00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

הכל התחיל מנשיקה - פרק 7 - צבע בכל מקום

אחרי הNC-17 של הפרק הקודם הגיע הזמן להשיב קצת את התמימות. לולא ההתייחסות לאירועי הפרק הקודם הייתי מדרגת אותו כ-PG.

לא שזה היה מכוון, כן? אני כותבת ומה שיוצא – יוצא.

 

וזו רק אני, או שג'יני מרגישה אשמה המון פעמים בפאנפיק הזה? XD

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

 

לא התמונה הכי מתאימה אבל לפחות היא יפה (:

                                       

 

פרק 7 – צבע בכל מקום

דירוג: 13-PG

מילים: 1,681 מילה

 

POV הרמיוני – גוף שלישי

"יום רביעי, המרתפים, בשעה 20:00", קראה ג'יני בקול מתוך הפתק, שסימני הקיפול הרבים עליו העידו כי נפתח ונסגר פעמים רבות. "זה היום", אמרה, מרימה את מבטה ומסתכלת על הרמיוני.

"כן", נאנחה הרמיוני בתשובה. היא הייתה לגמרי לא מוכנה לריתוק שלה עם מאלפוי. היא שכחה ממנו לגמרי – היא הייתה עסוקה מדי בהלקאה עצמית ובהתחמקות מהבחור הבלונדיני שרדף את מחשבותיה ומצפונה. היא לא האמינה שהיא עשתה איתו סקס באמצע המסדרון. אם מישהו היה רואה אותם – היא נחרדה מהמחשבה. הפעם לא היה לה את התירוץ של האלכוהול כדי להסביר את התנהגותה. היא לא שתתה הרבה והייתה מודעת למעשיה.

היא לא סיפרה לג'יני את אשר קרה בניהם. היא הייתה נבוכה מדי ולא רצתה לשמוע האשמות שלא היה באפשרותה לענות עליהן. היא החליטה להפיל את האשמה על הורמונים. הפתיע אותה שלא הייתה אף שמועה אודותיהם, לאחר כל הדברים שהטיחו אחד בשנייה בנוכחות קהל המסיבה. מאלפוי הבטיח שהוא יטפל בזה. היא לא ידעה מה הוא עשה כדי להשתיק את כל הסלית'רינים, אך היא שמחה על כך שהוא עמד במילתו.

"מה את מתכוונת לעשות?" שאלה ג'יני.

"להתעלם ממנו", השיבה הרמיוני. "אני רוצה רק לסיים עם זה", היא התכוונה לא רק לריתוק, אלא גם לכל העניין המוזר שהלך בניהם.

"את תמיד יכולה להרוג אותו ולגרום לזה להיראות כמו תאונה", הציעה הנערה הג'ינג'ית.

"אני אשקול את האפשרות הזאת", אמרה הרמיוני.

"אני מצטערת שעזבתי אותך במסיבה", התנצלה ג'יני בפעם המי-יודע-כמה.

"התנצלת במשך כל השבוע הקודם וגם בשבוע הזה. אמרתי לך, זה בסדר. את יכולה להפסיק", השיבה הרמיוני. ג'יני הנהנה כמבינה, אך האשמה שחשה ניכרה על פניה.

ג'יני נאנחה. "אני צריכה ללכת. קבעתי עם אוליבר. הוא מלמד אותי תורת הצמחים", היא אמרה בטון מתנצל. "תהי חזקה ואל תתני למאלפוי לשבור אותך. אל תשכחי, את גריפינדורית. את מסוגלת."

"אני אהיה בסדר, ג'ין. לכי", אמרה הרמיוני. ג'יני לקחה את דבריה ויצאה. הרמיוני ירדה לחדר המועדון והתיישבה ליד הארי ורון. היא הוציאה מתיקה את שיעוריה בכשפומטיקה, שמחה להתרכז בבעיה פתירה. זאת הייתה הסיבה שהיא כל כך אהבה כשפומטיקה – הכל היה פשוט. היו לה מספרים, נוסחאות ורק תשובה אחת נכונה. לאחרים המקצוע היה מסובך, אך להרמיוני הכל היה הגיוני.

לבסוף בשבע וארבעים היא נאנחה ואספה את דבריה. היא נפרדה מהבנים וירדה למרתפים. היא ניסתה לנחש מה יהיה עונשה. היא שיערה שזו תהיה עבודת ניקיון כלשהי, בהתחשב בניסיונם של חבריה בריתוקים.

במרתפים היה קפוא. ככל שהעמיקה לתוכם הטמפרטורה ירדה. היא הרגישה קור מזדחל במורד עמוד השדרה שלה, מתפתל סביבה ועוטף את גופה. היא הטילה על עצמה כישוף מחמם. הקור נעלם, אך התחושה הלא נעימה לא ששה לעזוב אותה. היא נאנחה בהקלה כשראתה את פרופסור מקגונגל, אך גופה לא נרפה, שכן הבחינה גם במאלפוי עומד לצידה.

"טוב שזכרת להגיע, גריינג'ר. חשבתי שכבר שכחת שהשגת לשנינו ריתוק", אמר מאלפוי בקור. הרמיוני שלחה לעברו מבט מצמית. זו הייתה לחלוטין אשמתו.

"מר מאלפוי, התנהג כראוי!" אמרה פרופסור מקגונגל בחומרה. "בואו אחריי."

פרופסור מקגונגל הובילה אותם לתוך אחד החדרים. הוא היה ריק מרהיטים, אך על הרצפה עמדו כלים שונים: מספר פחי צבע שונים, עיתונים ישנים, ניילונים, סולם, מברשות ורולרים. "עליכם לצבוע את החדר הזה ללא שימוש בקסמים או בעזרים אחרים מלבד אלו שהכנו עבורכם. מכיוון שהעימות בניכם הוא זה שהוביל לכל הסיטואציה המביכה בה אני נאלצת להעניש שני מדריכים," המבט שנעצה בהם מקגונגל גרם להרמיוני להוריד את עיניה אל הרצפה בבושה, "החלטתי לתת לכם עונש בו יהיה זה הכרחי עבור שניכם לעבוד בשיתוף פעולה. עליכם להגיע להחלטה משותפת לגבי עיצוב החדר ולבצע אותה."

היא אספה משניהם את שרביטיהם ויצאה מהחדר, מותירה אותם לבד. הם הביטו אחד בשנייה בשתיקה, לא יודעים מה לעשות.

"את המרתפים בנה סאלאזר סלית'רין. הם צריכים להיות צבועים בצבעי סלית'רין", אמר לבסוף מאלפוי, שובר את השתיקה.

"זו בדיוק הסיבה שהם לא צריכים להיות בצבעים הללו", התנגדה הרמיוני. "המרתפים שימשו לעינויים והוא בנה גם את חדר הסודות ושיכן בתוכה מפלצת כדי להרוג את אלו שדמם אינו טהור. תסתכל על המקום הזה – הוא אפל וקודר. מי רוצה לחיות במקום כזה?"

"אז מה את רוצה? שאלו יהיו צבעי גריפינדור?" הוא שאל בבוז.

"לא. צריך צבע נטרלי שלא שייך לאחד הבתים. צבע שכולם ירגישו בנוח איתו", היא אמרה.

"תעשי מה שאת רוצה, אבל אני עדיין צובע את הקיר הזה בירוק", הוא הצביע על הקיר הקרוב אליו.

"אולי תפסיק להתנהג כמו חמור לרגע? פרופסור מקגונגל אמרה שזאת צריכה להיות החלטה משותפת", התרגזה הרמיוני.

"אז את תפסיקי להיות כל כך מגוחכת", הוא השיב. היא הפנתה אליו את גבה בהפגנתיות, בוחנת את הקיר. נראה כי פרופסור מקגונגל חסכה להם את קילוף הצבע הישן ומילוי הסדקים בעזרת שפכטל. היא הודתה על כך. היא הביטה בפחי הצבע ובחרה באחד בצבע חום-קינמון. הגוון היה בהיר, אך לא בהיר מדי. היא פתחה את פח הצבע וטבלה בו את אחד הרולרים. היא החלה לצבוע את הקיר, מתעלמת ממבטיו של מאלפוי ששרפו את גבה.

"אולי תעשה משהו במקום לבהות בי?" שאלה מבלי להסתובב, ממשיכה במלאכתה.

"מה זה הדבר שאת מחזיקה?" הוא שאל. היא פנתה להביט בו. "קוראים לזה רולר. משתמשים בו כדי לצבוע את הקיר במהירות ובאחידות וכדי להגיע למקומות רחוקים מהישג יד", היא הסבירה.

"אז למה צריך מברשת?" שאל מאלפוי. "ולמה יש כל כך הרבה סוגים של מברשות?"

"כדי לצבוע ביותר זהירות, בעיקר לחלקים המחברים את הקיר עם קירות אחרים, עם הרצפה ועם התקרה. בשביל זה יש גם עיתונים וניילונים – שהרצפה לא תתלכלך מצבע", הסבירה. מאלפוי נראה נחרד. "אני עלול להתלכלך או יותר גרוע – השיער שלי עלול להתלכלך! השיער היקר והיפיפה שלי!"

הרמיוני צחקה ומאלפוי שלח לעברה מבט זועף. הרמיוני חזרה לצבוע את הקיר. לפתע היא הרגישה במשהו פוגע בה. היא הסתובבה, מוצאת את מאלפוי מחזיק בפח צבע צהוב וצוחק. היא מיששה את החלק האחורי של חולצתה, מרגישה בנוזל נדבק לידה. היא הביטה בידה הצהובה בחוסר אמון.

"צהוב לא ממש הולם אותך, גריינג'ר", הוא גיחך.

"למה. עשית. את. זה?!" צעקה הרמיוני, אומרת כל מילה בנפרד.

"צחקת על השיער שלי!" אמר מאלפוי, כאילו הדבר היה מובן מאליו.

לו מקגונגל לא הייתה לוקחת את שרביטה, מאלפוי לא היה יוצא משם בחיים. הטעם החריף של הזעם שהיה עצור בתוכה חרך את לשונה.* מכיוון שלא היה לה כלי נשק אחר, הרמיוני עשתה מה שכל בחורה מטורפת מכעס הייתה עושה – רדפה אחריו עם הרולר במעגלים, בעוד הוא צווח באימה.

מחשבה חלפה בראשה והיא נעצרה בפתאומיות. מאלפוי התנגש בה. הרמיוני חייכה ברשעות, מניפה את  הרולר בניצחון וצובעת את שיערו ופניו. בגלל צורתו של הרולר הצבע לא לכלך את כל פניו, אלא רק יצר פס חום שנמשך ממצחו, דרך אפו ושפתיו ואל סנטרו. מאלפוי ירק – נגעל מטעמו של הצבע – ולאחר מכן בהה בה, חסר מילים. הרמיוני עמדה מולו, מצביעה על שיערו ומצחקקת. צחוקה התגבר והיא מצאה את עצמה אוחזת את ביטנה ומתקפלת מרוב צחוק.

לבסוף מאלפוי מצא את קולו. "את צבעת את השיער שלי." הרמיוני הנהנה, לא מסוגלת לדבר.

"את צבעת את השיער שלי!" תגובתו רק הצחיקה אותה עוד יותר.

"את השיער היקר שלי! השיער המאלפוי-י הסגיד והסקסי שלי!" קולו עלה לטונים בלתי אפשריים. "זאת מלחמה!"

≈≈≈≈

POV ג'יני

"רואה? זה לא כל כך נורא", אמר אוליבר, מחייך אליי. ישבנו באחת הכיתות הריקות בטירה. אוליבר ניסה לשכנע אותי שתורת הצמחים זה לא מקצוע כל כך קשה ולשקר לי שאני לא כישלון אחד גדול. לא הכי עבד לו.

"אני אפילו לא מסוגלת להבדיל בין הצמחים", אמרתי בייאוש, מחווה לעבר תמונות הצמחים ששכבו לפניי. אוליבר השאיל את המצלמה של קולין קירווי כדי לצלם זנים שונים של צמחים. הערכתי את המחווה.

"את רק צריכה להתאמן. פשוט תחשבי שזה לחש מאוד מסובך שצריך לזכור כיצד הוא נראה", הוא אמר.

"לחש לא מנסה להרוג אותך", התלוננתי. עסקנו בצמחים מסוכנים. בשיעור שעבר צמח טורף כמעט הוריד לי אצבע.

"לחשים אפלים כן", הוא אמר בשקט. קיללתי את עצמי ללא קול. "מצטערת", אמרתי.

"זה בסדר", הוא העלה על פניו חיוך מאולץ. "בכל מקרה, נראה לי שזה מספיק להיום. גם ככה איבדת את הריכוז מזמן."

נאנחתי ואספתי את הספרים והתמונות, מכניסה אותם לתיק שלי. קמנו ויצאנו מהכיתה. הוא החזיק את ידי בשלו. "נוכל סתם להסתובב בטירה, כמו פעם", הוא אמר. לא הייתי בטוחה אם ב-'פעם' הוא התכוון לזמן בו היינו ידידים או לתקופה בה יצאנו. לא הייתי בטוחה איזו מבין האפשרויות אני מעדיפה.

"אני לא יודעת, אני די עייפה", התחמקתי.

"אוקיי. אז נתראה מחר", הוא משך את ידו מידי. לרגע השתררה שתיקה מביכה בנינו. הוא חיבק אותי בהיסוס קל ואז התרחק והלך. עמדתי מבולבלת והבטתי בגבו המתרחק. אני צריכה את הרמיוני.

"את ודיגורי, אה?" נשמע קול מימיני. הסתובבתי והסתכלתי הצידה, מאתרת את זאביני נשען על הקיר ומשלב את זרועותיו על חזהו. מבטו היה זועף.

"רק למדנו", השבתי. "לא שזה עניינך."

"למדתם בערב בכיתה ריקה? ממש", הוא ירק את המילים.

"מקנא?" גיחכתי. הוא לא זיכה אותי בתגובה. אין מצב שהוא מקנא. המשיכה שלי אליו היא חד-צדדית.

הוא התקדם לעברי. "הוא לא מוצא חן בעיניי", אמר זאביני.

"אז זו הבעיה שלך." הוא התחיל להרגיז אותי. סובבתי אליו את גבי והתחלתי להתרחק. הוא תפס בידי ומשך אותי בחזרה אליו.

"אני צריכה ללכת", אמרתי, מנסה למשוך את זרועי מאחיזתו.

"לאן?" הוא שאל, לא משחרר אותי.

"להרמיוני", השבתי.

"היא בריתוק עם דראקו", אמר זאביני.

"בדיוק. אני רוצה לוודא ששניהם יצאו משם בחיים", הסברתי. הוא צחק. "אז בואי." הוא עזב את זרועי והתחיל ללכת.

"לא הזמנתי אותך לבוא איתי", רטנתי.

"לא ביקשתי את רשותך", הוא השיב. הלכנו בשתיקה.

כאשר הגענו למרתפים הגיעו לאוזניי צעקות. "זה לא יכול להיות טוב", מלמלתי לעצמי. עקבנו אחרי הקולות לתוך אחד החדרים. כשפתחתי את הדלת עף לעברי מטח של צבע ירוק ואחריו צבע אדום. חלק מהצבע פגע בעיניי. צווחתי, משפשפת אותן.

"אוי, ג'יני, אני כל כך מצטערת", שמעתי את קולה של הרמיוני ואת צעדיה מתקרבים אליי. התרחקתי ממנה, התנגשתי בזאביני (כנראה) ושנינו נפלנו על הרצפה בערימה. ניסיתי לקום בעיניים עצומות אך רק החמרתי את המצב כשחבטתי בטעות את ראשי בראשו.

≈≈≈≈

POV  כללי

הרמיוני הביטה בדראקו. "הכל באשמתך!" הטיחה בו.

"אשמתי? זו אשמתך! את המטורפת פה!" הוא צעק עליה. היא הפנתה את גבה אליו והלכה לעזור לג'יני מבלי להסתכל, מעדה על פח צבע כחול ונפלה על הרצפה. דראקו צחק עליה ובתמורה התעופף לעברו פח צבע זהוב אשר פגע באשכיו וגרם לו להתקפל בייסורים.

כך מקגונגל מצאה את הארבעה: ג'יני ובלייז שוכבים בערבוב איברים על הרצפה, צבועים באדום ובירוק, את הרמיוני שוכבת בשלולית צבע כחול ואת דראקו עומד מקופל, בעוד שיערו וחלק מפניו צבועים בחום בהיר והחלק העליון של מכנסיו צבוע בזהב. בגדיהם של הרמיוני ודראקו היו זרועים כתמי צבע, והקירות האפורים של החדר נהפכו לצבעוניים עד מאוד – עם עיצוב מזעזע ביותר, ראוי לציין.

אחרי צרחות מרובות והכרזה על ריתוק נוסף לארבעתם – למרות טענותיה של ג'יני שהיא ובלייז לא היו מעורבים כלל – מקגונגל הניפה את שרביטה וסידרה את החדר. היא ציוותה עליהם להתנקות וללכת לחדריהם.

זה היה ריתוק שהרמיוני הייתה בטוחה שהיא לעולם לא תשכח.

 

 

*קרדיט לאליסה על התיאור הפואטי להפליא.

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת