00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תמיד מחכה

שוב ושוב... הכל שוב.

אהובה שלי,

אתמול אני ואבא נסענו לבית החולים כדי לאסוף את התמונות שלך. זה זמן רב שאני רוצה כבר לעשות את זה, אבל מטעמים אדמינסטרטיביים זה כל הזמן נדחה ונדחה... בדרך לבית החולים חשבתי לעצמי שאולי זה לטובה שזה נדחה קצת, ושאנחנו עושים את זה כשאנחנו מאוששים ולו במעט.

חנינו מעבר לכביש, נכנסנו לבית החולים והלכנו לכיוון מחלקת היולדות. כל משך הזמן הזה שרר שקט ביננו. כשהמתנו למעלית אבא שבר את השתיקה באומרו ״לא כיף לחזור לפה״. ״לא כיף לחזור לפה בנסיבות האלה״ תיקנתי אותו. בכל מצב אחר  אולי התחושה שלי הייתה שונה... אבל כעת, כשאני מגיעה לאסוף את הזיכרון המוחשי הכי קרוב שיהיה לי לעד מבתי שאיננה, התחושה היא מאוד כבדה ורעה.

כשנכנסנו למיון יולדות ניכר היה שהגענו למשמרת רגועה- לא נראו הרבה יולדות בחדר המתנה, והמסדרונות היו די ריקים. רק דבר אחד שמעתי בשקט הזה: דפקים של עוברים במוניטורים. זה היה כל כך נוכח, וכל כך חזק, תופס כאילו את כל ההוויה של המקום...... בניגוד כל כך אכזרי להיעדרות שלו בפעם הקודמת שהיינו שם.

ניגשנו לאורנה כדי לקבל את התמונות. הגענו עם שני D.O.K והמחשב הנייד של אבא. אורנה מספרת שצריך לרוקן את כרטיס הזיכרון של מצלמת בית החולים, כדי שלא יווצר מצב שלא תהיה אפשרות לצלם כשתגיע עוד לידה שקטה. מיד נלחצתי ואמרתי לה: ״לא, לא!! בבקשה אל תמחקו את התמונות של התינוקת שלנו! אמנם הבאתי איתי גם גיבוי לגיבוי... אבל חשוב לי לדעת שגם פה יש תמונות שלה למקרה ש...״. אורנה מיד הרגיעה אותי ואמרה: ״נעשה מה שאת רוצה. אם תחליטי שלא למחוק לא נמחק״. בשלב יותר מאוחר הבנתי, שכל התמונות במילא מועברות לארכיון של בית החולים... וגם זוגות שמגיעים לאחר שנים, יכולים למצוא את התמונות של התינוק שלהם.

אחרי שהעברנו את התמונות, ביקשתי מאבא שנצפה בהם.

וואו, התמונות כל כך חזקות. לא משנה כמה אחפש, לא יהיו מילים מתאימות לתאר את התחושות...
איך זה לראות משהו שציפית לו כל כך... איננו.
איך זה לצפות בחסר, למרות שהתמונה לא ריקה.
זה כל כך קשה, להסתכל עלייך ולהבין שאת אינך, שאת לא שם... שאני אולי מחזיקה משהו ממך אבל המהות שלך לא שם.
הדמעות פרצו תוכ שבריר שנייה. מצאתי את עצמי חוקרת אותך עד לפרטים הקטנים; בטן, פנים, קפלים, כפות רגליים... מתעמקת כל כך לראות שכל אצבע שלך מגודרת בשאריות של מים מקוניאליים. מנסה כל כך להבין איך את נראית, ואיך לאפיין כל פרט בך... ״אני לא מצליחה להבין אם היא הייתה כהה או בהירה...״ אמרתי בקול שבור. ״אי אפשר לדעת״ אמרה אורנה ״התינוקות האלה מאבדים מהר מאוד את הצבע שלהם, הם לא נולדים עם צבע ורדרד כמו שאר התינוקות...״

'התינוקות האלה...' סיננתי בליבי 'התינוקות המתים האלה..... הבת שלי היא תינוקת מתה. תגידי את זה!' רציתי להטיח בפניה... אבל במקום זה המשכתי לבהות בתמונות ולבכות חרישית. ראיתי תמונה שבה שלשתינו מופיעים. אני שוכבת במיטה ומחזיקה אותך, ואבא רוכן מעלינו. מצמיד את המצח שלו לשלי ושלשתינו עם עיניים עצומות. התמונה המשפחתית הראשונה שלנו.

יצאנו מהחדר של אורנה ופגשנו את לורן. מיד התחבקנו ארוכות, יש משהו כל כך מכיל ומחזק בחיבוקים האלה... למרות שמגיעים מאנשים הזרים לי כביכול. לורן שאלה לשלומי והדבר היחידי שיכלתי לומר היה "זה נוראי לשמוע את כל הדפקים האלה של העוברים...". היא מיד הסכימה איתי. התעדכנו קצת והיא התנצלה שהיא צריכה ללכת, אך לפני כן דאגה להבהיר "אנחנו עוד ניפגש". הדברים נאמרו בקול רך, אך עם זאת מאוד בטוח והחלטי. אישה עם בטן גדולה נכנסה למיון ולורן התפנתה אליה... הסתכלתי על ההריונית, ובמיוחד על הבטן שלה ובליבי חשבתי 'איזה כיף לה. עוד מעט היא תתחבר למוניטור, תשמע את לב הילד שלה... ואחרי שרשרת אירועים, היא תצא מפה עם ילד'. קינאתי בה כל כך.

משם הלכנו למחלקת נשים כדי להוציא תשובות לבדיקות הדם שביצעתי באשפוז. ד"ר מורן הוציאה לי את התוצאות, עברה עליהן בקצרה ואמרה "הכל תקין, יש פה רק רמה גבוהה של לויקוציטים שיכולה להצביע על זיהום בעת הלידה". "זיהום?! איזה זיהום? לא היה לי כלום. הרגשתי מצוין לפני הלידה ואחריה...איזה זיהום זה יכול להיות?" היא קפצה לתוצאות של הסרולוגיה ואמרה "תראי, הכל פה שלילי... אבל בכל זאת יכולים להיות חיידקים אחרים, כמו ליסטריה ו..." לא נתתי לה להמשיך לדבר "ידעתי! ידעתי שאכלתי משהו לא בסדר!! אמרתי לכם עוד בלידה.... זה מהשוארמה שאכלתי יום לפני הלידה" אמרתי ברעד. היא מיד התחילה להתגונן והסבירה לי, שזה בכלל לא סביר שדבר כזה יגרום למותך... בטח לא בנסיבות האלה ובסמיכות כזו, בטח לאור העובדה שלא היה לי חום, הקאות, בחילות או שלשולים חריפים... ושזה בכלל הרבה יותר מסוכן בשליש הראשון ולא עכשיו... "אנחנו נחכה לתוצאות הנתיחה ואז נהיה יותר חכמים. במקביל תקבעי פגישה במרפאה להריון בסיכון..." והיא ממשיכה וממשיכה לדבר על העתיד אבל כל מה שאני חושבת עליו הוא שאני הדבקתי אותך בליסטריה ובגללי מתת... ואני לא משתחררת מזה, ומיד פורצת לדברים שלה "אבל רגע! יכול להיות שהילדה שלי מתה מהליסטריה? יכול להיות שזה קרה בגלל משהו שאכלתי...? אני מצטערת על השאלות ד"ר, אני יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל אני לא יכולה להשתחרר מזה". היא מיד מרככת את קולה, ושוב מסבירה לי... לאט לאט כמה התסריט הזה הוא לא סביר בהתחשב בנסיבות ואז מוסיפה "זה לא מגוחך. התחושות שלך לגיטימיות. את עדיין בשלב האבל...".

אז מה אם חשבתי שאני מאוששת מעט? אז חשבתי... האמת היא שאני עדיין בשלב האבל. אני עדיין שם.... אני עדיין נאחזת בכל שביב מידע שאולי אולי.... אולי סוף סוף יתן לי את התשובות למותך. וכשסוף סוף יש קצה חוט... העיסוק בזה הוא אובססיבי להחריד; הגעתי הביתה ומיד התחלתי לחקור על ליסטריה, ועל תסמינים קליניים להידבקות, ועל התסמינים בבדיקות דם, ועל המשמעות לעובר, והאם ייתכן IUFD בגלל ליסטריה, ואם כן איך מוכיחים- בדיקה לאם, תרבית מהשילייה... כבר לא זכרתי מה הרופאה אמרה, והתחלתי לחשוב שהזיתי תשובות שלה... אז גוגלתי, עוד גוגל, ועוד גוגל... עוד מאמר ועוד פורום. ומייל לרופאה וכל מה שעובר לי בראש הוא שהכל בגללי. שאם לא הייתי אוכלת מה שאכלתי (מה שזה לא יהיה), אולי אולי היית פה לידי... בכי, רגשות אשם נוראיים, עיסוק אובססיבי במציאת תשובות.

הכל צף.... הכל חוזר, הכל אופף אותי ואני נכנעת בקלות לרגשות הקשים האלה ושוב נכנסת ללופ ; שוב כעס, שוב דפקים של עוברים אחרים מלבד העובר שלי, שוב ההכחשה, שוב ההלקאה העצמית, שוב המראה שלך, שוב השאלות, שוב קניות אחר תשובות, שוב החרטה על שלא זירזתי... שוב ושוב... הכל שוב.

גם המילים של לורן שוב ושוב מהדהדות בראשי: "אנחנו עוד ניפגש".

כן לורן, אנחנו עוד ניפגש... אני עוד אגיע לבית החולים בחודש תשיעי ואני עוד אצא ממנו עם ילד.

כבר לא אכפת לי מה תהיה הדרך להריון, כבר לא מעניין אותי על מה הרופאים ימליצו, כבר לא מזיז לי מאיזה חור התינוק יצא ואיזו דרך אעבור בשביל זה...

בלידה הבאה שלי יהיה בכי של תינוק, ואני אצא מבית החולים חובקת את אחיך או אחותך הקטנים. אמא מבטיחה.

שלחי לי כוחות מגן העדן של התינוקות שבו את נמצאת

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dasi985 אלא אם צויין אחרת