11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא לאחת וחצי

זה בטיפול

אז גם אני בטיפול. בלי פרוזאק אבל עם פסיכולוגית. אני בטיפול כבר מספר חודשים. מחכה בסבלנות לתחושת האושר שתבוא ותציף אותי. לקלות התהומית שבה אנשים לא מדוכאים לוקחים את החיים שלהם. כן, אני יודעת שטיפול לא יגרום לזה להתרחש, אבל עדיין מצפה.

ובמקום האושר באות תובנות. תובנות על הפינה שאליה תקעתי את עצמי.

זוגיות שלא מאפשרת כניסה להריון, והעדר הריון שלא מאפשר קיום זוגיות.

אמהות לרוני שרק מייצרת אצלי חשק לעוד. כמה שלא יהיה לי טוב איתה, כך אני רוצה יותר, כך אני מדמיינת כמה טוב יהיה לי עם ילד נוסף. אושר עצום שמציף את ליבי כשהיא מחבקת אותי, מנשקת, מספרת, צוחקת, עושה. חיה.

כל רגע שבו אני טופחת לעצמי על השכם, מרגישה שאני אמא טובה - מגיעה השאלה הארורה הזאת - אם אני כל כך טובה, איך זה שיש לי רק בת אחת? איך זה שהבן שלי מת? איך זה שאני לא בהריון? איך זה שיש לי בעל שלא רואה את זה?

עבודה שמתסכלת אותי בשעמום שלה, ויחד עם זאת אותה ציפיה ארורה להריון שלא מאפשרת לי להתרכז בקריירה. לא רוצה לשנות כלום, זאת עבודה מושלמת להריון, אבל אני לא בהריון. כבר שנתיים וחצי שאני לא בהריון.

אהבה שאינה מביאה לי אושר אלא רק אכזבה. וככל שאני מעיזה להתאהב ולהפתח, כך אני יותר נפצעת. וככל שאני קרה ומתנשאת, כך הוא יותר אדיב ונעים.

והריון, הריון, הריון, הריון, הריון שאיננו. שלא מגיע כי רוב הזמן אנחנו לא מדברים. 

והקנאה בכל ההריונות סביבי. הסיוט הזה של לבוא לאסוף אותה מהגן ולנהל שיחת הריון עם 60% מהאמהות. ולשמוע קיטורי "כמה קשה זה עם שני ילדים" מ40% הנותרים. הקנאה שאורבת לי בכל פינה. קנאה בזוגיות של חברים, קנאה בילדים של אחרים, קנאה לראות אנשים מחייכים. כן, גם אני מחייכת, לעתים קרובות אפילו. אז מה, אני עדיין מקנאה. אני אפילו מקנאה באלו שיכולים לא לקנא. מעולם לא הייתי אובססיבית כל כך בהשוואה עם אחרים.

וספירת האנרגיה. אולי זה הסימפטום הבולט ביותר מאז המוות של אושרי. על כל דבר אני מוציאה חשבונית צריכה אנרגטית, כמה כוחות נפשיים יש לי, כמה נוצלו לעניין וכמה בוזבזו לשווא. ספירת הצעדים עד לשפת הבור, שמעולם לא יוצא משדה הראיה שלי. והדו"ח השנתי מעיד על כך שבזבזתי אנרגיה.  שהשקעתי את כל מה שהיה לי בבור שחור של מישהו אחר. השקעתי ולא קיבלתי תמורה. תרמתי ?

ובדידות. איך מגיעים למצב שבו אין את מי לחבק? שאין מי שיחבק אותי? ורק רוני מחכה שאני אגיע לגן, ורצה אלי ומקיפה אותי בזרועותיה. עוד מישהו?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מאמארוני אלא אם צויין אחרת