44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

כדי שאוכל להיות בן אדם

למעשה, אולי לא הייתי שומע כלל על העבודה הסמינריונית של אחותי הטובה, לא כל שכן זוכה לקרוא אותה, אלמלא נקבעה לשתי אחיותיי פגישה במוזיאון בית לוחמי הגיטאות, ואלמלא נקבעה פגישה זו ליום שלפני היום שנדברנו בו לעלות לקבר של אבא שלנו באשקלון ולערוך לו אזכרה. כיוון שהיו לנו שיחות בעניין האזכרה, נזכרה גם הפגישה במוזיאון, והוזמנתי להצטרף אליה.

וזה דבר הפגישה. בזמן שטרחה על כתיבת העבודה הסמינריונית, פגשה אחותי הטובה אמא של מכר, שעובדת בבית לוחמי הגיטאות. משיחתן נודע לה, שבית לוחמי הגיטאות מכין תערוכה על ה"קואורדינציה". ביקשה וקיבלה פרטים של איש קשר, יצרה קשר. בתגובה, קיבלה טלפון נרגש מאלה, עובדת המוזיאון. התברר שיש אצלם דף עדות, שכתבה אימנו מיד לאחר המלחמה. הם ישמחו לפגוש אותנו ולהראות לנו. הם יתרגמו לנו אותו מרוסית.

בבוקר יום חמישי נאה של סוף נובמבר נסענו, אחותי היפה ואני, לתחנת הרכבת של כפר יהושע. עלינו על הרכבת צפונה, החלפנו רכבת בבנימינה, וירדנו בעכו. אחותי הטובה חיכתה לנו שם עם המכונית שלה, ונסענו יחד לבית לוחמי הגיטאות. בדרך, סיפרה לנו אחותנו הטובה את קורות אותו מכתב. השליח הציוני בניו טננבאום יצא לאירופה אחרי המלחמה, עבר בבתי היתומים בפולין, וגבה עדויות ממי שיכול היה לתת עדות. את דפי העדות שמר אצלו, את חלקם פרסם בספר. בצוואתו, הוריש את הארכיון שלו לבית לוחמי הגיטאות. שם החלו להכין את המסמכים לסריקה ולתימלול, ואז הגיעה אליהם הפניה של אחותנו. נסגר מעגל.

 

נכנסנו לבניין הנאה והצנוע, ושאלנו על אלה. כיוונו אותנו למשרדה. אשה מטופחת, בסביבות ארבעים. אחותי היפה הציגה אותנו, ופניה של אלה אורו. כן, כן, אנחנו מחכים לכם. היא קראה לעוד קולגה שלה, אולגה, ושתיהן הובילו אותנו למשרדה של מנהלת הארכיון. טלפון זריז, וגם מנהל האגף הצטרף אלינו. התיקיה נשלפה מהארון, ומהתיקיה נשלפו ארבעה דפי נייר גס צהבהב, זרוע שורות כתובות בעיפרון, באלפבית שלא הכרתי. אמנם למדתי קצת רוסית, אבל אני מכיר רק את אותיות דפוס, והדפים היו כתובים בכתב יד. אלה ציינה את כתב היד היפה והמסודר של אימנו. אולגה ציינה את השפה הגבוהה וסגנון הכתיבה המליצי, ושאלה אם זה איפיין את אימנו גם בהמשך חייה. "אוהו", אמרתי, "אוהו".

אולגה החלה לקרוא ולתרגם לנו.

נולדתי ב – 27/12/1930 בעיר רובנו. אמי חנה לבית פישמן הייתה עקרת בית. אבי יונה היה מורה. עד שנת 1939 למדתי בבית ספר פולני, שם סיימתי שלוש כיתות. ב – 17/9/1939 הסובייטים השתלטו על האזור שלנו. במשך שנה למדתי בבית ספר רוסי סובייטי. במהלך התקיפה הגרמנית ב – 1941 נשלחתי לבדי לברית המועצות, ללא הוריי. זה קרה מאחר שבקיץ של 1941 הייתי במחנה קיץ של פיונרים (חלוצים). משם ביחד עם שאר הילדים הועברתי לקייב. מאותו רגע החלו שנות ייסוריי. ב – 1942 רשמו אותי לבית ילדים, ובו קיבלתי חינוך הולם. התקבלתי ללימודים בבית ספר רוסי והתחלתי ללמוד בכיתה ה'. בכל יום שהותי בבית הילדים גברה סלידתי מהסביבה כי היא לא תאמה את הרגליי ואת נימוסיי. למרות הקושי נאלצתי להתמודד עם הנסיבות ולהשלים עימן. לא פעם רציתי לוותר על חיי הבדידות, אבל הגורל הרי משטה באדם. והרי גם זעמתי כיוון שהבנתי שאשכח את שפת אמי, את המנהגים ואת החגים.  ואכן כך היה. כן, נותרתי ללא הורים, אך לא נתתי לעצמי לחשוב שלא אראה אותם שוב. לאחר זמן מה הובא לידיעתי דבר מותם, מוות קשה ואכזרי. המפנה הזה בחיים גרם לי לחשוב ולהיות רצינית יותר בחיים. המצב שנוצר היה בכי רע. כאן התחלתי להבין שיש לחפש מוצא למצב כדי שאוכל להיות בן אדם. התחלתי להשקיע מאמצים בלימודים, בזמן שהותי בבית הילדים, אך המחשבות על כך שלא אראה יותר את הוריי העיבו עליי. בסוף 1942 פינו אותי בצורה מאורגנת לוורונז'. בדרך לשם ירו עלינו יריות, וכולם נעלמו – כל אחד לכיוון אחר. הדרך הייתה קשה, אך לבסוף, בלילה סתווי אחד, הביאו אותנו לעיר, שהייתה מוקפת בגרמנים. שיכנו אותנו בבתים ריקים שנעזבו על ידי התושבים המקומיים. באותה תקופה לא פעם סבלתי ממצוקה, מרעב ומקור, ולכן נאלצתי לעזוב את העיר המפויחת מעשן הפצצות ולנדוד למקום שבו טרם דרכה כף רגלו של גרמני. בכפר שהיה במרחק של 25 ק"מ מוורונז' מצאו כולם דיור זמני. כעבור חודשיים עזבנו את הכפר ופנינו אל מקום רחוק יותר. סבלתי רבות בגלל האנטישמיות. לבסוף הגעתי לקזחסטן, שם שהיתי במשך שנה בבית ילדים. בהמשך נשלחתי לעבוד בקולחוז. העבודה בהחלט הייתה מעבר לכוחותיי, תנאי המחייה היו נוראיים, אולם נאלצתי להסתגל לצורת חיים זו. מנהל הקולחוז ראה כמה אני מסורה לעבודה וציווה לשלב אותי בלימודים בבית הספר. הייתי אסירת תודה ללא גבולות, אך האושר חלף במהירות. בעלת הבית שלי לא הייתה שבעת רצון מכך שאני שוהה בבית ספר ימים שלמים ולא עובדת במשק הבית, ולכן הפריעה לי בלימודים. לא פעם אמרתי כי אני הולכת לעבוד בשדה ובמקום זאת ברחתי לחברות לקרוא ספרים. לי לא היו ספרים בגלל מחסור בכסף.

ביום בהיר אחד, בלי להגיד מילה, עזבתי מוקדם בבוקר את הבית והלכתי לעיר שהייתה מרוחקת 45 ק"מ מהכפר, ועיניי לא ראו יותר את האישה הזו. בעיר, בעזרתם של כמה אנשים שהבינו את מצבי, התחלתי שוב ללמוד בבית ספר. למדתי שנתיים נוספות. שנים אלה העניקו לי אמנם הרבה ידע, אך כל אותו זמן הטרידה אותי המחשבה שלא אראה עוד בסביבתי ילדים יהודים. בימי החורף הקרים, התיישבתי לפעמים בערבים ליד השולחן וכתבתי, שפכתי על הדף את כל הדברים שכאבו ובערו בתוכי לעשות מעשה. והנה באביב, נודע לי ששולחים אנשים לפולין, ומשם הם עולים לפלשתינה, והחלטתי לנסוע. נתקלתי בלא מעט מכשולים בדרך לביצוע משימה זו. בתחילה לא רצו לשחרר אותי והסבירו לי כי השלטונות הסובייטיים השקיעו בי משאבים רבים לצורך חינוך. אך למרות כל העיכובים והמחסומים, השגתי אישור יציאה. והנה אני כבר נוסעת ביחד עם פולנים בסביבה עוינת, אבל החזקתי מעמד ולא הגבתי למילים העוקצניות שנאמרו. בגבול נודע לי כי מגיעה רכבת ובה רק יהודים, והצטרפתי אליהם. בדרך לפולין המזל האיר לי פנים. למכרים שלי נודע שמעבירים ילדים בצורה אי לגאלית לישראל וצירפו אותי לאותם ילדים. הייתי כה שמחה ומאושרת שלא יכולתי לעכל ברגע אחד את אשר התרחש. דבר אחד היה ברור לי  - שכעת אני נמצאת בדרך הנכונה למימוש היעד שלי. אני בודדה, עליי להגיע למולדת המקודשת שלנו, שעליה מסתכלים כל העמים בקנאה. ולמה שלא תהיה שלנו? הרי אנחנו עם כמו כל שאר העמים, ולכן עלינו לדרוש ולהיאבק מאבק עיקש ובלתי מתפשר  - כך תמיד ציווה לי מצפוני.

רוצה אני להתחיל חיים חדשים ולא לדעת יותר אנשים זרים ועוינים המפריעים לנו להשיג את מטרתנו - לבנות מדינת לאום.

 

הקריאה הסתיימה, וארבע זוגות עיניים ננעצו בשלושתנו. נו, מה אתם אומרים?

 

אם קודם עוד היה לי ספקות באם אימנו כתבה את דף העדות הזה, כעת הם התפוגגו לחלוטין. אמא שלנו, בחיי היומיום היא דיברה לרוב ברטינות כבושות, לעתים בפרצי הצטעקויות גסים, אבל היו לה גם לא מעט יציאות נמלצות, בדיוק מהסוג שמילא את העדות ששמענו זה עתה. בעיקר אני זוכר איך הייתה צועקת עלינו: "אתם תורידו אותי ביגון שאולה!". בהזדמנויות חגיגיות, כשנדרשה לשאת דברים או לכתוב אותם, זה היה בדיוק סגנונה: גדוש פאתוס, רצוף סיסמאות מוסרניות פומפוזיות, עומד בניגוד חריף לפיזיות הקטנה והשברירית שלה.

שמעתי בדברים הד לנרקיסיזם העמוק של אימנו. ההתמקדות שלה במה שהיא רוצה בשביל עצמה, ובשביל משפחתה, שראתה כהרחבה של עצמה. שמעתי הד לאופן שבו היא רואה את עצמה, הפיקחית והמשכילה,  ביחס לאחרים, הפשוטים והמוגבלים ממנה, אלה שהעבודה הפיזית יאה להם והם יאים לה. ובאשר לתכנים הלאומיים-ציוניים המתגברים לקראת סוף דף העדות, ייחסתי אותם לנטייתה המוכרת של אימנו להתאים את אמירותיה למה שחשבה שהמאזין רוצה לשמוע. היא כנראה קלטה, שמי שגובה ממנה את העדות הוא שליח ציוני, היא הלא גדלה בבית ציוני עד גיל תשע או עשר, ולכן חתמה עם "מטרתנו – לבנות מדינת לאום".

אה, כן, בקשר לגיל שלה. בתעודת הזהות שלה רשום שהיא ילידת 1931, כל חיינו ידענו שהיא ילידת 1931, והנה, בדף העדות רשמה אמנו שהיא ילידת 1930. האם לא הייתה בטוחה בקשר לגילה? האם הייתה נרגשת ומבולבלת? בהכירי את אימנו, אני נוטה להאמין שבדרך לארץ ישראל החליטה אימנו שגיל צעיר יותר יקדם את האינטרסים שלה באופן כלשהו. אמירת אמת אף פעם לא הייתה אצלה ערך עליון.

כל המחשבות הללו חלפו בראשי, אבל לא אמרתי אותן בקול רם.

לא יפה להגיד דברים רעים על אמא.

 

אבל, היות שגם אחיותיי לא אמרו דבר, התנדבתי לשבור את השתיקה באמירה אובייקטיבית, כזו שרק מסכמת את הדברים ולא מביעה עמדה כלפיהם.

"ממה שאני שומע בעדות", אמרתי, "אני מבין שאמא עברה את כל המלחמה מאחורי הקווים הסובייטים. היא לא ראתה גטו, לא גיא הריגה, לא מחנה מוות".

אנחנו חשבנו כל השנים, שהיא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת בגלל הדברים הנוראים שראתה.

כנראה שטון דבריי והבעת פניי גילו את מה שביקשתי להסתיר במלים, כי מנהלת הארכיון מיהרה לתקן אותי. "לא, תראה, זה לא ככה, זו הייתה תקופה איומה", מיחתה, "אנחנו, היום, לא מסוגלים לתפוס. הרעב, הקור, המחלות, האימה, האובדן". "לא אמרתי שלא היה כל זה", עניתי לה, "אבל את זה לא רק היהודים חוו". עכשיו פתח מנהל האגף בהרצאה ארוכה על המלחמה בחזית המזרחית, הרצאה שלא חידשה לי דבר, ולאחיותיי היא מן הסתם עברה מעל הראש. אבל, היא פוגגה את ההאשמה המרומזת שחשתי מופנית כלפיי, כאילו אינני נותן את הכבוד הראוי לסבלה של אמי. האשמה, שאימנו בעצמה תמיד הפנתה כלפי כל העולם. היא כל כך סבלה, כלום יעלה על הדעת שלא יעניקו לה עכשיו כל זכות יתר שלדעתה מגיעה לה?

 

אחותי הזכירה כמה עמודים שרשמה אמי ונתנה לה בזמן משפט דמיאניוק. הדפים הללו סיפרו סיפור שונה לגמרי ממה שנפרש לפנינו זה עתה. כן, כן, קרא מנהל האגף, זה נפוץ מאד שניצולים מאמצים לעצמם באופן בלתי מודע סיפורים ששמעו על ניצולים אחרים. אחר כך ניתב את השיחה לדיבור על העבודה שהם עושים במוזיאון, בתקציב מהודק, ועל התחרות עם "יד ושם" עתיר המשאבים. אולי יש לנו תמונות או תעודות של אמנו מאירופה? הם מאד ישמחו לקבל אותן. הם ישמרו עליהן תוך שימוש במיטב המתודות המקצועיות. חבל שילכו לאיבוד. הבטחנו לחפש ולשלוח. כשהיינו בחוץ, נזכרנו שאין לנו כלום: כל התמונות שיש לנו מאימנו, זה כבר מארץ ישראל.

וכמו בטרגדיה יוונית, למחרת ביקורנו בבית לוחמי הגיטאות, ביום שייעדנו לאזכרה לאבא, אמא קיבלה אירוע מוחי. תוך ימים ספורים הידרדר מצבה, עד שבין היתר, איבדה כמעט לגמרי את יכולת הדיבור. לא סיפרנו לה שהיינו בבית לוחמי הגיטאות ושראינו את העדות שלה. אבל, מי שנוטה למיסטיקה יוכל בהחלט לומר, שהיות שניסינו להבקיע דרך השתיקה שלה, היא חשה בכך והעמיקה את ההתבצרות שלה בשתיקתה.

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת