00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

העולם העכשוי

הכח שבמעשיך - סיפור

יום אחד, בשנה הראשונה שלי בתיכון, ראיתי נער מהכתה שלי יוצא הביתה. שמו היה קייל (Kyle). היה נראה כאילו שהוא נשא את כל הספרים שלו. חשבתי בעצמי: "איך מישהו לוקח ביום שישי את כל הספרים שלו הביתה. זה נראה לי טיפשי."
לסוף שבוע היה כבר הכל מתוכנן (מסיבות ומשחק כדורגל עם חבריי מחר אחר הצהריים), אז משכתי כתפיים והמשכתי בדרכי.
כאשר הלכתי, ראיתי קבוצת נערים מתקרבת לכיוונו. הם דחפו אותו, העיפו את ספריו מידיו ואז דחפו אותו עד כדי כך, שהוא נפל לאפר. משקפיו עפו באוויר, וראיתי שהן נחתו בערך שלוש מטר ממנו. הוא הרים את ראשו, וראיתי את העצב הנוראי הזה בעיניו.
ליבי התחיל להיות רך. התקרבתי אליו, הוא זחל על הארץ וחיפס את המשקפיים, והיו דמעות בעיניו. כאשר הבאתי לו את המשקפיים, אמרתי לו: "גועל נפש שכמותם." הוא הרים את מבטו אלי ואמר: "היי, תודה!" חיוך גדול האיר את פניו. אחד מן החיוכים האלה שמראים הכרת תודה אמיתית.
עזרתי לו להרים את ספריו ושאלתי אותו היכן הוא גר. התברר שהוא גר קרוב אלי, לכן שאלתי אותו למה לא ראיתי אותו מקודם. הוא סיפר לי שלפניכן הוא הלך לבית ספר פרטי. לעולם לא הייתי מסתובב עם ילדים של בית ספר פרטי.
לאורך כל הדרך הביתה דיברנו, ואני לקחתי את ספריו.
הוא היה בחור ממש מדהים. שאלתי אותו אם מתחשק לו לשחק איתי ואם חבריי כדורגל ביום למחרת. הוא השיב בחיוב.
כל סוף שבוע היינו ביחד, וככל שהכרתי את קייל יותר, חבבתי אותו יותר. גם החברים שלי חשבו עליו ככה.
התחיל היום הראשון, וגם קייל עם הרעמת הספרים שלו הופיע. עצרתי אותו ואמרתי: הו, עם כל הספרים האלה יהיו לך יום אחד ממש המון שרירים."
הוא צחק ונתן לי חלק מן הספרים.
במשך השנים הבאות הפכנו להיות חברים טובים מאוד.
כשגדלנו חשבנו על הקולאג`. קייל בחר ב"ג`ורג`טאון", ואני ב"דיוק". ידעתי שתמיד נשאר חברים, ושהקילומטרים של מרחק לא תהינה בעיה. הוא רצה להיות רופא, ואני שאפתי להיות שחקן כדורגל.
קייל העביר את נאום הסיום. הוא היה צריך להכין את הנאום. כל כך שמחתי שלא אני זה שצריך לדבר. יום סיום, ראיתי את קייל. הוא נראה מדהים. הוא היה אחד מאלה שבמשך זמן התיכון מצאו את עצמם ופיתחו סיגנון משלהם. היו לו יותר פגישות עם בחורות, והבחורות חבבו אותו. לפעמים הייתי ממש מקנא בו.
היום היה אחד הימים האלה. יכלתי לראות שהוא התרגש מאוד בגלל הנאום שלו. נתתי לו פליק בישבן ואמרתי לו: "היי, ילד גדול שכמותך, תהיה מעולה!" הוא הביט בי באחד המבטים האלה (של הכרת תודה אמיתית) וחייך. "תודה," הוא אמר.
כאשר התחיל בנאום הוא פתח ואמר: "הסיום הוא הזמן להודות לכל אלה שעזרו לך לעבור את השנים הקשים הללו. להוריך, למוריך, לאחים ולאחיות, אולי למאמן שלך...אבל הכי הרבה לחברים שלך. אני אומר לכם שהמתנה הטובה ביותר שאתם יכולים לתת היא החברות. תנו לי לספר לכם סיפור."
הסתקלתי על החבר שלי במבט קצת ספקני כאשר הוא סיפר על היום בו נפגשנו לראשונה.
הוא בעצם תכנן להתאבד בסוף שבוע ההוא. הוא המשיך לספר שהוא הוציא את כל הדברים מן הארון כדי שאמו לא תצתרך לעשות את זה אחר כך, ונשא את הכל הביתה. הוא הסתקל עלי וחייך. "תודה לאל ניצלתי. החבר שלי מנע ממני לעשות את הדבר הגרוע הזה." יכלתי להרגיש איך הקהל עצר את הנשימה כאשר הנער החביב הזה ובעל יפי - מראה סיפר על הרגעי חולשה הגדולים ביותר שלו. חשתי איך שאביו ואמו הביטו אלי בחיוך, בדיוק אותו החיוך של הכרת תודה. מקודם אף פעם לא הרגשתי חיבה כזו עמוקה.

לעולם לא תערך את כח המעשים שלך נמוך מידי. דבר אחד קטן שאתה עושה יכול לשנות את חיים של אדם. אלהים מכניס את כלנו לחיים של השני, כדי שנשפיע אחד על השני בכל מיני צורות ודרכים.
ראה את הטוב שבשני.
כאשר חשבתי היום מה הדבר הבא לכתוב פה, אלהים הראה לי את הסיפור הזה ונתן לי ללב לתרגם ולכתוב אותו. בשבילי, שלא אשכח לראות את הטוב בשני, ובשביל כל אחד שרוצה לקרוא את הסיפור.

                                            

                        










הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הלוחמת האחת אלא אם צויין אחרת