00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

אפקט השוקולד / וואנשוט

קבלו בברכה את הרמוסיריוס הראשון שאי פעם כתבתי! ^-^

 

*מחיאות כפיים*

 

 

אפקט השוקולד

דירוג: PG-13

מילים: 1,826 מילה

 

"אני חושב שאני הומו."

"אתה חושב שאתה מדבר עם עצמך?"

"אולי." רמוס לא היה בטוח עם מי הוא מדבר. הוא נמצא בחלל חשוך שנראה ריק. הוא דיבר אל החלל והחלל ענה לו.

"אני שמח שאנחנו מסכימים," אמר החלל.

"פשוט, לסיריוס יש תחת כל כך נחמד, אז זו לא לגמרי אשמתי, נכון?" שאל רמוס. את השבוע האחרון הוא בילה בבהייה בתחת של סיריוס כשהלה לא הבחין.

"אבל אתה לא אדם אמיתי."

"העובדה שאני איש זאב לא הופכת אותי ללא אנושי."

"רק בגלל שאתה לא אדם זה לא אומר שאתה לא חשוב," המשיך החלל, מתעלם מדבריו של רמוס.

"אבל אני כן! אני נהפך לזאב רק בירח מלא," התנגד רמוס. "בכל מקרה, בחזרה לתחת של סיריוס. אתה חושב שהוא יבחין אם אני אגע בו "בטעות" ?"

"לא."

"באמת? אולי אני אנסה זאת... אבל מה אם הוא יתפוס אותי? מה אומר לו?"

"אז תשקר."

"איזה שקר לומר?"

"אתה שקר."

"אני אמיתי!" התעקש רמוס.

"לא סיפרת לי בדיחה. אני רוצה לדעת לגבי השער!"

"איזה שער?" רמוס לא הבין על מה החלל מדבר. הוא היה אמור לספר בדיחה? ולא היה שום דבר במקום הזה, בטח שלא שער. מלבד זאת, מוחו היה עדיין טרוד במחשבות על התחת של סיריוס.

"השער שנמצא שם."

"אני לא רואה שום שער."

"כן, אתה כן." באמצע החלל הופיע חץ ענקי בצבע ניאון אדום עם נורות קטנטנות עליו. החץ הצביע על שער מעבר ענקי וזוהר שלא היה שם שנייה קודם לכן. רמוס התקרב בחשש אל השער. הוא לא היה בטוח האם עליו להיכנס או לא. לפתע יד לבנה ענקית – שדמתה באופן מחשיד ליד הרובוטית של מיקי ממועדון החברים של מיקי מאוס – הופיעה מאחוריו ודחפה אותו לתוך השער. רמוס קילל את אחותו הקטנה שאילצה אותו לראות איתה את הסדרה המצוירת המזורגגת.

הוא נחת על דשא, פניו וגופו נחבטים באדמה. הוא התהפך, רואה כי הוא נמצא בשטח פתוח רחב, עם שמיים תכולים ושמש זורחת. הוא משך את עצמו למצב ישיבה, מביט סביבו. פיו נפער למראה המחזה שנגלה לעיניו. הוא היה די בטוח שריר נזל מפיו. סביבו היו פרחים מדהימים בשלל צבעים, ביניהם התעופפו פרפרים רבגוניים – שלא היו מכוערים ושעירים כפי שהם נראים במציאות – וכל העולם נראה שמח ומאושר. אולם, מה שמשך את עינו של רמוס לא היה ההרמוניה של המקום, כלל וכלל לא. רמוס התלהב מהמראה של עשרות – לא, מאות – סיריוס-ים רצים בשדה ללא חולצה. רמוס חשב שהוא עומד להתעלף. 

"אני לאהוב סיריוס בלי חולצה..." מלמל רמוס.

"אתה רוצה את החולצה בירוק?" שאל החלל, שנדמה שעקב אחריו לתוך העולם הסיריוס-י. לפתע כל הסיריוסים היו לבושים בחולצה ירוקה בגוון מזעזע במיוחד.

"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!" זעק רמוס. החלל צחק ברשעות, גורם לאדמה סביב רמוס והסיריוס-ים לרעוד. רמוס נעץ מבט מאשים בשמיים.

ללא התראה העולם סביבו התחיל להתערפל ולהתפוגג. האדמה נסדקה וחתיכות שלמות של מציאות – אדמה, צמחייה, שמיים וסיריוס-ים – נתלשו ממקומן ונפלו מטה אל האפילה. אחד הסיריוס-ים נאחז ברמוס בניסיון נואש להינצל. רמוס ניסה למשוך אותו אליו, אך הכוח שמשך את סיריוס מטה היה חזק מדי. במקום להעלות את סיריוס למעלה, רמוס נפל יחד איתו.

הוא המשיך ליפול לבדו, מסביבו רק חושך... ולפתע מצא את עצמו יושב בכורסא בחדר לא מוכר. הוא לא זכר שנפל לפה, הוא פשוט הופיע שם בפתאומיות. הוא הרים את ראשו להביט מעלה וגילה שנמצאת שם תקרה. לא היו בה אפילו לא סדקים, שלא לדבר על החור הענק שהוא ציפה למצוא שם.

"מה מטריד אותך, ירחוני, ידידי?"

רמוס הפנה את מבטו קדימה. מולו, יושב בכורסא בנוחות, הוא מצא את ג'יימס. "קרניים, מה אתה עושה פה?" הוא שאל בבלבול.

"מקשיב לצרות שלך, כמובן. אני הרי הפסיכולוג שלך", הוא אמר. סריקה מהירה של החדר גילתה שזה אכן חדר של פסיכולוג: ארונות ספרים מלאים בספרים על פילוסופיה ועל נפש האדם, לצד ספרים ומשחקים המיועדים לילדים קטנים שבאים לטיפול; מטבחון קטן עם כיור, קומקום וארון לכוסות ולתה; ותעודות ותארים בפסיכולוגיה. רמוס החזיר את מבטו לג'יימס, שרכן קדימה כדי להרים ספל תה מהביל משולחן הזכוכית שעמד ביניהם. רמוס נעץ בו מבט מופתע. ממתי ג'יימס שותה תה?

"זה מרגיע", אמר ג'יימס. רמוס בהה בו. "אני גם קורא מחשבות. זו יכולת שמקבלים כל הפסיכולוגים בסיום הלימודים."

רמוס נבהל, משתדל לא לחשוב על סיריוס ועל רגשותיו כלפי הנער. אולם, ככל שהתאמץ יותר לא לחשוב על הסוד שלו הוא רק חשב עליו יותר.

"גם אתה מאוהב בסיריוס בסתר?" שאל ג'יימס.

"גם? אתה אוהב אותו?" נדהם רמוס. "אתה לא סטרייט?"

"אני כן, אבל סיריוס כל כך סקסי שהוא יכול לגרום אפילו לאדם הסטרייטי ביותר לשנות את נטייתו המינית", השיב ג'יימס באנחה. רמוס לא יכול היה שלא להסכים איתו. ולקנא מעט. ג'יימס וסיריוס תמיד היו כל כך קרובים אחד לשני, בלתי נפרדים. הוא תמיד ניחם את עצמו בעובדה שג'יימס סטרייט. הודאתו של ג'יימס הייתה כסטירה בפרצוף. לא, סטירה לא יכולה להתחיל לתאר את הכאב שחש. בעיטה בביצים תהיה השוואה מוצלחת יותר.

"אבל... מה לגבי לילי?" שאל רמוס. לראשונה בחייו הוא שמח על האובססיה הלא בריאה של חברו למדריכה הראשית האדמונית.

"המשכתי הלאה." ג'יימס משך בכתפיו. "שכחת? אתה היית זה שאמר לי לשכוח ממנה ולמצוא מישהי אחרת."

"מישהי, לא מישהו", העיר רמוס. "וממתי בדיוק אתה מקשיב למה שאני אומר?"

ג'יימס זיכה אותו בהרמת הגבה המפורסמת שלו. "אתה גוער בי על כך שאני נמשך לגבר? די צבוע מצידך."

"זה לא מה שהתכוונתי..." מלמל רמוס בתשובה, נבוך ולא בטוח בעצמו.

"ששש!" היסה את דבריו ג'יימס, מזדקף בכיסאו ככלב ציד ולא כאייל שהוא היה. "הם באים."

"הם?" שאל רמוס בבלבול. "מי זה הם?"

"לוכדי הסיריוסים! הציידים הכי מרושעים ומתועבים בגלקסיה!" הסביר ג'יימס במהירות, מתרומם מהכורסא בה ישב וניגש אל ארון הספרים הרחב. כשהבין שרמוס לא הולך אחריו הוא הסתובב, נועץ בנער מבט גוער. "למה אתה מחכה? אין לנו זמן. עלינו למהר ולהוציא את סיריוס מהכספת!"

"אתה שומר את סיריוס בכספת שלך?" הזדעזע רמוס, אך קם ממקומו. ג'יימס לא טרח להגיב לדבריו. הוא משך בפסל מתכת בצורת ברק והארון נע הצידה, חושף דלת של כספת. ג'יימס מלמל מספר לחשים ועל הדלת הופיעו ארבעה ריבועים. הוא הוציא מכיסו גיר לבן וצייר רונה שונה בכל אחד מהריבועים. הריבועים וציורי הגיר זהרו לרגע ונעלמו. לאחר מכן נשמעה נקישה ודלת הכספת זזה.

ג'יימס נכנס פנימה ורמוס הלך בעקבותיו. בפנים היו כל מיני אוצרות שהיו שייכים למשפחת פוטר: זהב ואוניות, יצירות אמנות, איגרות חוב, מסמכי נדל"ן ועוד. בין כל אלה, במרכז החדר, עמדה מיטה גדולה שעליה שכב נער חלומותיו של רמוס.

ג'יימס לא עצר לבהות כמוהו. במקום, הוא הרים תיק גדול מהרצפה. "נוכל להשתמש בזה. התיק כושף כך שיוכל להכיל פריטים הגדולים ממנו."

רמוס ציפה שג'יימס ימלא את התיק בכסף וברכוש. הסתבר לו כי הוא טעה. ג'יימס הכניס את סיריוס הישן לתוך התיק מבלי אפילו להעיר אותו. הוא השתמש בכישוף מפחית משקל על התיק והטיל אותו על כתפו. "עכשיו אנחנו מוכנים ללכת."

"ג'יימס, סיריוס הוא לא חפץ. אתה לא יכול פשוט לזרוק אותו לתיק ולקחת אותו איתך", אמר רמוס, מוצא לבסוף את קולו.

"למה לא?" ג'יימס לא הבין.

"כי... כי ככה! אתה פשוט לא יכול!"

ג'יימס משך בכתפיו, מסתובב ומתעלם מרמוס שנשף בתסכול. הוא הצביע בשרביטו על אחד מקירות הכספת. בקיר נפער חור שחור שהיה גדול מספיק בשביל שיהיה ניתן לעבור בו בקלות. רמוס הניח שזה שער מעבר. ג'יימס עבר דרך החור ובלית ברירה רמוס עשה כמוהו.

לאחר מספר רגעים רמוס מצא את עצמו נחנק ממשהו ורוד וצמרירי. הוא ניסה להימלט אך החומר הזה היה בכל מקום. הוא בלע מעט, מגלה שהדבר הזה, מה שזה לא יהיה, בעצם מתוק ודי... טעים. הוא הכניס עוד לפיו, נהנה מהטעם. דברים מתוקים הם שנתנו לחייו משמעות. אמנם זה לא היה שוקולד, אך לעת עתה המתיקות הספיקה לו. כשאכל מספיק כדי שיינתן לו מרווח לנשימה, סילק רמוס את החומר מעיניו. כעת הוא יכול היה לראות היכן הוא נמצא – בתוך קופסה גדולה ושקופה, מלאה בצמר גפן מתוק. מבט אל המרחב שמחוץ לקופסה גילה לו כי הוא נמצא בתוך אולם משחקים מוגלגי – מסביבו היו רק מכונות משחק, שתייה או חטיפים. הוא הניח שכנראה הוא עצמו נמצא בתוך מכונת צמר גפן מתוק. איך לכל הרוחות הוא אמור לצאת מכאן? ולאן לעזאזל נעלם ג'יימס ועמו התיק שהכיל את סיריוס?

בהיעדר תכנית מוצלחת יותר, רמוס הכה את המכונה בכל כוחו וצעק לעזרה. הדבר היחיד שהוא השיג בכך היה שכאבו לו הידיים והגרון. הוא נאלץ לחכות במכונה במשך זמן רב עד שהגיע עובד שהיה אחראי על מילוי מחדש של המכונה. אם רמוס לא היה כאוב ועצבני מההמתנה הלא נוחה הוא היה צוחק מהבעת הפניו של המוגלגי הנדהם.

אחרי שהוא נחלץ מהמכונה הוא חיפש בכל המקום אחר ג'יימס וסיריוס מספר פעמים. כל מאמציו עלו בתוהו. מיואש ועייף, הוא התיישב על הכיסא הראשון שראה – כיסא עם מושב דמוי עוגיה – לא שם לב לשלט 'אסור לשבת'. פתאום הוא הרגיש שהוא נופל שוב, יחד עם הכיסא. גם הפעם היה מסביבו רק חושך, אולם הפעם הוא ראה אור בתחתית. רמוס אחז בכיסא בחוזקה, מחכה למכה שתגיע. הוא הופתע כשהכיסא – במקום להיחבט בקרקע ולהעיף מעליו את רמוס – נחת ברכות על הרצפה.

בהתחלה רמוס לא זז, עדיין שרוי בהלם ומחזיק במושב בעוצמה שגרמה לאצבעותיו לפעום. לאט ובזהירות, כאילו הכיסא עדיין מרחף באוויר, רמוס הרפה מאחיזתו וקם, מסתכל על הרצפה כדי לוודא שהיא נשארת שם. לא התחשק לו ליפול שוב. היו לו מספיק נפילות ליום אחד. לאחר שווידא שהרצפה לא מנסה לזוז הוא פנה לסרוק את המקום, וכמעט חטף התקף לב. הייתה רק מילה אחת שיכלה לתאר את המראה – "שוקולד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צרח רמוס, רץ בזיגזגים מלאי אושר ברחבי הבית הקטן.

הבית כולו וכל מה שהיה בו היה עשוי שוקולד ומלא בממתקים שונים מכל סוג, כאלו שרמוס הכיר וכאלו שלא. אם היה מדובר בכל דבר אחר, רמוס היה עוצר לחשוב ולנסות להבין איפה הוא ולמה יש במקום הזה כל כך הרבה דברים מתוקים, אבל למראה של מאכלים עתירי חד-סוכרים, במיוחד שוקולד, נהג מוחו ללחוץ על המפסק בבת אחת, אף מבלי לזכור לתלות שלט 'אחזור בקרוב'.

ובכלל, מי רוצה לחשוב כשאפשר לקפוץ לתוך מזרקה של שוקולד שגדולה ועמוקה מספיק כדי לשחות בה? בהחלט לא רמוס. הוא השתכשך במי – אה, בשוקולד, מאושר עד עמקי נשמתו. למשך זמן מה הוא אפילו שכח מעניין ג'יימס-סיריוס. כרגע היה לו שוקולד וזה כל מה שחשוב.

לאחר זמן מה הוא החליט לצאת מהמזרקה כדי לטעום עוד סוגים של שוקולד, אך כשניסה גילה שהוא אינו מסוגל – המזרקה הייתה מוקפת בקיר בלתי נראה. הוא שלף את שרביטו, אולם ברגע שעשה זאת השרביט התכסה שוקולד שהתמצק לפני שרמוס הספיק להבין מה קורה. הוא ניסה לשבור את השוקולד אך זה מיאן להיכנע.

"זה חסר טעם." רמוס הרים את מבטו, עיניו פוגשות בעיני הפחם של סוורוס סנייפ. "אין לך דרך לברוח מכאן."

"אתה אירגנת את כל זה? אבל... למה? מה אתה רוצה ממני?" שאל רמוס.

"לא ארגנתי שום דבר. זה אתה שפלשת לתוך הבית שלי. אם כבר אז אני הוא זה שצריך לשאול כאן את השאלות", התעצבן סנייפ.

"זה הבית שלך? למה הוא עשוי משוקולד?" שאל רמוס. "אתה לא רוצה לומר שאתה – שאתה – המכשפה מהסיפור של עמי ותמי?!"

"אני נראה לך כמו מכשפה?" סנייפ פלט נחרת בוז. "המכשפה מהסיפור היא סבתי. היא שנאה מוגלגים וילדים קטנים."

"אתה הולך לאכול אותי?" נבהל רמוס.

"למה לי? אתה לא נראה טעים במיוחד", נגעל סנייפ.

"אז תשחרר אותי?" ביקש רמוס.

"שוב – למה לי?" סנייפ משך בכתפיו. "אמי תחליט מה לעשות איתך. אולי היא תחליט לא לאכול אותך אם יהיה לה מצב רוח טוב." בזאת סנייפ יצא מהחדר.

"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!"

רמוס התעורר בבהלה, מתיישב במיטתו בהוגוורטס, החלום הכי הזוי ומסויט שחלם אי פעם עדיין טרי במוחו. לקח לו זמן להירגע ולחזור לנשום באופן סדיר. עד שהוא קם מהמיטה, גמלה בליבו החלטה, או יותר נכון שתיים:

הראשונה, לעולם לא לאכול שוב כמות גדולה של שוקולד לפני השינה.

השנייה, לגעת בתחת של סיריוס.  

 

 

                                               

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת