00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

למה "להציל את טוראי ריאן" הוא הסרט שאני הכי אוהב בעולם

    היום מצויין בעולם המערבי 70 שנה להתרחשות "מבצע אוברלורד" או כפי שהוא יותר מוכר, "הפלישה לנורמנדי" (נכון, הנחיתה האמפיבית הייתה ב-6 ביוני, אבל בליל ה-5 בחודש התחיל מבצע ההצנחה, נו, מה שהלך ב"אחים לנשק"). זה היה המבצע הצבאי הכי גדול בהיסטוריה, וככל הנראה, אחד האירועים הכי אייקוניים בהיסטוריה של המאה ה-20 בכלל ושל ארה"ב בפרט. זה מהאירועים הצבאיים שגם ילדים קטנים שומעים עליו מתלהבים ממנו (ימי Call of Duty הראשון והשני...), אלא אם כן אתה רוסי כמוני ואז בגיל מסויים חלק גדול מערך המגניבות של האירוע הזה יורד כי אתה מבין ש"האמריקאים נכנסו למלחמה באירופה כשהצבא האדום כבר ניצח אותה". ועדיין, למרות הכל, יש דבר אחד בכל הסיפור הזה שעדיין גורם לי לייחס לפלישה לנורמנדי חשיבות גדולה יותר ממה שאני אמור לייחס לה, וזאת העובדה שאלמלא היא, הסרט שאני הכי אוהב בעולם לא היה קיים. אני חושב שציון 70 שנה למלחמה הזאת יכול לשמש אחלה תירוץ לפרסם את הפוסט הזה סוף סוף - הוא היה אמור להתפרסם כאן לכבוד יום ההולדת ה-15 שלי לפני שנה וחצי (ולמעשה הוא פורסם בגרסה קרובה בפורום כלשהו פעם אחת) ומאוחר יותר דחיתי את הפרסום לחגיגות 15 השנה ליציאת הסרט באוגוסט 2013, אבל בשני המקרים האלה זה לא קרה כי אם הבלוג הזה היה הילד שלי כבר הייתי אמור לחטוף שנתיים בכלא על הזנחה פושעת (זמן טוב לומר שהביקורות על סרטי הקיץ עדיין יבואו, לא לדאוג...). אז כן, אפשר לומר הפוסט הזה הוא כמעט שנתיים in the making, אז אם תראו כמה הבלחות של כתיבה יותר צעירה או ניתוח לא מספיק מעמיק, אל תתפלאו.

מלחמה היא, ללא ספק, אחד המנהגים העתיקים ביותר בעולם, ומשהו שלמרבה הצער מושרש בתת מודע של כל אדם, גם אם הוא לא החזיק M-16 בחייו. אני אישית מעולם לא חוויתי מלחמה על בשרי - אם כי מהיותי תושב הצפון ביליתי את כל קיץ 2006 בבריחה מקטיושות ובחרדה לשלום אחיי שנכנסו ללבנון (ויצאו בשלום) - ואני מקווה שלעולם לא אצטרך, כי יש לי תחושה מסויימת שאני יודע בערך מה הולך שם. והכל בזכות סרט אחד בשם "להציל את טוראי ריאן".
דמיינו את הסיטואציה - ילד בן 10 יושב בלילה לראות סרט ב-Hot Action, סרט כזה בשם "להציל את טוראי ריאן". יש איזה קטע פתיחה מוזר כזה בבית קברות עם כמה אנשים זקנים. בורינג, חושב הילד הקטן ומעדיף לנעוץ את עיניו בונטילטור ולהתלהב מצורות הלהבים. אבל אז קורה משהו. המסך הופך אפור, אבל במקום שזאת תהיה תקלה, אתה מבין שאתה מביט על מקום אפור כל-כך שלא ניתן להבדיל בין השמיים לאדמה. גם המים אפורים. אה, כן, אנחנו בתוך סירה. המצלמה משוטטת בתוך המרחב הקטן ההוא, מטר על שניים, בין כמה שורות של חיילים שעומדים שם. כולם רועדים, כולם מפוחדים, חלקם מקיאים, אחד מנשק את הצלב שלו בתשוקה, ואפילו אלה שנראים רגועים וקרי רוח עדיין אוחזים בהבאת פנים שמשמעה "אני הולך למות". מתחילים לשמוע יריות. האופק מתחיל להתבהר, ונראה שמדובר בחוף עם בונקרים רבים. הסירה מאטה. הדלתות נפתחות...
... ואז, כאוס. נשמע פיצוץ, הכל מסתחרר ואין יותר קול. אתה מוקף בעדר של חיילים שרופים, מחוררים או מבותרים. כל אלה שעוד כן בחיים מנסים לרוץ קדימה, וגם חייהם נגדעים במהרה מאש מכונות הירייה והצלפים שקוטלים אותם אחד אחד מגבוה. חייל קטוע יד מרים את הזרוע שאיבד לפני מספר שניות, חייל אחר קורא לשווא לאימו כאשר הוא רואה שכל המעיים שלו נשפכים החוצה, שני חיילים אחרים מנסים להחזיר את איבריו הפנימיים של אחד מחבריהם לתוך בטנו. מאות גופות צפות במים, גם כאלה של דגים וגם של חיילים. רק אז הקול חוזר, ואין לך ברירה, ואתה חייב להתסער קדימה, לחוף. במילים אחרות, אתה פשוט מרגיש שאתה נמצא שם, עם כל החיילים האמריקאים, ברגע הנחיתה.

                  

ב-25 דקות בלבד, שהגיעו ישר בפתיחת הסרט, ביצע סטיבן ספילברג את מה שאני מחשיב לעבודת הבימוי המוצלחת ביותר בהיסטוריה. עד היום לא ברור לי איך אדם אחד הצליח להשתלט על כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה פעלולים, וכל כך הרבה התרחשויות שונות בשטח כזה גדול (ובסרט כמעט לא נעשה שימוש ב-CGI או מסכים כחולים), אבל נראה שהוא מתאים לעבודה הזאת כמו כפפה. ואלה רק 25 הדקות הראשונות, כן? רמת הריאליזם, הברוטאליות והאותנטיות רק גדלים ברמה שלהם ככל שהסרט נמשך, ויוצרים חוויה שלמה, סוחפת ואימרסיבית בצורה מטורפת. שותפיו הקבועים של ספילברג לפשע נמצאים גם כאן, כמו יאנוש קאמינסקי שעבודת הצילום החלקה, התזזיזית והמטמטמת שמצליחה לגרום אפילו לשדות הקטל האפרוקים-קצת ירוקים של צרפת להיות מרהיבים; העריכה של מייקל חאן, שמצליחה לזגזג בין כל האיורעים הקטנים שמתרחשים על המסך ועדיין להשאיר את התמונה הכוללת של המלחמה בראש סדר העדיפויות; הפסקול הנפלא של ג`ון וויליאמס, שהוא, טוב, פסקול של ג`ון וויליאמס, אז אין מה לפרט; אנשי הסאונד, שהפכו את הסרט לתזמורת נפלאה ומחרידה בו זמנית של קליעים ומרגמות; ואותם מאות מעצבים, בנאים, מאפרים, תאורנים ופעלולנים שהצליחו לשחזר את צפון צרפת ההרוסה עד היסוד של ימי המלחמה בצורה הכי אותנטית ואמינה שיש. העובדה שכל אלה עובדים בשירותו וניצוחו הבלעדי של ספילברג ועדיין עומדים בפני עצמם רק מוכיחה עד כמה מדובר בצוות טוב ובבמאי עוד יותר טוב, שפשוט יודע איך לעשות קולנוע טוב - כי בתוך כל הזוועה המלחמתית הזאת, ספילברג עדיין מצליח ליצור כמה וכמה קטעים שפשוט נוגעים ללב.

תבינו, "להציל את טוראי ריאן" לא מראה לך את המלחמה. הוא מכניס אותך אליה. בזכות הבימוי ותשומת הלב לפרטים שהזכרתי, הוא שולח את הידיים שלו אל החזה שלך (...) מרים אותך מהספה בסלון/המושב בבית הקולנוע ומושך אותך היישר אל תוך התופת של נורמנדי, בלי רחמים ובלי הנחות. מכירים את זה שאומרים על סרטים כמו "החשוד המיידי" או "ואלס עם באשיר" שהם מכניסים `אגרוף לבטן` בסוף? אז "להציל את טוראי ריאן" נותן אגרוף, נגיחה, בעיטה שגורמת להקאת דם, עשרות דקירות וצוקהרה במעיים - וכל זה רק בתחילת הסרט. ומשם, זה רק ממשיך וממשיך - כבר אחרי סצינת הפלישה שלכאורה הייתה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות, הדמויות הראשיות מתבקשות לבצע משימה מסוכנת מאחורי קווי האויב (נחשו מה המטרה של המשימה?), בלי שלהן, או לצופים, יש זמן לעכל את מה שעבר עליהם בזמן הפלישה. והיי, זאת בדיוק מלחמה - אתה תמיד חי עם התחושה שלא משנה כמה רע היה הדבר שקרה לך, בכל רגע יכול לקרות משהו גרוע יותר. במקום להיות כמו משחק מחשב ולשים את השלב הכי קשה בסוף הסרט, אנחנו מקבלים אירוע ב"רמת קושי" כזאת כבר בהתחלה.

החלק השני של הסרט זוכה להרבה תלונות לפעמים, על זה שהוא סובל ממבנה גרוע, שהוא קיטשי, קיטשי, משעמם, והכי חשוב - לא ריאליסטי. לטעמי, מדובר בחלק מותח ומגוון אשר מספק חוויה המזכירה את "ארץ קשוחה" מבחינה של עליות וירידות קיצוניות ברמת האדרנלין, רק שזה קורה יותר מפעם אחת. אני יכול להבין איך אנשים מסויימים יכולים להתצבן ממבנה של קרב ענק-מנוחה-קרב קטן-מנוחה-קרב קטן-מנוחה-קרב גדול, אבל מה לעשות, החיים האמיתיים הם לא תמיד הקרשנדו שאנחנו רגילים אליו מסרטים. מבחינת הקיטשיות - טוב, אני לא אשקר, הוא כן כזה ברגעים מסויימים, אבל לפחות זה קיטש שעשוי טוב. ולבסוף, את הקטע שאומרים על הסרט שהעלילה שלו מופרכת ולא ריאליסטית, אני רואה רואה בתור הפטנזיה על המלחמה ושבירתה. הקונספט של קבוצת חיילים, כל אחד מהם מגיע מרקע שונה ויש לו תפקיד שונה, היוצאים לחפש חייל אחר הוא במובן מסויים בדיוק כמו כל קווסט פנטזיה גנרי (נו, אתם יודעים, אלף אדם גמד ודרואיד שיוצאים למסע בממלכת סטנגמספוריולה על מנת למצוא את פגיון הקסם), ונראה שגם הדמויות עצמן חושבות ככה, עד שהם מגלות שאין פנטזיה ואין נעליים ואין שום קסם שיכול להציל אותם שם. פה גם הטובים, האמיצים והצעירים (אפילו הקומיק רליף של הסרט!) יכולים למות, כי מלחמה לא מתחשבת בך, וגם האנשים שלא מתים בסוג הסרטים האלה מתים בסופו של דבר. בכלל, אפשר לומר שהסרט שינה לגמרי את ההתבוננות שלי על מוות ועל אלימות, והסרט פתח את עיניי לגבי כמה נוראים יכולים להיות הדברים האלה כאשר הם נמצאים בשירות של הרשע האנושי ואף סרט לא יכול לזקוף לזכותו דבר דומה. אגב, העובדה שחשתי מועקה גדולה בכל סצינת מוות רק מוכיחה שהדמויות פה, על אף שרובן די סטריאוטיפיות, לפחות מצליחות בכל לעורר סימפטיה בזכות כתיבה מוצלחת. אגב, חשוב לציין שלמרות כל זה, הסרט לא מחזיק במסר לכאן או לכאן, בניגוד לכל סרטי המלחמה האחרים שאי פעם יצאו. הוא לא סרט מילטנטי שמהלל את כל המצב ומאונן עם דגל אמריקה שלו (למרות שכן, הסרט נפתח ונסגר בשוטים די ארוכים של הדגל הזה, אבל מסיבה אחרת לגמרי), ומצד שני לא מדובר בסרט אנטי מלחמתי מעיק ובכייני שראינו עשרות אלפי פעמים בעבר. הוא פשוט בא בגישה של Shit Happens ולא נותן לכל מיני הסחות דעת אידיולוגיות להפריע לסחיפה בעולם הזה.

בסופו של דבר, הנקודה שלי היא ש"להציל את טוראי ריאן" הוא התגלמות הקולנוע בשבילי. אנשים תמיד אומרים לי שלא הייתי מעריץ את הסרט הזה כל כך אם הייתי רואה אותו לראשונה בגיל 14 ולא 10, אחרי שראיתי כבר מספיק סרטים אחרים. ומי יודע, אולי הם צודקים. אבל כל עוד אני לא חי בעולם המקביל הזה שבו לא ראיתי אותו בגיל 10, אני חייב לתת לסרט הזה את הקרדיט הראוי לו בתור הסרט שגרם לי להבין מה בכלל הקטע של קולנוע מלכתחילה. אני לא אטען שיש לו את התסריט או העלילה הכי מתוחכמים בהיסטוריה (למרות שגם מהבחינות האלה הוא טוב מאוד), אבל תכלס, רוצה דיאלוגים טובים? אתה יכול למצוא אותם במחזה. רוצה עלילה מבריקה? אתה יכול לקרוא ספר. רוצה מסר כלשהו? אפילו במוזיקה ושירה אפשר למצוא כאלה. אבל מה שיש פה, ב"להציל את טוראי ריאן"` לא היה עובד במדיה אחרת (אפילו לא בטלוויזיה, שהיא תכלס כמו קולנוע רק בקטן). אבל בזכות ריאן הבנתי הבנתי המטרה של סרט, בשבילי, היא שהוא ייקח אותי וישם אותי בזמן ובמקום אחר שהוא לא הזמן והמקום שלי (והוא מצליח בזה כמו שאף סרט לא הצליח לפניו), ועל הדרך גם  יכיר לי דמויות מעניינות (והוא מצליח טוב מאוד) ובעיקר שיסחט ממני את כל הכוחות, אבל עדיין ישאיר אותי עם תחושה של עוד (ואוהו, הוא מצליח. אחרת איך צפיתי בסרט הזה לפחות 16 פעמים בלי לפהק פעם אחת?). אם לסכם את הכל במשפט אחד, אני אוהב אותו פשוט כי די בטוח שבמהלך הצפייה בו עבר בלב שלי כל רגש אנושי שקיים – עצב, צחוק, פחד, תקווה, דיכאון, כעס, גועל והתרגשות. ואלה לא סתם רגשות, אלא רגשות שגרמו לילד בן 10 מאיזה חור צפון הארץ להזדהות עם חייל בנורמנדי.כאילו, זה חתיכת הישג. ספילברג וכל שותפיו לפשע יצרו פה, מבחינתי את הסרט המושלם, הסרט שאני יכול לראות 200 פעם ולא להתעייף ממנו, וכמו כן, סרט שנמצא באופן תמידי במעברים ממקום שני ברשימת הסרטים האהובים עליי למקום הראשון (הסרט שהוא תמיד מתחלף איתו הוא "הטוב, הרע והמכוער" שגם עליו אני אכתוב פה מתישהו. נראה לי).

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת