00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קובי נאור

אז מה בעצם קרה לתרבות הטרמפים? עוד הירהור בעקבות אירוע החטיפה

16/06/2014

אז מה בעצם קרה לתרבות הטרמפים?
עוד הירהור בעיקבות אירוע החטיפה

 

בכל היומיים האלה אנחנו שומעים, בין כל פיטפוטי הסרק, גם דיבורים מכל הכיוונים נגד הנסיעה בטרמפים.

וכמו כל דיבור הקשור לאירוע, גם זה הופך להזדמנות לחבוט באוכלוסייה שלימה.

"איך הם מעיזים!?"

"איך הם לא פוחדים!?"

"איך הם מסתכנים!?"

"הם מתנהגים כאדוני הארץ!!"

"הם לא נשמעים לשום חוק!!"

 

ומסבירים לנו שוב ושוב ש"עם ישראל" שבתוך תחומי הקו הירוק כבר מזמן לא נוסע בטרמפים, מאחר שהדבר מסוכן.

שהרי אין לדעת מי יושב ברכב, ואיך הנסיעה עלולה להסתיים.

וכמובן לאור מקרים טראגיים שהיו בעבר.

ובעיקר גם לאור איסור הצבא לחיילים לנסוע בטרמפים.

 

אבל למה באמת עם ישראל הפסיק לנסוע בטרמפים? האם הוא הגיע למסקנה שחלה עלייה בסיכון? האם הדבר באמת כל כך מסוכן, יחסית למה שהיה לפני כן?

 

לא כל עם ישראל הפסיק לנסוע בטרמפים. יש אוכלוסיות שלמות שעושות שימוש באמצעי התחבורה הזה ממש יום יום.

בחורים חרדים ממלאים את כבישי הארץ בתנוחה אופיינית, וכמובן אוכלוסיית יהודה ושומרון שזה אמצעי התחבורה המועדף עליה.

אנחנו התרגלנו לראות בהם עופות מוזרים, אאוטסיידרים.

אנחנו גם אומרים לעצמנו כשאנחנו רואים אחד כזה בכביש: הם ביניהם (הכוונה: החרדים) מסיעים אחד את השני. אין מה לעצור להם, כי תיכף יבוא "מישהו מהם" וייקח אותם.

 

אני עמדתי פעם בסיטואציה, ושיניתי רגע דיסקט. עצרתי ליד בחור ישיבה חרדי שהמתין לטרמפ והסעתי אותו. לא קרה לי כלום...

 

אם כל כך מסוכן היה לנסוע בטרמפים, אם אויבינו היו באמת יכולים להפוך את הדבר לעוד הזדמנות לפגוע בנו, כבר היינו שומעים מזמן על פגיעות חוזרות ונשנות חלילה באותם בחורי ישיבה, או באלפי הנערות והנערות מיהודה ושומרון.

לו זה היה קורה, ייתכן ש"תופעת הטרמפים" כפי שהיא מכונה בימים אלה היתה נפסקת.

האירוע הנוכחי עדיין בעיצומו, ואין להסיק בשלב זה כי הנסיעה בטרמפים היא הסיבה.

 

צריך לדעת שהטרמפיסטים ביהודה ושומרון לא באמת נוהגים בקלות ראש.

יש הנחיות ברורות, שהועתקו מן הימים שהצבא התמודד עם התופעה.

למשל: ממתינים לטרמפ רק בתוך יישוב, או בצמתים מרכזיים של איזורים יהודיים.

 

בכתבה שהיתה היום בחדשות בערוץ 10 בנושא הטרמפים ביהודה ושומרון, עשו מין ניסוי שבו הציעו נהגי הערוץ טרמפ לממתינים - אף אחד מהם לא התפתה לעלות!

מה שאומר: שאוכלוסיית הטרמפיסטים והנהגים "מריחים" זה את זה.

 

ה"הרחה" הזאת נובעת רק מדבר אחד: מן ההתחשבות והדאגה לזולת, מן הערבות ההדדית.

כמו שאני במהלך שירותי הצבאי כאשר לקחתי ליד רכב צבאי מעולם לא חשבתי עליו כרכב שלי, ותמיד עצרתי טרמפ לחיילים, כך נהגי הרכב באוכלוסייה הדתית והחרדית רואים כדבר מובן מאליו להציע מקום נסיעה ברכב שלהם למי שזקוק.

 

לא רק שזה לא עולה כסף, זה גם מקרב לבבות.

 

אה? קירוב לבבות? דאגה לזולת? התחשבות? ערבות הדדית??

נסחפתי והגזמתי כבר, נכון?? כי מי מאיתנו עוד מעמיד ערכים אלה לנגד עיניו??

 

אני רוצה לאמר לכם שכאן הסיבה האמיתית לכך שלא רואים יותר טרמפיסטים בנופי ארצנו: הטרמפיסטים פשוט התייאשו. מצאו עצמם עומדים שעות בצמתים בהושטת יד - ואף אחד מן הרכבים החולפים על פניהם לא עצר להם יותר.

כך בהדרגה, עד שכולנו הפסקנו לעצור.

 

ולמה?? כי נעשינו מנוכרים!! אין לכך הסבר אחר

אנחנו החברה הלא דתית חיים בניכור הולך וגדל.

הקמנו סביבנו חומות. אנחנו מבודדים את עצמנו לדעת. מי שלא משפחה, מי שלא חבר - אנחנו לא רואים אותו ממטר.

פה ושם אנחנו נכנעים למסעות פירסום של כל מיני עמותות ותורמים 10 שקל בשביל המצפון - אבל מה אנחנו באמת מוכנים לעשות בעצמנו למען אותה אוכלוסייה נזקקת? חוץ מלתרום 10 שקל?

 

אין ספק, נהיינו מנוכרים!

והתיאוריה שלי אומרת, שהניכור שלנו התחיל בדיוק שם. בכבישים. כאשר הגיעו אלינו ראשוני המכוניות הממוזגות.

או אז הרמנו את החלונות - ויותר לא ספרנו אף אחד.

התרבות הישראלית, הים-תיכונית,  של נהגים שצועקים אחד על השני מתוך הרכבים נעלמה באחת, ובמקומה קיבלנו חומות של זכוכית, קללות שאף אחד לא שומע, צפירות מעצבנות, ואורות מסנוורים מאחור

שם לדעתי התחיל הניכור בחברה שלנו, ומשם הוא רק מעמיק.

 

אז הבעייה לא בטרמפיסטים - הבעייה היא בנו

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קובי נOR אלא אם צויין אחרת