביות, מנסה להעלים את המראה של בלייז וקראו מתמזמזים בלהט.

בקושי רב הרמתי את המכנס והחולצה, מנסה להתרכז בהם ובהם בלבד. חולצה מנוקדת בצבע קרם עם סרט שנקשר בצד ומכנס ג'ינס כהה חלק. את שניהם קניתי בכסף שהרווחתי מהעבודה בקיץ. מעט חגיגי מדי לפיקניק אך בחירה מחדש הרגישה כמצריכה מאמץ רב מדי.

גררתי את עצמי לחדר האמבטיה, סגרתי את הדלת והנחתי את הבגדים על הכיור. פשטתי את הפיג'מה ונכנסתי למקלחת, מפעילה את המים ונותנת להם לשטוף אותי ולהרגיע במעט את גופי ועצביי. בהיתי בקיר המקלחת, עוקבת אחר הקווים החקוקים באבן כאילו חיי היו תלויים בהם, או לפחות שפיות דעתי.

כשיצאתי עדיין הרגשתי נורא, אך קיבלתי שליטה כמעט מלאה על מחשבותיי. התמקדתי במטלות שעמדו לפני – לאסוף את הסלסילות עם האוכל מהמטבחים ואת השמיכות לישיבה על הדשא מהמחסן, להעיר את הבנות, למצוא מקום טוב לפיקניק במדשאות ולארגן הכל. תודה למרלין שאוליבר אמר שהוא ידאג לבירצפות.

לאחר כארבעים וחמש דקות עמדתי ליד האגם הגדול, מולי פרושות השמיכות ועליהן מונחות הסלסילות. הבנות התארגנו ואף אחד אחר לא הגיע עדיין אז נשכבתי על אחת השמיכות, מביטה מעלה אל השמיים. הם היו בהירים וזרועים בעננים לבנים. ניסיתי למצוא בהם צורות, אבל בכל פעם מחשבותיי נדדו חזרה אל בלייז ואל קראו. נאנחתי.

"משהו מטריד אותך?" השאלה כמעט הקפיצה אותי. הסתכלתי הצידה, מוצאת את אוליבר שוכב לידי על השמיכה. "מתי הגעת לפה?" שאלתי, מבולבלת.

אוליבר צחק. "לפני כמה דקות", הוא השיב.

"אוי, לא שמתי לב. מצטערת. הייתי שקועה במחשבות", אמרתי.

"שמתי לב", הוא גיחך. "חשבת על משהו מסוים?"

"לא", שיקרתי. "סתם על כל מיני דברים."

"כמו למשל?" הוא שאל.  התרוממתי לישיבה, מביטה סביבי בתקווה למצוא דרך להתחמק מלענות על השאלה. התשובה הייתה גלומה בשתי הדמויות שצעדו לעברנו.

"הארי! רון!" קראתי לעברם, מחוייכת מפה לאוזן. קפצתי על רגליי וחיבקתי את שניהם בו-זמנית. שני הנערים הביטו בי בבלבול, לא מבינים את פשר פרץ החיבה הפתאומי.

"היי, ג'יני. גם אנחנו שמחים לראות אותך." דבריו של הארי נשמעו יותר כמו שאלה מאשר אמירה. משכתי בכתפיי וחזרתי לשבת, אבל על שמיכה אחרת. רון והארי התיישבו אחד מול השני, ביני לבין אוליבר.

"איפה הרמיוני?" שאלתי. בדרך כלל לא ניתן היה להפריד את השלושה.

"לומדת", אמר רון בשאט נפש, מנער את ראשו. "לפעמים אני פשוט לא מסוגל להבין את הבחורה הזאת."

"היא תבוא מאוחר יותר", הוסיף הארי.

"רוצים לשתות משהו בינתיים? הבאתי בירצפות", הציע אוליבר.

"בטח", אמר רון. אוליבר חילק לכולנו בירצפות וחזר לשבת איפה שהשארתי אותו קודם. זה לא היה ממש יפה מצדי. קיוויתי שהוא לא נפגע או משהו. מצד שני, סך הכל עברתי מקום. זה לא כזה ביג דיל. ארגג, אני מפגרת.

לגמתי מהבירצפת, מנסה להתמקד בוויכוח של הבנים אודות איזו קבוצת קווידיץ' טובה יותר. באמת שניסיתי להשתתף, אבל לא הצלחתי להתרכז. הוויכוח נקטע רק עם הגעתן של הבנות כחצי שעה מאוחר יותר, מבלי שיגיע למסקנה כלשהי. רון ניסה להמשיך אותו, אולם מבט אחד מרוקסן השתיק אותו כליל.

"אפשר להתחיל לאכול?" שאלה קאטרינה. "אני מתה מרעב."

"כמובן", אמרתי. הנחתי את הבירצפת על השמיכה ונשענתי קדימה כדי להגיע לסל אליו הכנסתי את הכלים החד-פעמיים. לקחתי צלחות לעצמי, לקאטרינה ולמישל שישבו לידי ואז נתתי את השאר לאיימי כדי שתעביר אותן הלאה. כך עשיתי גם עם הסכו"ם והכוסות. כשסיימתי פניתי לשתות מהבירצפת שלי – וגיליתי שהיא נחטפה. הסתכלתי על מישל ששתתה ממנה, מחייכת לעברי בתמימות. נענעתי את ראשי בשעשוע, מוזגת לעצמי מיץ דלעת במקום.

אורלי התחילה לספר על תצוגת אופנה של מכשפות שתתקיים בעוד חודש וחצי. היא אמרה כי דודתה מכירה את אחת המעצבות ושהיא יכולה להשיג לה כרטיסים טובים בחינם. הארי ורון נראו כעומדים למות משעמום. יכולתי להבין אותם. לצערי, הייתי רגילה למונולוגים של אורלי על הדודה הנפלאה שלה שמכירה כל מיני אנשים חשובים, על המשפחה המושלמת שלה ועל החיים הנהדרים שלה.

הבטתי באחרים: קאטרינה נדמתה לא לשים לב לדבר פרט לאוכל שלה, כך שדבריה של אורלי לא הפריעו לה; איימי, כהרגלה, הייתה שקטה, פניה ושפת גופה אינן מביעות דבר; מישל ואוליבר הקשיבו לאורלי. ידעתי כי הסיפור לא באמת מעניין אותם, אבל לשניהם הייתה תכונה משותפת – הם נהגו לגרום לאדם שמולם להרגיש בנוח ולתת לו לחשוב שמה שהוא מדבר עליו הוא הנושא הכי חשוב בעולם, גם אם הוא הדבר הכי פחות מעניין עלי האדמות. מעולם לא הבנתי כיצד הם מסוגלים לעשות זאת; ורוקסן, טוב, רוקסן התנהגה ברוקסניות – גלגלה את עיניה לעיתים קרובות ונחרה בבוז. אולם, היא לא קטעה אותה.

בסופו של דבר, היו אלו שני ההפלפאפים שגרמו לאורלי לחדול מדיבורה. למזלה, לא פחות מלמזלנו – הייתי בטוחה שאם היא תמשיך עוד קצת היא לא תהיה מסוגלת לדבר אחרי זה. אולי בעצם חבל שהם לא הגיעו מאוחר יותר. לכל הפחות, הייתי זוכה לכמה ימים של שקט.

"היי, אולי", אמר ארצ'י והתיישב ליד אוליבר. ארצ'י היה בחור גדול ורחב. גובהו הגיע כמעט לשני מטר. הוא היה החובט של הפלפאף – והצטיין בכך. המראה שלו תמיד הפחיד אותי מעט, למרות שאוליבר אמר שהוא לא מסוגל לפגוע אפילו בג'וק – בעיקר כי הוא יהיה עסוק בלהתחבא ממנו. הוא צחק שאין פחדן גדול יותר ממנו, אם כי הוא חבר טוב. הייתה לו גם חיבה מוזרה לגידול זקן, שתמיד צמח בגוון קצת ג'ינג'י יותר מצבע השיער החום הבהיר שלו, מה שגרם לאוליבר לחשוד שהוא וויזלי.

לעומתו, דרק היה צנום ודק כמו מקל, עם משקפיים במספר מינוס חמש וחצי עם שלושת רבעי צילינדר ושיער מתולתל ומקורזל אף יותר מזה של הרמיוני. היה מצחיק לראות אותו ואת ארצ'י ביחד. בדרך כלל בחורים כמו ארצ'י נטפלו לכאלה כמו דרק. אוליבר וארצ'י הגנו יותר מפעם אחת על חברם מפני הצקות.

"מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" שאל אוליבר.

"דרק לא הצליח למצוא את המשאף שלו", ענה ארצ'י, לוקח לעצמו צלחת ומעמיס עליה חצי מתכולת הסל הקרוב אליו. דרק חייך בביישנות, לוקח תפוח ובוחן אותו ארוכות, כאילו תוהה האם התפוח עלול לנשוך בחזרה.

למשך מספר דקות השתרר שקט, בהן כל אחד היה עסוק בצלחת שלו. את השתיקה קטע הארי. "היי, אממ..." הוא התחיל לומר, מביט בארצ'י שכלל לא הבחין בו. אני חושבת שהוא לא ידע את שמו. "אתה יכול לתת לי בירצפת?" הוא ניסה שוב. ארצ'י לא שמע אותו. אוליבר הבחין בכך ומסר לו את אחד הבקבוקים.

"אה, תודה", השיב הארי, לוקח את הבקבוק ביד רועדת מעט ומסיט את מבטו מאוליבר, נבוך.

"אתה יודע, אתה יכול להסתכל עליי. שום דבר לא יקרה", אמר אוליבר.

"אני מצטער", אמר הארי.

"אל תצטער. זאת לא הייתה אשמתך", השיב אוליבר. הארי הביט בו. "אני יודע שזו הסיבה שאתה מתחמק ממני ומתנהג כך לידי, אבל אתה לא אשם במותו של סדריק. אני יודע שרבים האשימו אותך, אבל זה לא נכון. לא אתה הרגת אותו, וולדמורט עשה את זה, אז אין לך שום סיבה להרגיש לא בנוח."

למשמע השם המפורש רבים מהחבורה הקטנה שלנו זעו במקומם. אוליבר של לפני שנתיים היה מגיב כמותם. אוליבר של היום לא. מותו של אחיו שינה אותו. הוא הפך להיות הרבה יותר בוגר ורציני, וגם קודר לעיתים. הוא לא שמח ונהנה מהחיים כמו פעם, למרות שהוא העמיד פנים שכן.

"תודה", אמר לבסוף הארי. אוליבר חייך אליו חיוך עצוב. במובן מסוים שניהם היו דומים, שניהם חלקו משהו משותף – הם הבינו מהי המציאות וידעו מה מחכה שם בחוץ. לכולנו.

מחשבות מעודדות. היום הזה נהיה גרוע יותר מרגע לרגע. למה טרחתי לקום היום בכלל? הייתי צריכה להישאר במיטה ולהמשיך לישון עד מחר.

כשסיימנו לאכול רון הוציא כמה חבילות טאקי מתפוצץ ועירבב אותן כך שהן יספיקו לכולנו. מתוך שבעה סיבובים הגעתי למקום אמצעי שלוש פעמים והפסדתי ארבע פעמים רצוף, כך שכשבסיבוב השמיני סיימתי ראשונה הופתעתי. נשענתי לאחור, מביטה בתלמידת שנה שלישית שהפריחה בועות סבון.

לפתע וללא כל התראה אוליבר זינק על רגליו וצעק "חזירים מעופפים! לתפוס את כולם!" ורץ כמו מטורף בעקבות בועות הסבון. הוא ניסה לקפוץ על בועת סבון גדולה במיוחד ונפל עם הפרצוף על הדשא. בהיתי בו בשוק, לא מבינה מה לעזאזל זה היה.

רון קם גם כן ממקומו, הולך לעבר שיח שצמח לא רחוק מהמקום בו ישבנו. "תראו איזה פרחים יפים", הוא אמר בקול מוזר, מצביע על השיח נטול הפרחים.  "כל כך יפה." הוא נשמע מוקסם. הוא ליטף את האוויר מעל השיח –ככל הנראה אחד הפרחים שהוא ראה בדמיונו – ונישק אותו, לוחש לו משהו. תמיד ידעתי שאחי מוזר, אבל מעולם לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך.

עמדתי לקום ולשאול אותו מה עובר עליו, אבל אז הוא תפס בפניו, כאילו מנסה להוריד משהו מהן. "אההההההההההההה! תורידו אותו ממני! הצילו!!!" הוא צרח, משתולל ורץ לכל עבר. 

"להוריד מה?" צעקתי בחזרה.

"העכביש!!!" הוא צווח.

"אני אוריד אותו, רון!" צעק הארי ורץ בעקבות רון, שלא חיכה לו אלא המשיך לרוץ.

אולי התחלתי לדמיין דברים? פניתי להביט במישל כדי לבדוק אם היא ראתה את אותו הדבר, אבל היא כבר לא ישבה לידי. היא התמזמזה עם גזע עץ מרוחק.

"מה עובר עליהם?" שאלתי את רוקסן. היא משכה בכתפיה, אך ההבעה האדישה הרגילה שהייתה תמיד על פניה התחלפה בהבעה המומה, שתאמה את הבעתם של כל מי שנשאר יושב על השמיכות.

קמתי וניגשתי אל מישל, מנסה להרחיק אותה מהעץ. "היי! תעזבי אותי!" היא התנגדה, חוזרת למזמז אותו.

"מישל, זה עץ!"

"לא, זה לא!"

"כן, זה כן! וזה ממש מגעיל ולא היגייני! תעזבי אותו בשקט!" צעקתי בייאוש, מנסה למשוך אותה שוב, חזק יותר. היא כרכה את זרועותיה סביב העץ והחזיקה בו בכוח, מסרבת לשחרר.

"רוקסן, תעזרי לי!" קראתי, אך היא לא באה. "ארצ'י! בוא בבקשה!" גם הוא לא הגיע. חזרתי אל השמיכות, מוצאת שרוקסן היא היחידה שנותרה שם, ושהיא ממררת בבכי. מעולם לא ראיתי אותה בוכה. היא תמיד הייתה חזקה ובשליטה ולעולם לא נשברה. לכן זה היה מוזר לראות אותה ככה, בעלת רגשות, פגיעה.

"רוקסן, מה קרה?" שאלתי, ניגשת אליה ומתיישבת לידה.

"אני מצטערת! אני כל כך מצטערת!" היא חזרה שוב ושוב, מתייפחת.

"על מה?" שאלתי, למרות שיכולתי להעלות בדעתי הרבה סיבות שונות. היא לא ענתה לי, רק אמרה שהיא מצטערת שוב ושוב מבלי להראות סימן לכך שהיא מבחינה בי. "על מה? על מה את מצטערת?" ניערתי אותה.

לפתע היא תפסה את שתי כתפיי, מביטה ישירות בעיניי עם עיניה הקרועות מהבכי. עוצמת מבטה שיתקה אותי. "אל תעזבי אותי! בבקשה אל תלכי! בבקשה!" היא התחננה. לפתע הבנתי שהיא לא רואה אותי ושהאישה ממנה היא מבקשת להישאר היא לא אני, אלא מישהי אחרת.

"אל תדאגי, אני לא הולכת לשום מקום", אמרתי, אף שלא ידעתי במה מדובר. לא יכולתי לומר משהו אחר כשהיא הביטה בי בצורה הזאת. בתגובה היא התנפלה עליי בחיבוק מוחץ. "אמא!", היא קראה. אמא?

מאחוריה יכולתי לראות את ארצ'י רודף אחרי הארי על ארבע ונובח עליו. הארי ניסה לברוח ממנו, אבל בסוף ארצ'י תפס אותו ונשך אותו בתחת, קורע חתיכה מהמכנס שלו. השתנקתי כשראיתי שהוא לובש בוקסר של ג'סטין ביבר. דרק שראה זאת רץ אליהם והתחיל לשיר "בייבי, בייבי, בייבי, הו!" בקולי קולות. התאפקתי לא למות מצחוק בזמן שרוקסן המשיכה לרעוד בזרועותיי.

זה בערך היה השלב בו הרמיוני החליטה להצטרף אלינו. היא התיישבה לידי בהלם. "מה הולך פה?"

"אין לי שמץ של מושג", עניתי בכנות. "אולי איזשהו וירוס? או שמישהו החליט למתוח אותם."

"אבל עלייך זה לא השפיע?" שאלה הרמיוני. הנהנתי לשלילה.

"רוצה לאכול משהו? נשאר מלא אוכל", הצעתי. "ויש גם בירצפות."

הרמיוני הוציאה עוגיה ונגסה בה, פונה לקחת בירצפת. היא עמדה לפתוח אותה ועצרה. "שתית אחד מאלו?" היא הצביעה על הבקבוק.

"כ – לא. בעצם לא. לקחתי לגימה אחת אבל אז מישל לקחה לי את הבקבוק ועברתי למיץ דלעת", השבתי.

היא הוציאה את שרביטה ומלמלה לחש. "ידעתי", היא אמרה.

"מה?" שאלתי.

"תסתכלי על זה", אמרה הרמיוני, מושיטה לי את הבקבוק. הרחקתי מעצמי את רוקסן. היא נשכבה על השמיכה, רגועה יותר. לקחתי את הבקבוק מהרמיוני והבטתי בפקק. היה בו חור קטן. הסתכלתי על הרמיוני בשאלה.

"הכישוף שהטלתי ביטל כל שינוי שנעשה בבקבוק. הנקב שנוצר בפקק אוחה על ידי קסם. כשהטלתי את הכישוף הנקב נחשף", היא הסבירה.

"מישהו הזריק חומר גורם להזיות לתוך הבירצפות", אמרתי בתדהמה.

"כן", אישרה הרמיוני. "יש לך מזל. לא שתית מספיק כדי שזה ישפיע."

"האחרים יהיו בסדר?" שאלתי.

"נראה לי שכן, אבל עדיף שניקח אותם למרפאה ליתר ביטחון", היא ענתה.

"איך בדיוק?" שאלתי, מחווה על הקרקס שהתנהל מסביבנו. כאילו כדי להדגיש את דבריי, אורלי רצה לעברנו, חטפה את אחד הסלים והתחילו לזרוק כל מה שמצאה בו עלינו ועל האחרים, צורחת "אני לא אתן שתיקחו אותי, חייזרים מתועבים שכמותכם!!!"

זינקתי על רגליי, נגעלת מהג'לי שפגע בי ונמרח על בגדיי. קיוויתי שזה יורד בכביסה, או שאורלי חייבת לי. אלו בגדים חדשים ולא זולים. "את בסדר?" שאלתי את הרמיוני, מביטה בה ונקרעת מצחוק. על ראשה שכבה קערת פודינג הפוכה שתוכנה נזל על שיערה, פניה ובגדיה. היא לא נראתה משועשעת כלל. "מצטערת", אמרתי, אך הצחקוק שנפלט מפי גרם לה להזעיף את פניה עוד יותר.

עד מהרה האחרים קלטו את האתגר שהציבה בפניהם אורלי והתפתחה מלחמת אוכל. אני והרמיוני השתדלנו להתחמק מהאוכל המעופף. מלבד הג'לי עשיתי עבודה נהדרת. או לפחות חשבתי כך, עד שהרגשתי קור נע במורד גבי. הסתובבתי, מוצאת את אוליבר עם כפית וקופסאת גלידה שהוטל עליה לחש לשמירת טמפרטורה.

"אתה הכנסת לי גלידה לתוך החולצה!" השתנקתי. הוא הנהן בחיוך. "אתה מטורף!"

בתגובה הוא הכניס את הכפית לתוך הגלידה שוב. חטפתי ממנו את הקופסא יחד עם הכפית וזרקתי אותה מבלי להביט לאן. כששמעתי "איה!" ראיתי שהיא פגעה בארצ'י, שנהם והרים אבטיח שלם. אבטיח בידיו של חובט. עיניי התרחבו באימה. הוא לא – הוא לא מתכוון לזרוק את זה, נכון? ארצ'י הרים את האבטיח וזרק אותו הישר לתוך בטני. הרגשתי את כל האוויר יוצא מראותיי ואז בלעתי מים. הרמתי את ראשי מעל פני האגם, יורקת מים. הזריקה של ארצ'י העיפה אותי לתוך האגם הגדול. עלאק לא מזיק. אוליבר יכול לרמות מישהו אחר.

הרמיוני ניגשה לשפת האגם. "את בסדר?" היא שאלה.

"נראה לי שאחיה", השבתי, מחזיקה בבטני הכואבת, אף שהיא לא יכלה לראות אותה. "תיזהרי!" קראתי. הרמיוני הסתובבה אל הארי שעמד למרוח שוקולד נוזלי על גבה. במקום הוא מרח אותו על פניה.

"תפסיק!" הרמיוני הרחיקה את ידיו ממנה. הוא הפסיק כמו שהיא רצתה, אך אז עשה משהו שהפתיע את שתינו – הוא נישק אותה על שפתיה. בהתחלה היא לא זזה, אך לאחר כחצי דקה של הלם היא ניסתה להתרחק ממנו, שכחה שהיא על שפת האגם, הלכה אחורה וצנחה לתוך המים לצידי. הארי קפץ פנימה בעקבותיה. הרמיוני נעמדה מאחוריי והחזיקה בי כבמגן אנושי, אך הארי לא ניסה להתקרב אליה. הוא נראה מבולבל. "למה אנחנו בתוך האגם?" הוא שאל.

"אתה לא זוכר?" שאלתי.

"ארר... לא", הוא אמר.

"אתה ניסית לנש – " התחלתי לומר, אך הרמיוני חסמה את פי בידה. "שתית בירצפת שהוכנס אליה חומר גורם הזיות ועשית שטויות, כמו האחרים. נראה שהמים הפיגו את ההשפעה של החומר", היא אמרה ושיחררה את פי.

"צריך לגרום לכל האחרים להיכנס למים", אמרתי.

"אוקיי", אמר הארי, עדיין נראה כאילו הוא לא ממש מבין מה קורה סביבו. יצאנו שלושתנו מהמים. כישפנו את כולם אחד אחרי השני והרחפנו אותם לתוך המים. היחידה שנותרה הייתה איימי, שלפני כן רקדה עם מישהו דמיוני בהתעלמות ממלחמת האוכל. היא כנראה מצאה את רעיון המים מושך כי היא קפצה לתוך האגם מבלי שהיינו צריכים להתערב. הבעיה הייתה שאיימי לא ידעה לשחות. היא התחילה לחבוט בזרועותיה לכל עבר בהיסטריה.

"תוציא אותה!" צעקתי על ארצ'י. הוא הקשיב לי ומשך אותה אל מחוץ למים.

"מה קורה פה?" הוא שאל. כולם חוץ מהארי ומהרמיוני נראו מבולבלים כמו שהארי היה קודם לכן. הסברנו להם מה קרה ועזרנו להם לצאת מהמים.

"זה היה חתיכת פיקניק", סיכם אוליבר.

"אכן", הסכמתי עמו.

 

 

*ידוע עליה מעט מאוד – לעוד מידע לחצו כאן

 

הרעיון של אורי:

"על השמועה שמצאו את דראקו אתמול ליד המטבחים לובש (רק) בוקסר של ג'סטין ביבר. ודובי שר לו 'בייבי, בייבי, בייבי, הוו!'"

זה כמובן היה בוודאי מצחיק יותר כך, אבל לא יכולתי לשלב את זה XD

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת