00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רשימות לא חשובות על קולנוע

#88 איזבל הופר ב8 נשים

8 נשים הוא סרט מוזר. לא מוזר במובן שכרישים קופצים מהרצפה ומתחילים לשיר עיבודים ראפ לשירי הפלמ"ח בזמן שברקע חזירים עפים, אלא מוזר במובן שיש הרבה התרחשיות בסרט ורוב הדמויות מגיבות להן בצורה כמעט הפוכה ממה שהיית מצפה. מישהי רצחה את בעלה? פחחח שטויות. מישהי משחקת קלפים, לעומת זאת? בושה וחרפה!  מישהי נאנסה על ידי אבא שלה? בוא נתעלם מפיסת המידע הזאת לעד. מישהי לסבית? נוראי! חוצפה! מישהי הולכת למות? למי אכפת, אני לא אציל אותה, זה לא האחריות שלי. הדמויות בסרט מגיבות בצורה כל כך מוזרה שקשה נורא להתייחס אליהן כדמויות אנושיות בעקבות האדישות הסלקטיבית שלהן לדברים שקורים סביבן. כולן, פרט לאחת - הדודה אוגוסטין.

הדודה, ששמרנותה אמורה להיות נלעגת ומתגלה כצבועה, היא היחידה שנראית כמו דמות אמיתית. כמעט. כשהיא מגלה דברים נוראיים היא באמת נחרדת. כשהיא מגלה דברים שטותיים היא עדיין נחרדת. בכלליות היא מתנהגת כאילו כמעט כל מה שקורה סביבה זה מטורף. והיא צודקת לחלוטין. בשיר שלה ( הזכרתי שלכל דמות יש שיר משלה?) היא גם לפתע נחשפת כדמות היחידה שאכפת לה מדמויות אחרות עד הסוף - היא אוהבת אותן ולכן מודאגת ומבקרת אותן על ההתנהגויות המגונות שלהן. זה כמעט הגיוני בתוך הסרט הביזארי לחלוטין הזה והופר, עם הדמות שלכאורה אמורה להיות הכי פוצית, קולעת בול לטונים המדויקים של הדמות וגורמת לה להראות שלמה ועם עולם פנימי עשיר בתוך הסרט הפארודי והמוזר הזה. בניגוד לשאר הדמויות שמוציאות הומור מהביזאריות שהן מציגות, הופר מציגה הומור מדמות אמינה, ואולי אפילו הכי הרבה הומור ( כי היא נורא מצחיקה. זה היה ברור?).  שלא לדבר גם שהיא היחידה שעוברת מהפך כלשהו - לרעה, אומנם, כי היא מיישרת קו עם הביזאריות הכוללת של הסרט אבל זה שינוי שהופר משכנעת בו לחלוטין. המעבר בין "תולעת ספרים חנונית ומוזרה" ל"בחורה שמשדרת סקסיות ונשיות" אומנם מהיר יותר מסרטי נעורים אמריקאים אך גם אמין יותר - הופר מבססת את המעבר שלה כנקודת משבר של הדמות שמגלה כוחות להתמודד עם כל מה שקורה סביבה. 

בתוך סרט שהוא חגיגה של צבעים, מוזיקה והומור סרקסטי היא החיבור הרגשי היחיד שלנו למה שקורה והיא נהדרת בזה.

 

עוד הופעות ראויות לציון: אהבה, אני אוהב האקביז. ( ואומרים דברים טובים על המורה לפסנתר, שלא ראיתי) 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל NeverMinds אלא אם צויין אחרת