00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

הכל התחיל מנשיקה - פרק 8 - התשלום

מצטערת שלא פרסמתי כמה זמן. הייתי עמוסה ולא היה לי זמן ו/או כוח. זה הפרק האחרון שרשמתי ואין לי ממש השראה, אז ככל הנראה מעתה והלאה אפרסם בעיקר את 'מוות לג'יימס פוטר' או אערוך יצירות קצרות שלי. כרגע אין לי שום דבר מוכן אז אני לא בטוחה כמה יצא לי לפרסם. אני מתחייבת ללפחות משהו אחד בשבוע.

אני פשוט גרועה בבחירת שמות. תסלחו לי על כך.

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

 

פרק 8 –  התשלום

דירוג: PG-13

מילים: 2,929 מילה

POV ג'יני

"תזכירי לי למה אני נותנת לך לגרור אותי לשם?" שאלה הרמיוני בפעם המי-יודע-כמה. היינו בדרכנו למגרש הקווידיץ' כדי לצפות במשחק בין הפלפאף לסלית'רין. שתינו התלבשנו בצבעי הפלפאף וכרכתי סביב צווארי צעיף שהחרמתי מאוליבר.

"הבטחתי לאוליבר לבוא לצפות בו במשחק הקווידיץ' הראשון שלו ואת חייבת לי על כך ששפכת עליי צבע וגרמת לי לחטוף ריתוק", הסברתי לה. לקח לי נצח לשטוף מעליי את הצבע ולגרום לעיניי להפסיק לכאוב ולדמוע.

"אני כל כך מצטערת על זה. לא התכוונתי", היא התנצלה.

"זה בסדר, 'מיוני", נאנחתי. "אני רק לא מרוצה מכך שאצטרך להיות בריתוק עם זאביני."

"מה הוא עשה איתך בכל מקרה?" היא שאלה. "הגעתם ביחד למרתפים."

"נתקלתי בו במקרה והוא החליט שמתחשק לו ללכת אחריי", עניתי.

"קודם הוא הזמין אותך לרקוד איתו בנשף, אחר כך הוא התחיל לשלוח אלייך מבטים, אחרי זה רקדתם במסיבה של הסלית'רינים ועכשיו הוא מחפש אחרייך – "

"הוא נתקל בי במקרה!"

"– זה נראה כאילו את מוצאת חן בעיניו."

"לא, 'מיוני. אל תתחילי גם את. אין לי מושג למה הוא עושה את כל זה ומה הוא מנסה להשיג בכך, אבל הוא לא רוצה אותי", אמרתי, מעט עצב מתגנב לקולי.

"אבל את רוצה אותו."

לא הגבתי על כך. המשכנו ללכת בשתיקה במרבית הדרך. לפתע נזכרתי במשהו. "אני עדיין לא מאמינה שהשתתפת במלחמת צבע במהלך ריתוק", צחקתי.

"זאת לגמרי אשמתו של מאלפוי!" רטנה הרמיוני.

"אין לי ספק", אמרתי. "אבל בזמן האחרון את נקלעת לכל מיני מצבים מוזרים בגללו."

"נכון וזה חייב להיפסק", היא אמרה בזעף. היא הייתה עצבנית מאז המסיבה. תחילה חשבתי שזה בגלל התקרית המביכה מול כל הסלית'רינים – שמאז הסתכלו עליה בצורה משונה – אבל התחלתי לחשוב שאולי יש משהו מעבר לכך. אולי קרה משהו אחרי שהם עזבו את המסיבה? החלטתי לתחקר אותה מאוחר יותר.

הגענו למגרש. שתי הקבוצות כבר עמדו על הדשא במדים מלאים והחזיקו במטאטאים. "תתפסי לנו מקומות?" ביקשתי מהרמיוני. היא הנהנה והלכה.

התקרבתי לקבוצה של הפלפאף. הבחנתי באוליבר שדיבר עם הרודפים האחרים. "היי", אמרתי. הוא הסתובב אליי וחייך.

"ג'יני! באת!" הוא קרא ופנה לחבק אותי. "אהבתי את התלבושת שלך", הוא צחק. אין פלא. לו היו נותנים לי פונפונים הייתי יכולה להיות מעודדת (גיליתי מה זה מהרמיוני. למרבה הפלא הייתה לה אובססיה לסרטי מעודדות. בחופשה האחרונה ערכנו מרתונים שלהם).

"נראה לך שהייתי מפסידה את זה?" אמרתי כשהתנתקנו. "לחוץ?"

"קצת", הוא הודה. מבטי חלף על הנבחרת של סלית'רין. מאלפוי שהיה המחפש עמד שם ונעץ בי מבט כעוס. זה גרם לי להרגיש מבולבלת.

"אני בטוחה שתהיה מעולה", אמרתי, מחזירה את מבטי לאוליבר. מדאם הוץ' הגיעה ונאלצתי לעזוב. "בהצלחה", חיבקתי אותו שוב והלכתי לחפש את הרמיוני. היא נעמדה ונופפה לי. עברתי בין האנשים – דבר שהיה שנוא עליי ביותר. לכן תמיד בחרתי לשבת ליד המעברים – והתיישבתי על ידה.

המשחק התחיל. עקבתי בשקיקה אחר אוליבר בעזרת המשקפת שלי, בעוד הרמיוני השתעממה לידי. הוא היה טוב. מאוד טוב. הוא לא נתן לרודפים של סלית'רין לגעת בקוואפל, ובמקרה והם הצליחו להשיג אותו – הוא לא נשאר בחזקתם לזמן רב. הסתכלתי איך ההפלפאפים קלעו שוב ושוב, מובילים על סלית'רין.

"150-20 לטובת הנבחרת של הפלפאף!" נשמע קולו של הקריין.

"אם הם יפתחו פער מעט יותר גדול הם ינצחו גם אם סלית'רין יתפסו את הסניץ'!" אמרתי בהתלהבות להרמיוני. היא הנידה את ראשה, לא מתרגשת כמוני. לא הבנתי איך מכל חברותיי לא הייתה אף לא אחת שאהבה קווידיץ'.

"180-40!"

ניצוץ זהוב תפס את עיני – הסניץ'. נראה שגם שני המחפשים הבחינו בו. צפיתי בהם מתחרים אחד בשני. כמה ששנאתי להודות בכך, למרות שמאלפוי קנה את המקום שלו בקבוצה בשנה השנייה שלו, הוא בהחלט הוכיח את עצמו כמחפש ראוי. לכן לא הייתי מופתעת כשהוא הגיע אל הסניץ' ראשון, תופס אותו ובכך מסיים את המשחק.

"180-190! ניצחון לסלית'רין!" הכריז הקריין. מהשמחה בקולו הנחתי שהוא סלית'ריני. הרמיוני רטנה משהו בקשר ל-'סמור' ול-'אידיוט' בעוד שעשינו את דרכנו אל מחוץ למושבים.

"הנה הארי ורון", אמרה הרמיוני. עקבתי אחר מבטה וראיתי את שני הנערים גם כן. "לא הצלחתי למצוא אותם מקודם."

"לכי אליהם. אני אצטרף מאוחר יותר", אמרתי. היא נפרדה ממני והלכה לעברם. שתי הנבחרות כבר נכנסו לחדרי ההלבשה. החלטתי לחכות לאוליבר כדי לברך אותו על המשחק – גם אם הם הפסידו, הוא שיחק באופן יוצא מן הכלל.

"מחכה לחבר שלך?"

הסתובבתי, מישירה מבט אל זאביני. ידעתי שהוא יבוא לצפות – אחרי הכל קבוצת הבית שלו משחקת והמחפש היה חברו הטוב ביותר – אבל לא חשבתי שהוא יבוא לדבר איתי.

"אמרתי לך, אין לי חבר", התעצבנתי. לא הבנתי למה הוא נטפל אליי ואל הקשר של עם אוליבר, אם ניתן לקרוא לזה כך.

"אם כך לא תהיה לך בעיה להיענות לבקשה שלי", הוא חייך, אולם חיוכו לא היה חמים כמו שהוא היה במסיבה. תהיתי שוב אם זה אפשרי שהוא מקנא, אבל לא העזתי להאמין בכך.

"ולמה לי להסכים לה בכלל?" שאלתי בקור, אף שהייתי סקרנית לדעת על מה הוא מדבר.

"אם זכרוני אינו מטעה אותי, את חייבת לי", אמר זאביני, מבט ערמומי על פניו. זה לא מצא חן בעיניי. התנהגותו הייתה לא אופיינית לו והזכירה לי את מאלפוי. ניערתי את ראשי, גוערת בעצמי. לא הכרתי אותו מספיק כדי לשפוט את ההתנהגות שלו. כל מה שראיתי הוא מה שהוא רצה שאראה.

"אני לא זוכרת שום דבר כזה", אמרתי בבלבול.

"ההתערבות שלנו במסיבה", הוא הסביר. "אני ניצחתי. עכשיו הגיע הזמן לפדות את החוב."

רציתי לחבוט בעצמי. כמובן. איך יכולתי לשכוח? "מה אתה רוצה?" שאלתי, חוששת. חיוכו התרחב והוא התקרב אליי. ציוויתי על גופי לא לזוז, אף שרציתי לשמור על הפער בנינו. מה שהוא לא תכנן, זה לא יכול להיות טוב. "הלילה את ישנה איתי במגורי סלית'רין."

"מה?" שאלתי, בטוחה ששמעתי לא נכון.

"מה ששמעת", אמר זאביני ורכן קדימה כדי ללחוש לאוזני את הסיסמה לחדר המועדון של סלית'רין ואת דרך הכניסה אליו. הוא הרים את ראשו, פניו עדיין קרובות לשלי. הוא העביר את קצות אצבעותיו לאורך פניי ועצר על שפתיי, משאיר עליהן אצבע אחת. פיסקתי אותן מעט מבלי לחשוב. הבטנו אחד בשנייה לכמה רגעים, עד שדלת חדר ההלבשה נפתחה בקולניות כמה עשרות מטרים מאיתנו והקפיצה את שנינו.

"אני מצפה לראות אותך הלילה", אמר זאביני והסתלק. בהיתי בגבו המתרחק עד שדמותו נעלמה משדה ראייתי. כעבור כמה דקות הרגשתי בזרועה נכרכת מסביב לכתפיי. "נלך?" שאל אוליבר. הנהנתי, ההלם לא מאפשר לי להוציא הגה.

####

"ג'יני? הכל בסדר?" שאלה קטרינה בדאגה.

"מה?" שאלתי, לא מרוכזת.

"שאלתי אם את בסדר", היא חזרה על השאלה.

"אה, כן, בטח", מלמלתי. הבטתי באוכל שבצלחתי בחוסר תיאבון. הייתה זו שעת ארוחת הערב ואני וחברותיי ישבנו בשולחן גריפינדור באולם הגדול. בעוד מספר שעות הייתי אמורה להתגנב לחדר המועדון של סלית'רין. לא ידעתי מה אני עומדת לעשות.

"את לא נראית בסדר", התערבה מישל. "אכלת משהו?" היא הביטה בצלחתי המלאה.

"אני אוכלת", רטנתי. נגסתי בנקניקיה כדי לרצות אותן. מישל המשיכה להביט בי בחשדנות. קטרינה רק ליטפה את כתפי כאומרת 'אני כאן בשבילך'. נאנחתי. לא יכולתי לספר להן. הן היו חברות טובות, אבל הרגשתי שהן לא באמת יבינו. הרמיוני, מנגד, הבינה, אבל לא ידעתי אם אהיה מסוגלת לספר זאת אפילו לה.

ארוחת הערב והשעות שאחריה נמשכו עד אין סוף. מעולם לא הרגשתי כה מתוחה, דבר שגם האחרות הרגישו בו, אך החליטו – תודה למרלין – לא להציק לי בינתיים. הרגשתי את איימי נועצת בי מבטים סקרניים.

חדר המועדון היה מלא. חיפשתי אחר הארי ומצאתי אותו יושב לא רחוק מאיתנו עם רון והרמיוני. לבסוף אזרתי אומץ וניגשתי אליהם. "הארי?" שאלתי בשקט. הוא הסתכל עליי בהפתעה. "אני יכולה לדבר איתך לרגע?"

"בטח", הוא ענה. "בפרטיות", הוספתי. רון והרמיוני הביטו בי בחשד. הארי התרומם ממקומו על הספה והלכנו למגורי הבנים. נכנסנו לחדרו וסגרתי מאחורינו את הדלת. "מה קרה, ג'ין?" הוא שאל.

"אני צריכה את מפת הקודסאים ואת גלימת ההיעלמות", הסברתי, נבוכה. לא הרגשתי בנוח לבקש ממנו אותם, במיוחד לאור המטרה שעבורה נזקקתי להם.

"למה?" הוא הרים גבה.

"אני לא יכולה לומר, אבל זה ממש חשוב", אמרתי. "אפשר אותם בבקשה?"

"בסדר", נאנח הארי ופנה להוציא אותן. "רק תשתדלי שלא להיכנס לצרות", הוסיף והושיט לי את הפריטים.

"תודה", אמרתי ולקחתי את המפה והגלימה. "ואם אתה יכול, בבקשה אל תספר לרון. הוא ישר יתחיל לחטט ולהתערב בחיי. אני שונאת כשהוא עושה את זה."

"בסדר. אני רק מקווה שאת יודעת מה את עושה", הוא אמר. כמעט ואמרתי גם אני מקווה. הודיתי לו פעם נוספת ויצאתי מהחדר.

עליתי למגורי הבנות וארגנתי לעצמי תיק למחר. בחרתי בתיק שונה מזה שהשתמשתי בו בדרך כלל – היה לו תא מכושף שאפשר להסתיר בתוכו דברים. הכנסתי לתא את המפה והגלימה והטמנתי את התיק מתחת למיטה. הוצאתי מהארון מדי הוגוורטס נקיים ופיג'מה. את המדים החבאתי מתחת לשמיכה ואת הפיג'מה לקחתי איתי לחדר הרחצה. התקלחתי ולבשתי את הפיג'מה. כשיצאתי מחדר האמבטיה הבנות כבר היו בחדר.

"את הולכת לישון מוקדם?" שאלה מישל בהפתעה.

"אני עייפה", תירצתי ונכנסתי למיטה. שכבתי בה והעמדתי פני ישנה עד שהייתי בטוחה שכולן נרדמו. לאחר מכן החלפתי בגדים ויצאתי בזהירות מהמיטה. משכתי את התיק החוצה ועטפתי את עצמי בגלימת ההיעלמות.

התגנבתי מהחדר בשקט וירדתי לחדר המועדון. ווידאתי שהוא היה ריק לחלוטין ורק לאחר מכן הוצאתי את המפה. טפחתי עליה בשרביט שלי ולחשתי: "הנני נשבעת בזאת חגיגית שאני מחפשת צרות." המפה נפתחה, מציגה תרשים של הוגוורטס עם סימוני כל האנשים שבטירה. יצאתי מחדר המועדון, מתפללת לא להיתפס. עקבתי אחר מיקומם של פילץ', גברת נוריס והמורים, בוחרת בדרכים הרחוקות ביותר מהם.

המרתפים היו קפואים. קיללתי את זאביני. "מי שם?" זיהיתי את קולו של פרופסור סנייפ. לעזאזל. עמדתי להתחיל לרוץ כשנזכרתי שאני בלתי נראית. הודיתי בלבי להארי. עמדתי בלי נוע, צופה בסנייפ מתקרב ומחכה שהוא יעזוב. הוא הביט בחשדנות במסדרון ועבר הישר לידי. נלחמתי ברצון העז לברוח בצרחות. איזו מן גריפינדורית אני?

לאחר זמן שנדמה כנצח הוא הלך. נשמתי לרווחה וניגשתי לקיר האבן. "פיניאס ניגולוס", אמרתי. הקיר נע וחשף מעבר. נכנסתי פנימה בחשש. מעולם לא הייתי בחדר המועדון של סלית'רין בעבר.

חדר המועדון היה דמוי-מרתף עם מנורות וכיסאות ירקרקים. הוא היה ממוקם חלקית מתחת לאגם הגדול, כך שהאור בו היה מעט ירקרק גם כן. היו בו הרבה ספות עור שחורות או ירוקות כהות, גולגולות וארונות עץ כהים. הקירות היו מעוטרים בשטיחי קיר המציגים את הרפתקאותיהם של סלית'רינים מפורסמים בימי הביניים. הייתה לחדר אווירה די מפוארת, אבל גם די קרה.*

הבטתי שוב במפה, מחפשת אחר הנקודה שהייתה זאביני. הוא ומאלפוי היו באחד החדרים במעונות הבנים. הלכתי לפי המפה, נעצרת מול החדר. הורדתי את הגלימה וסגרתי את המפה. תחבתי את שתיהן לתוך התא הסודי בתיק. המשכתי לעמוד במסדרון, לא יודעת מה לעשות עכשיו. הייתי מפוחדת. לפני שהגעתי להחלטה הדלת נפתחה. "באת", זאביני נשמע מופתע.

"כאילו שהייתה לי ברירה", רטנתי, יוצאת מהקיפאון. הוא זז הצידה ונתן לי להיכנס לחדרו. לאחר מכן הוא סגר את הדלת ופנה להביט בי. הסתכלתי על כל דבר אחר, רק לא עליו. החדר החשוך היה פחות או יותר זהה בגודלו לחדרי, רק שלי היו עוד ארבע שותפות, בזמן הוא חלק את החדר עם אדם אחד נוסף בלבד. היו בחדר שתי מיטות אפיריון גדולות, שידה ליד כל אחת מהן. הכילות סביב המיטה השמאלית היו סגורות, בעוד כילות המיטה הימנית היו פתוחות, חושפות שמיכה מבולגנת. הנחתי שזו המיטה של בלייז ושהוא הרגע קם ממנה. היו בחדר גם שלושה ארונות גדולים - אחד של בלייז ושניים של מאלפוי - ומראה שתפסה חלק גדול מהקיר השלישי. בצד ימין של החדר הייתה דלת סגורה שהנחתי שהיא מובילה לחדר הרחצה. לא ראיתי את מאלפוי. קיוויתי שהוא ישן.

הרגשתי את זרועותיו של זאביני עוטפות אותי מאחור ואת שפתיו מרפרפות על צווארי, מעבירות בי רעד. עצביי היו מתוחים ופחדתי שאני עומדת להשתגע. "ציפיתי שתבואי בפיג'מה חמודה כלשהי", הוא לחש לאוזני. "או באחת סקסית."

"מצטערת לאכזב", לחשתי בחזרה. כל הסיטואציה הזאת השאירה אותי מבולבלת. הוא שיחרר את גופי ועקף אותי, פונה להביט בי פנים אל פנים. "בואי", הוא אמר בשקט, תופס בידי ומושך אותי לעבר המיטה. נלחצתי, לא בטוחה למה הוא מצפה – שרק נישן באותה המיטה או משהו מעבר? לא הייתי מוכנה לכך.

הנחתי את התיק על הרצפה ובעטתי בו אל מתחת למיטה. לאחר מכן הורדתי את הנעליים ונכנסתי למיטה בחשש, יושבת בצד המרוחק מן הקיר. "מתכננת לברוח?" צחק זאביני, מטפס מעל רגליי ומתיישב לידי. הוא נשען מעליי כדי לסגור את הכילות ולאחר מכן הטיל לחש השתקה. השפלתי את מבטי אל רגליי, מתרכזת בהן.

"תסתכלי עליי", אמר זאביני. הבטתי בו והוא נאנח, רגשות מעורבים מבזיקים על פניו. לא הצלחתי לקרוא את הבעתו. "תירגעי. לא נעשה שום דבר, רק נישן", הוא אמר. כנראה הוא ראה כמה לחוצה הייתי. "אלא אם כן את תרצי שיקרה בנינו משהו", הוסיף בגיחוך משועשע.

פלטתי נחרה. "כן, בטח", גלגלתי את עיניי. הזזתי את השמיכה ונשכבתי במיטה, מתכסה ונשכבת על הצד עם הגב אליו. שמעתי אותו זז והרגשתי את זרועו נכרכת סביב מותניי. הוא הסיט את שיערי וקבר את פניו בשקע שבין הכתף שלי לצווארי. חשתי בנשימותיו על עורי. הן גרמו לי לצמרמורת – מהסוג הנעים.

עצמתי את עיניי בחוזקה, מנסה להתעלם מנוכחותו ולהירדם. כמעט והצלחתי להרגיע את עצמי כשהרגשתי פעם נוספת את שפתיו על עורי. הן שתלו נשיקות עדינות על צווארי, מטיילות לכל אורכו. זרועו ליטפה את צדי ומידי פעם את בטני. זה היה נעים ואולי הייתי מסוגלת להירדם כך, אם לא ההתרגשות שאחזה בי.

הסתובבתי חלקית, מפנה את פניי אליו בעודי נלחמת לשמור על ארשת פנים רגועה. הבטנו אחד בשנייה בשתיקה כפי שעשינו מוקדם יותר היום. הוא נשען לעברי באיטיות, בוחן את תגובתי. נשארתי במקומי, לא נעה, בוהה בו כמהופנטת. הוא נישק את שפתיי בעדינות – לא רוצה להפחיד אותי אולי. עצמתי את עיניי ונישקתי אותו בחזרה, מלטפת את שיערו הרך. יכולתי להרגיש את הפתעתו. הוא העמיק את הנשיקה ומשך אותי קרוב יותר אליו, עד שגופינו היו צמודים. הורדתי את ידיי משיערו והעברתי אותן על כתפיו וגבו, בעת שזרועותיו עטפו את מותניי, מחזיקות אותי ושומרות עליי שלא אתרחק.

בסופו של דבר התנתקנו. השארתי את עיניי סגורות, עדיין לא מוכנה להתמודד עם מה שקרה. זאביני או בלייז – לא הייתי בטוחה כיצד עליי לקרוא לו עתה – השעין את מצחו על מצחי. לפרפרים שלי היו פרפרים והייתי די בטוחה שגם להם יש פרפרים משלהם. פקחתי את עיניי באנחה, מביטה בעיניו הירוקות המדהימות.

"את יפהפייה", הוא לחש, מלטף את שיערי.

"זאביני – "

"תקראי לי בלייז", הוא ביקש.

"בלייז", ביטאתי את שמו בפעם הראשונה. זה הרגיש לי מוזר לקרוא לו כך. "מה אתה רוצה?"

"אותך", הוא אמר בפשטות. לא הייתי בטוחה אם להאמין לו. תמיד לימדו אותי לא לסמוך על סלית'רינים. הוא כנראה ראה את ההיסוס בעיניי. "תני לי הזדמנות להוכיח לך שאני לא מרושע כפי שנדמה לך", הוא אמר, עיניו מסתכלות עליי בתחינה. הנהנתי לחיוב, לא בוטחת בקולי. הוא נראה כמי שהוקל לו.

"כבר מאוחר, בואי נלך לישון", הוא אמר ונשכב על צידו, מושך אותי לשכב לידו, הפעם כשפניי פונות אליו. הוא כיסה את שנינו בשמיכה וכרך את זרועו סביבי. הסתכלתי עליו ועצמתי את עיניי, נסחפת לשינה ללא חלומות.

####

התעוררתי, עיניי עדיין עצומות, רק חלקית בהכרה. ניסיתי להבין איפה אני ומהם הצלילים והקולות סביבי.

"אני מבין שנוח לך, אבל אתה חייב לסלק אותה לפני שהשאר יתעוררו. אחרת תסתבך בצרות", אמר קול ראשון, לא ממש חביב.

"אבל היא כל כך חמודה כשהיא ישנה", אמר קול שני בחולמניות.

"ממתי הפכת להיות כזאת בחורה, בלייז?" שאל הקול הראשון בסרקסטיות.

"סתום", אמר הקול השני. הקול הראשון גיחך. שמעתי צעדים מתרחקים ואז הרגשתי שמנערים אותי בעדינות. "ג'יני?"

פקחתי את עיניי בחוסר חשק ובמאמץ רב. היה לי נעים, חמים ונוח והשתוקקתי לחזור לישון. ראיתי את פניו של בלייז והבנתי שנוח לי מכיוון שאני שוכבת בזרועותיו.

"היי", הוא אמר בחיוך ורכן כדי לנשק אותי. זו הייתה נשיקה קצרה וחטופה. "את צריכה ללכת", שמעתי עצב בקולו. התיישבתי, עדיין ישנה למחצה. עצמתי את עיניי ונשכבתי חזרה בחבטה. בלייז צחק. "קדימה, קומי", המהמתי בתשובה.

לפתע הוא היה מעליי ושפתיו פגשו את שפתיי. נישקתי אותו בחזרה, מתענגת על התחושה של גופי כנגד גופו. "עכשיו את ערה?" הוא שאל כעבור מספר דקות. "כן", עניתי, לא מרוצה כשהוא התרחק ממני כדי לאפשר לי לקום.

יצאתי מהמיטה, מבחינה במאלפוי נשען על דלת חדר האמבטיה. הסמקתי. לא רציתי אפילו לחשוב על האופן בו נראיתי, כולי פרועה משינה ומהתמזמזות עם בלייז. הוצאתי את התיק שלי ונמלטתי מהחדר. רק לאחר שיצאתי מחדר המועדון נזכרתי בגלימת ההיעלמות. שלפתי אותה והתכסיתי בה. התגנבתי חזרה למגדל גריפינדור ולחדרי.

לשמחתי כל הבנות עדיין ישנו. הורדתי את הגלימה והכנסתי אותה לתיק. החבאתי אותו שוב מתחת למיטה ונכנסתי לחדר הרחצה. פלטתי זעקת בהלה כשהבטתי במראה. שיערי נראה כאילו הוא הותקף על ידי להקת ציפורים זועמות, פניי היו סמוקים ובגדיי פרועים. צחצחתי את שיניי, ישרתי את בגדיי וטיפלתי בשיערי. חזרתי לחדר, מוצאת את איימי מביטה בי.

"היי, גם את התעוררת מוקדם?" שאלתי אותה, מוציאה צחוק מאולץ מבין שפתיי. כן, לא מחשיד כלל. עבודה טובה, ג'יני. לא צפוי לך עתיד בתור מרגלת. איימי לא ענתה, רק המשיכה להסתכל עליי בצורה מוזרה ומלחיצה מעט.

"טוב, אני ממש רעבה. נראה לי שאלך לארוחת הבוקר עכשיו. תוכלי לומר לבנות?" אמרתי, מקווה שהיא לא תרצה להצטרף אליי.

"בסדר", היא ענתה. מבטה ליווה אותי בזמן שיצאתי מהחדר. ברגע שסגרתי את הדלת התחלתי ללכת בצעדים מהירים, כמעט בריצה, אל האולם הגדול. ידעתי שהרמיוני בדרך כלל קמה מוקדם וקיוויתי למצוא אותה שם לבדה – הארי ורון קמו תמיד מאוחר.

תלמידים בודדים ישבו בשולחן גריפינדור. זיהיתי את רעמת התלתלים החומה ופלטתי אנחת הקלה. התיישבתי על יד הרמיוני. אילולא הייתי לחוצה הייתי צוחקת למראה התדהמה על פניה.

"ג'יני? את מרגישה טוב?" היא שאלה. גלגלתי את עיניי.

"אסור לבחורה לקום פעם אחת מוקדם?" שאלתי בעלבון מדומה.

"לבחורה כן. לך ספציפית לא", השיבה הרמיוני. "קרה משהו יוצא דופן? ראיתי שדיברת אתמול עם הארי. הוא המציא תירוץ על עזרה בתורת הצמחים ורון קנה את זה, אבל הוא בעצמו ברמה סבירה בשיעור ואני יודעת שאוליבר כבר מלמד אותך את זה."

"ממך אי אפשר להסתיר שום דבר, אה?" שאלתי בחיוך. "ביקשתי ממנו את גלימת ההיעלמות ומפת הקונדסאים."

"חשבתי שזה מה שקרה, אבל למה?" היא שאלה.

"כדי להתגנב למגורי סלית'רין", הודיתי. הרמיוני הביטה בי בשוק, המומה.

"בשביל מה?" היא שאלה. הסברתי על ההתערבות – סופגת מבט עצבני ממנה – ועל כל מה שקרה.

"אני לא מאמינה שהתערבת עליי", היא נעלבה.

"מצטערת. הייתי בטוחה שתכסחי למאלפוי את הצורה. זה לא שהתערבתי נגדך", ניסיתי להפיג את כעסה.

"אל תחשבי שאני אשכח לך את זה מהר כל כך", היא אמרה. "אבל כרגע אני מסוקרנת. זה אומר שעכשיו את וזאביני זוג?"

"אני לא יודעת. אני חושבת שכן", אמרתי בהיסוס. "אבל אסור לך לספר לאף אחד, במיוחד לא לרון."

"ברור", אמרה הרמיוני.

"והיה גם עוד משהו שרציתי לדבר איתך עליו", אמרתי.

"על מה?" היא שאלה.

"על המסיבה. יש משהו שאת לא מספרת לי?" החלטתי לשאול אותה ישירות. הרמיוני נשכה את שפתה והתחמקה ממבטי.

"קדימה, 'מיוני. את יכולה לספר לי", עודדתי אותה לדבר. הרמיוני הנהנה לשלילה, לא מסתכלת עליי.

"זה עד כדי כך גרוע?" שאלתי.

"כן", היא ענתה בשקט.

"בבקשה, את יכולה לבטוח בי", אמרתי.

היא נאנחה אך הסתכלה עליי. "בסדר", אמרה.

 

 

*התיאור של חדר המועדון הוא תרגום של המידע מויקיפדיית הארי פוטר האנגלית - http://harrypotter.wikia.com/wiki/Slytherin_Dungeon.  

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

15 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת