00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

להיות דולה- על הריון, לידה והורות

בהריון באושוויץ- סיפורה של מרים רוזנטל

28/04/2014

יום השואה.
כמדי שנה זהו יום של זכרון, יום שהמשמעות שלו רק גדלה והתעצמה בעיניי עם השנים, כשהפכתי לאמא וככל שאני זוכה לעזור לתינוקות יהודים רבים יותר לבוא לעולם. יום של עצב, אבל גם יום של חגיגה- כי ניצחנו, כי אנחנו פה, כי על אף מזימתם השטנית של הנאצים אנחנו עדיין כאן.
אני חושבת שכבר סיפרתי לכן פעם שכשנולדה ביתי הבכורה אמרה סבתא שלי, ניצולת שואה בעצמה, "עכשיו ניצחתי את היטלר". אז ניצחנו, והשנה אני רוצה להביא לפניכן סיפור של חיים חדשים שבאו לעולם דווקא באותם ימים קשים.

את סיפורה של מרים רוזנטל, ניצולת שואה,  מצאתי במקרה בשיטוט באינטרנט. מדהים לראות עד כמה גם בימים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית הרצון לחיים היה כל כך עז.
אני מביאה אותו כאן לפניכן, בתרגום חופשי שלי- השתדלתי שיהיה כמה שיותר נאמן לכתבה המקורית מאת ג'ו או'קונור, שפורסמה ב"נשיונל פוסט" הקנדי ב25.8.2012.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 

מרים רוזנטל היתה בחודש הרביעי להריונה, מורעבת, עייפה, קפואה מקור, מלוכלכת ומפוחדת כשחייל אס.אס הופיע לפני הבלוק באושוויץ בו הוחזקה ובידו רמקול.  "כל הנשים ההרות- צאו ועימדו בשורה" הוא קרא. "מנת המזון שלכם מוכפלת".

"האם אתה יכול לדמיין"? שואלת מרים. "אפילו נשים שלא היו בהריון צעדו קדימה. אני עמדתי ליד בת דודתי, אך לא יצאתי. היא שאלה 'מרים, מה את עושה?'. משהו עצר בי. מישהו שמר עליי. אולי אימי, אולי הקב"ה. מאתיים נשים צעדו קדימה, מאתיים נשים נשלחו לתאי הגזים.
ועד היום אינני יודעת מדוע לא צעדתי קדימה. אני מאמינה שאלו היו הוריי, שהיו אנשים נדיבים וטובים, שמנעו ממני לצעוד".

אנחנו יושבים בביתה של מרים בטורונטו. דמעות בעיניה כשהיא נזכרת באותם ימים. היא זוכרת כל צעד, כל דבר, כל זוועה. על אף תשעים שנותיה זכרונה עדיין חד.

לא לצעוד קדימה לפקודת חייל האס.אס לא היה סוף הסיפור כי אם רק ההתחלה. בתהפוכות הגורל מצאה עצמה מרים נשלחת למחנה קאפרינג 1, מחנה-בת של דכאו, שם, ביחד עם שש נשים יהודיות שהיו הרות אף הן נולדו שבעה תינוקות.

מרים רוזנטל נולדה כמרים שוורץ בעיירה קומרנו שבצ'כוסלובקיה, ב22.8.1922, הצעירה בשלושה עשר ילדים. "הייתי מפונקת" היא מספרת "היו לי חיים נהדרים. כל הזמן שאלתי את אמי מתי יגיע תורי להנשא". שדכן ממישקולץ, עיירה הונגרית סמוכה,
נפגש עם מרים ואימה ובעזרתו נשיאה מרים לבלה רוזנטל. הם נישאו בבודפשט ב5.4.1944.

ירח הדבש היה קצר. בתוך מספר חודשים נשלח בלה למחנה עבודה בעוד מרים נשלחה לאושוויץ. מאוחר יותר הועברה לאוגוסברג, גרמניה, לעבודה במפעל. כל אותו זמן המשיכה בטנה לתפוח.

יום אחד הופיעו שני חיילי אס.אס במפעל ושאלו מי היא האישה ההרה. משלא קיבלו תשובה, שאלו בשנית. "הייתי חייבת להרים את ידי" אומרת מרים, "ההריון כבר ניכר, ואם לא הייתי מרימה את ידי היו נשים אחרות מוצאות להורג.
איך יכולתי שלא להרים את היד? חיילי האס.אס לקחו אותי והעבירו אותי ברכבת נוסעים, מה שהיה מאוד בלתי רגיל. היתה שם אישה, אזרחית, והיא שאלה "גברת, מה איתך? אין לך שיער, הבגדים שאת לובשת, מה את? את מאשופזת בבית חולים לחולי נפש?"
היא אפילו לא יכלה לדמיין את המציאות. אמרתי לה שאני לא חולת נפש, ושאני מובלת לתאי הגזים באושוויץ. היא הסתכלה בי כבמשוגעת, פתחה את התיק שלה ונתנה לי פרוסת לחם. אכלתי אותו בשניות. כל כך מורעבת הייתי".

חייל האס.אס חזר מהפסקת עישון בחוץ ואמר למרים שהיא יהודיה "ברת מזל", שהקרמטוריום באושוויץ "הלך קפוט". במקום לאושוויץ הועברה מרים למחנה קאופרינג,
מחנה-בת של דכאו. "הם אמרו: גברת, בהצלחה לך. היית מאמין?" שואלת מרים. "הובלתי לתוך מרתף במחנה ונחש מי היו שם?"

שש נשים הרות נוספות, בוכות, צוחקות, מחבקות זו את זו, מפטפטות בהונגרית, קושרות עצמן יחד בתקווה שאולי יצליחו לשרוד. אחד אחרי השני נולדו תינוקותיהן,
בעזרת גניקולוגית הונגריה שהכלי היחיד שלה היה קערת מים חמים.

ה"קאפו" שהיתה אחראית על הנשים הבריחה תנור חימום פנימה ועל כך נענשה במכות עד זוב דם. "אני מחפשת אחר אותה אישה מאז"  אומרת מרים.
"אחרי שהוכתה אמרה לנו שלא נדאג, התנור יוחזר מחר. ואכן כך היה".

לזלי רוזנטל נולד ב28.2.1945. "הוא היה יפהפה, בלונדיני ובעל עיניים כחולות. חייל אס.אס שנכנס פנימה שאל אותי אם אביו הוא חייל גרמני, אך השבתי שלא- אביו הוא בעלי"

בסוף אפריל 1945 נכנסו כוחות בעלות הברית למחנה ושיחררו אותו, אז נפרדה מרים מאחיותיה האסירות וחזרה לצ'כוסלובקיה. היא פגשה שם את בעלה ששרד אף הוא.
"ראיתי אותו מגיע, רץ מרחוק, וצעקתי 'בלה, בלה'. אפילו לא הייתי בטוחה שזה היה הוא אבל הוא רץ וקרא בשמי. אני לא יכולה לתאר את התחשוה כשהוא ראה את הבן שלנו בפעם הראשונה. בכינו ובכינו ובכינו".

לקריאת הכתבה המקורית (באנגלית) הקליקי כאן

אם גם את בהריון ומביאה חיים חדשים לעולם יש לי מתנה בשבילך- סדרת וידאו מיוחדת שתעניק לך את שלושת הכלים שאת צריכה כדי להשיג את לידת החלומות שלך. לחצי כאן ותקבלי אותה מיידית.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל imahit אלא אם צויין אחרת