00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשבתי שאפשר.

ימי תל-אביב , שברי זכרונות.

20/01/2008
אני זוכרת את השלג בתל-אביב בשנות החמישים.
היה זה אחד החורפים הקשים הזכורים, שפקדו את הארץ. תקופת המעברות, מדינה קולטת עולים, הרבה קשיים,
ובאותה מידה, הרבה מוטיבציה. רוח אחרת נשבה אז. 
הייתי כבת ארבע, בת ראשונה לניצולי שואה, שגרו בשכירות בדירת חדר, בשכונת שפירא.
בוקר חורפי אחד, העירה אותי אימי, לקחה אותי בזרועותיה
(דבר יוצא דופן, כשלעצמו), ובקולה נשמעה התרגשות.
תראי אמרה,  הכל לבן, שלג, כמו באירופה, תראי כמה יפה. דיברה אלי באידיש.
וזה היה באמת יפה. כל העליבות של השכונה, הרחוב הבוצי, הכל עטה לובן. 
המראה השונה כל כך, ממה שמוכר לי, היה מפעים. משך היום ביליתי בגן ילדים, שדבר איני זוכרת ממנו. לא את הדרך אליו ולא את השהייה בו.
מה שנחרט היטב בזכרוני , מאותו יום חורף מושלג הוא השיבה הביתה.
במשך שהותי בגן, נמס השלג, אני מניחה שירד גשם עז, וכל הרחובות היו מוצפים במים. לא היתה כל דרך להגיע הביתה. אמא  היתה עם אח תינוק בבית.
ובכן שכרו את שירותיו של איש עם תלת אופן, שמקדימה  הותקן מעין משטח להובלת סחורות שונות בימים כתיקונם, ושוליים מוגבהים היו למשטח שלא תיפול הסחורה ממנו.  וכך, דיווש האיש על אופניו חוצה את נתיב המים הנהדפים לצדדים בסילון ומתיז לכל עבר, כמשה בחציית ים סוף. למותר לציין שיבשה לא הגעתי הביתה, אך החוויה שמורה עימי עד היום .

 
 
 
 
 
 
Related image
 
 


המון בוץ היה ברחוב ההוא בשכונת שפירא, באחד הימים לקחתי כפית והאכלתי את אחי התינוק, ישר מן השלולית, כמו שמאכילים תינוק בדיסה.
הפסקתי רק כששמעתי את זעקותיה של אימי , שהילד נחנק. אבל הוא לא.



תקופת תל-אביב  אותה אני זוכרת היא שנה אחת בחיי, בין גיל שלוש וחצי לארבע וחצי.
אני זוכרת ילדים משחקים בשכונה, אולי היו גדולים ממני, הם סרבו לשתף אותי, וליבי יצא לשחק עימם.  הייתי מוכנה לעשות הכל ובלבד שישתפוני אך הם עמדו בסרובם. ואז עלה בדעתי רעיון, פשוט לשחד אותם. העליתי בפניהם את הצעתי ולשימחתי הם התרצו. כל פעם הוצאתי משהו מן הבית, ולא באו על סיפוקם. ואז
רצתי מהר הביתה, על המזנון היו מונחות לתצוגה כל מיני פיגורות מנחושת.
אחת מהן היתה בצורת אישה, עם גיזרה דקיקה, ידה האחת על המותן וידה השניה מורמת, ונושאת צלחת שטוחה (המיועדת לסוכריות.לא, לא היו שם סוכריות, מה השתגעתם? ), רצתי החוצה, נתתי לילדים את השוחד והמשכנו לשחק זמן מה, עד שאימי באה לבדוק מה עניינים וגילתה את הברוך. הפיגורות היקרות שלה, מהמזנון,  כלי משחק בידי ילדים, אוי ויי, מי, מה לקח, ומתי?. איזה צעקות. 
  ואני מעולם לא שיחדתי איש בחיי עד היום הזה. נשבעת.
   
Related image

                                                        ביי. ש י א.  
פורסם ב-16/3/05     
תמונות קרדיט: אתר נוסטלגיה ישראלית        

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

38 תגובות

תגובות אחרונות
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
תגובות אחרונות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ש י א 1 אלא אם צויין אחרת