00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רשימות לא חשובות על קולנוע

#97 פסיכופטים רצחניים בקולנוע

קשה להתעלם מז'אנר ההופעות שהביא כל כך הרבה אוצרות אל הקולנוע אז בוא נתייחס אליו - רוצחים מטורפים.  כמובן שקשה להתייחס לכל אחד ואחד ששיחק רוצח מטורף ולכן נצטרך להסתפק בכמה מהטובים ביותר ונתחיל דווקא מהקולנוע האירופאי, שלרוב מתעסק בנושאים אחרים. 

ארנו פריש במשחקי שעשוע יוצר את אחת הדמויות הכי מעוררות סלידה וכעס שנוצרו בקולנוע. וזה נהדר, כי לשם כך הדמות נוצרה. מעבר לכך שהדמות שלו מתעללת במשפחה שאליה הוא פלש הוא מכניס את הצופים לתוך הסרט וגורם לנו להיות שותפים לדבר עבירה (שזה בעצם מה שאנחנו בכל סרט, רק שכאן הוא מבליט את זה). לעומת פיטר, שותפו הקצת שלומיאל שעוד מעורר סימפטיה קלה, פול מעורר רק חלחלה עמוקה ביותר. הוא קורץ למצלמה, משתעשע עם המשפחה שבה הוא מתעלל ובכלליות יצור בתחפושת אדם שנועד לגרום לנו לפקפק בעצמנו ובמוסריות שלנו. והוא מצליח! אז הידד לו. עכשיו בוא נלך להתאבד איפה שהוא. 

  

לעומתו, כמעט כל הפסיכופטים האמריקאים הם עבודות מופת של דמויות מגניבות שגם אם אנחנו לא מזדהים איתם או נהנים מהמעשים שלהם - קשה שלא להעריך אותם. בקצה האחד שיותר קרוב לארנו נמצאים וודי הרלסון ברוצחים מלידה ורוברט מיצ'ם בליל הצייד. שניהם גברים במסע צייד שממציאים לעצמם קוד מוסרי אפלולי ויודעים להקסים אנשים כשהם צריכים אך תמיד נמצאת בהם הכעס שעומד לצאת עוד שנייה. אף אחד מהם לא מעודד צריחות התלהבות מהצופים אבל הם מהפנטים ומושכים את הצופה לראות מה הוא יעשה הלאה וכיצד הוא יקבל או לא יקבל את התגמול שלו על המעשים שלו. 

הית' לדג'ר כתור הג'וקר לעומת זאת הוא כבר סיפור שונה לחלוטין. אנשים מתחפשים אליו ומשתגעים מהדמות שלו ובכלליות אוהבים אותו. קשה לחשוב על כך שכשליהקו אותו כולם היו בטוחים שזה הולך להיות כישלון נוראי כי הוא תפס את התפקיד בקרניים ואף פעם לא הירפה. הית' לדג'ר הפך לג'וקר המאיים והמופרע וגרם לפחד של העיר מסביבו להיראות אמיתי הרבה יותר. ההופעה של לדג'ר בנוסף לכתיבה של הדמות שהוסיפה לה מניעים כמעט פילוסופיים לגבי החיים גרמו לדמות הזאת להיות אייקון תרבותי מכל הסיבות הנכונות והלא הנכונות אבל בעיקר בגלל שהית' לדג'ר נתן את ההופעה של החיים שלו.

אייקון אחר שדווקא המשיך לחיות הרבה אחרי ההופעה  הוא מלקולם מקדואל בתפוז המכני. אבל אם כל הדמויות שהוצגו עד כה היו דמויות של רשע מוחלט בלי או עם גיבוי פילוסופי מסויים שפשוט נלחם בטוב, הרי שמלקולם הוא הראשון שאנחנו מנסים להבין את שיגרת יומו, את חייו ואת הלך רוחו. בניגוד לאחרים שאנחנו רואים אותם או כיצורים מפחידים במסעות רצח או בהשפלתם הסופית, את מלקולם אנחנו רואים גם מבצע פעולות יומ-יומיות שרק מרמזות על הריקנות הגדולה שיש בתוכו. מעבר לזה - אנחנו רואים אותו מובס ומושפל לא רק למשך סצינה אחת לקראת הסוף אלא למשך חצי שלם של הסרט, כאשר האלימות שמלקולם הפגין כלפי החברה חוזרת אליו בדרכי הקארמה. אך כמובן שאת הדיון על המחזוריות של האלימות ( שאגב, מוצה יותר טוב בספר, אבל זה נושא אחר לדיון) החברה לא זוכרת - אלא בעיקר את הרגעים שבהם אלכס דהלארג' בשליטה מלאה ומענה אנשים בצורות מזוויעות. וקל להבין מדוע, למרות שלמשך סרט שלם מלקולם מציג את הדמות שלו בצורה נהדרת ועובר איתה את הגהנום הגדול ביותר הוא נמצא בשיא הכריזמה החולנית שלו כאשר הוא מכה בזוג זקנים ושר את שיר אשיר בגשם. 

כמובן שיש עוד המון הופעות שכדאי לדבר עליהן - מהנאצי של רייף פינס ברשימת שינדלר עד לשטנים של ג'ון גודמן בברטון פינק או של דניס הופר בקטיפה כחולה, אך נראה לי שהסקירה הזאת מבהירה דבר אחד מהותי - הקולנוע אוהב גברים רצחניים פסיכופטים והקהל אפילו יותר. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל NeverMinds אלא אם צויין אחרת