00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

הכל התחיל מנשיקה - פרק 6 - המסיבה

לא התכוונתי שזה יקרה, אבל נראה כי הדירוג של הפאנפיק עלה. לכל התמימים והתמימות בניכם – פשוט דלגו על החלק שצבעתי באדום. אלו סך הכל כמה פסקאות.

הפרק הזה ארוך בהרבה מהקודמים. הגיע הזמן שזה יקרה (: זה יהווה פיצוי על כך שלא פירסמתי ביום רביעי. 

רק אל תתלהבו יותר מדי. אני לא יכולה להבטיח שמקרה זה יחזור על עצמו XD

 

נ.ב. את השיר אני כתבתי והוא לא עבר ביטוא אז ייתכן - לא, כמעט בטוח - שיש בו שגיאות גרמר או שגיאות של חוסר תשומת לב. אנא סלחו לי. מי שטוב באנגלית מוזמן לעזור (:

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

 

פרק 6 - המסיבה

דירוג: NC-17

מילים: 3,005 מילה

 

POV ג'יני

"את? ריתוק?" שאלתי בשוק. "את בטוחה ששמך הוא הרמיוני גריינג'ר?"

"מצחיק מאוד", אמרה הרמיוני ביובש. "בחיים לא רותקתי! אפילו לא פעם אחת!"

"שמענו פרסי", צחקתי. הרמיוני הכתה אותי עם הכרית שלה. ישבנו על מיטתה בעוד הרמיוני משחזרת את אירועי הבוקר.

"בכל מקרה, איזו הערה מאלפוי אמר שזיכתה אותו בתגובה כזאת?" הסתקרנתי. לרוב הרמיוני העדיפה להתעלם מהצקותיהם של תלמידי סלית'רין בכלל ומאלפוי בפרט.

"הוא הזכיר את הנשף ואת מה ש...עשינו... בו", היא השיבה, סומק מציף את לחייה.

"הו", אמרתי.  נראה כי היא רוצה לומר עוד משהו אך מהססת. "וזה הכל?" שאלתי.

"הוא העביר את ידו מתחת לחצאית שלי", היא פלטה, מכסה את פניה בכרית, התנהגות מאוד לא אופיינית לה. נראה כי למאלפוי היה כישרון לגרום לה להתנהג לא כמו עצמה.

"הוא מה?!" פחות או יותר צעקתי, מזועזעת.

"תהי בשקט!" היא אמרה, פניה עדיין שקועות בכרית.

"אני הולכת לסרס אותו עכשיו!" אמרתי והתחלתי לקום מהמיטה. הרמיוני משכה אותי בחזרה, מציצה בי מבעד לכרית. "את רק תסתבכי בעוד צרות. יש לך כבר מספיק גם ככה."

נאנחתי. היא צודקת. משכתי מהרמיוני את הכרית. היא הורידה את עיניה אל ברכיה. "תסתכלי עליי", אמרתי. היא הביטה בי בחשש. "זה בסדר, אני אהיה האחרונה שתשפוט אותך. כל מקרה הזאביני, זוכרת?"

"לפחות לא שכבת איתו. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי. היא הייתה אמורה להיות מיוחדת, עם מישהו שאני אוהבת ושמעריך אותי, לא סטוץ' עם מאלפוי ברגע של שכרות. הרסתי אותה", אמרה הרמיוני בעצב. חיבקתי אותה.

"הרווחת ניסיון חיים. מר או מתוק, זהו ניסיון. כרגע את מתחרטת על כך, אך בעוד שנים מעכשיו את תזכרי במה שקרה ותצחקי על טיפשותך", אמרתי, מנסה לעודד אותה.

"אני מקווה שאת צודקת", היא נאנחה. התנתקתי ממנה וחזרתי אל מקומי.

"וגם..." לקחתי נשימה עמוקה, ידי ממוללת את השמיכה, "אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זאביני, על איך שהרגשתי כשרקדנו וזרועותיו היו סביבי, על הדרך בה הוא נישק אותי... אני מנסה להדחיק את המחשבות האלו אבל הן כל הזמן חוזרות. אני רואה אותו בוהה בי לפעמים בארוחות. אני אומרת לעצמי שזו הדרך שלו להתגרות בי ולשגע אותי, אבל חלק בי, חלק קטן ומטופש, מקווה שאני מוצאת חן בעיניו", אמרתי את מה שעד עכשיו לא הייתי מסוגלת להודות בו אפילו לא בפני עצמי.

מחוץ לחדר נשמעו קולות וצעדים. "אוליבר דיגורי כל כך חתיך. שמעתי שהוא פנוי."

"זכריה סמית' אמר לי שהוא מנסה להצטרף לקבוצת הקווידיץ' בתור רודף."

"אני מקווה שהוא יצליח. זה יהפוך אותו לעוד יותר שווה."

הרמיוני לחשה: "לבנדר ופרוואטי."

כעבור רגעים אחדים דלת החדר נפתחה ושתיהן נכנסו לחדר.  "הו, ג'יני, סוף סוף הצלחנו לתפוס אותך. רצינו לשאול על זאביני. הוא מנשק טוב כמו ששמענו?" שאלה לבנדר, להוטה להשיג פרטים.

"בדיוק עמדנו ללכת", אמרה הרמיוני וקמה מהמיטה. היא תפסה את ידי שהושטה אל השרביט שלי, משכה אותי למצב עמידה ואל מחוץ לחדר, מצילה את זוג הרכלניות מקללת עטלפי הנזלת שלי. "אין צורך להרוג אותן", היא אמרה לי.

"אבל אני רוצה!" התבכיינתי.

"אולי מתישהו בעתיד", אמרה הרמיוני. "כרגע אנחנו צריכות למצוא מקום שקט ופרטי."

שקלתי בראשי את האפשרויות. "חדר הנחיצות?" הצעתי.

"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב, ג'ין", היא אמרה.

"תחשבי על כך בתור טיפול פסיכולוגי, להתמודד עם הפחדים שלך. מה, עכשיו לא תתקרבי יותר לחדר הנחיצות רק בגלל מאלפוי?" ניסיתי לשכנע אותה.

"אוקיי", היא נכנעה. "זה לא כאילו שמאלפוי יהיה שם", עודדה את עצמה.

הגענו לקומה השביעית, חולפות על פני קטע הקיר שמול השטיח שלוש פעמים. חשבתי על מקום בו נוכל לדבר. לא ממש שינה לי כיצד יראה החדר. נכנסנו פנימה. נדהמתי כשראיתי שהחדר היה תפוס על ידי תלמידי סלית'רין בני השנה השישית והשביעית.

את רוב החדר תפסה רחבת ריקודים. היא הייתה מרוצפת במרצפות כסופות וירוקות לסירוגין. מעל לרחבה ריחפו באוויר צורות שונות בצבע כסף: נחשים, כתרים, שרביטים*, חרבות, סכינים, כוכבים ועוד. הרחבה זהרה באור בהיר. ברחבי החדר פוזרו כורסאות, ספות ושולחנות. בצד המרוחק של החדר עמד שולחן אוכל ולידו היה בר משקאות. הבחנתי בזאביני ומאלפוי יושבים על כיסאות סמוך לבר ושותים, בעוד פנסי פרקינסון נמרחה על מאלפוי. הלה התעלם מנוכחותה.

הסלית'רינים בהו בנו. אלו שהיו על הרחבה הפסיקו לרקוד. שמחתי לפתע שהרמיוני הייתה מדריכה. הנחתי שהם לא ינסו לעשות לנו משהו. גם מאלפוי וזאביני שמו לב לכניסתנו. הם צעדו לכיווננו, משאירים את פרקינסון על יד הבר. האחרים פינו בשבילם את הדרך, מעדיפים לתת להם להתמודד איתנו.

"ומה שתיכן עושות פה?" שאל זאביני, שולח לי מבט שלא יכולתי לפרש.

הרמיוני הייתה זאת שענתה. "זה לא עניינכם, ובכלל, אנחנו אלו שצריכות לשאול זאת אתכם. מאלפוי, אתה מדריך! אתה צריך להוות דוגמא! אתה אמור לעצור מסיבות, לא להשתתף בהן!" אמרה.

"בחיי, את בהחלט לא יודעת ליהנות", נאנח מאלפוי, "את תמיד היית ותמיד תישארי תולעת ספרים."

"אני לא תולעת ספרים! ואני כן יודעת ליהנות!" מחתה הרמיוני.

"כן, לקרוא ספרי לימוד זה ממש מהנה", הוא לגלג, "האם אי פעם עברת על החוקים? האם אי פעם שתית אלכוהול? טוב, מלבד הפעם האחרונה..." ראיתי את פניה של הרמיוני מחווירות בשומעה את המשפט האחרון, ואז מאדימות בכעס. "לא, אבל אתה לא צריך להתגאות בזה שאתה כן עשית את זה!" היא צעקה.

"אני מתערב איתך שלא תוכלי להירגע ולבלות אפילו לא לערב אחד, מבלי לפחד להפר חוקים מטופשים", גיחך מאלפוי.

"אני כן יכולה!" אמרה הרמיוני.

"אז בואי נראה אותך", הוא אתגר אותה.

"בסדר!" השיבה הרמיוני, מפתיעה את כולנו. מאלפוי צחק והוא וזאביני הלכו חזרה לבר, לא לפני שהאחרון שלח לי מבט נוסף. אני והרמיוני נכנסנו עמוק יותר לחדר. הייתי המומה מכך שהרמיוני גרמה לסלית'ריני – ולא סתם סלית'ריני אלא ה-סלית'ריני שאנחנו, הארי ורון תיעבנו יותר מכל והוא אותנו – להזמין אותנו למסיבה שלו, ועוד יותר המומה מכך שהרמיוני נשארה בה.

"נמאס לי שכל הזמן נועצים בנו עיניים," לחשתי לה, "אם הם ימשיכו ככה בקרוב יצאו להם העיניים מהמקום."

"אני מקווה שזה מה שיקרה. אני מודאגת יותר ממה שעלול לקרות אם מקגונגל תגלה שהשתתפתי במסיבה. כבר חטפתי ריתוק אחד, אני לא יכולה להסתכן ככה!" השיבה הרמיוני.

"את יודעת מה, מאלפוי צודק בפעם הראשונה בחיים שלו. את באמת לא יודעת ליהנות", נאנחתי בייאוש.

"מה?! את בצד שלי או שלו?!" התרגזה הרמיוני.

"אני לצידך, אבל את צריכה כמה שיעורים באיך ליהנות", עניתי. הבטתי שוב בבר ולשמחתי מאלפוי וזאביני לא נראו בקרבתו. משכתי את הרמיוני לשם, לוקחת כוס וממלאת אותה בוויסקי אש. "דבר ראשון, שתי עד הסוף", הוריתי לה.

"לא! זה לא בסדר! אלכוהול לא בריא ומזיק. חוץ מזה, אסור לשתות בהוגוורטס", היא התנגדה.

"נו באמת! את אפילו לא קטינה! מותר לך, ובכל זאת את לא שותה! תפסיקי להיות כזאת עקשנית ותשתי!" אמרתי ותחבתי את הכוס לידיה של הרמיוני. הרמיוני הביטה בכוס בביקורתיות ולבסוף נאנחה ולקחה לגימה אחת. "זה מגעיל", היא אמרה.

"תמשיכי לשתות. לא שותים בגלל הטעם אלא בגלל התחושה", אמרתי.

"אני יודעת! זאת לא הפעם הראשונה שאני שותה", אמרה הרמיוני בלחישה, "חוץ מזה, את לא זוכרת מה קרה בפעם האחרונה ששתיתי?"

"אל תדאגי", הרגעתי אותה, "אני פה ואני אדאג שלא תעשי שטויות. עכשיו, שתי!" ציוויתי.

הרמיוני לקחה נשימה עמוקה ולגמה לגימה נוספת ואחריה עוד אחת. אולי וויסקי אש הוא לא כל כך נורא, היא חשבה, כל עוד אני לא אשכב עם אנשים.

ראיתי על פניה של הרמיוני שעקשנותה עזבה אותה, וחייכתי לעצמי בסיפוק. עכשיו לשלב הבא.

∞∞∞∞

POV כללי

כשהרמיוני וג'יני נכנסו לחדר דראקו ובלייז עמדו ליד הבר שסיפק להם חדר הנחיצות, במסיבת יום ההולדת של פנסי פרקינסון. דראקו אירגן את המסיבה לאחר רמזים עבים מצידה של הנערה. שניהם שתו וויסקי אש, בעוד פנסי נמרחת על דראקו, שהתעלם ממנה. הם הופתעו כשלחדר נכנסו שתי גריפינדוריות ולא סתם גריפינדוריות, אלא וויזלי וגריינג'ר בכבודן ובעצמן.

"מה הן עושות פה?" שאלה פנסי בשאט נפש.

"אין לי שמץ של מושג", השיב דראקו והניח את כוסו, "אבל אנחנו עומדים לגלות."

פנסי נשארה לשבת ליד הבר, בעוד בלייז ודראקו הלכו לעבר שתי הבנות. דראקו התגרה בהרמיוני, מתערב איתה שהיא לא תהיה מסוגלת להפר את החוקים וליהנות אפילו לא לערב אחד. הרמיוני, נחושה להוכיח אחרת, נענתה לאתגר, והנערים חזרו לפנסי.

"סילקת אותן?" היא שאלה.

"לא", צחק בלייז. "הוא הזמין אותן להישאר."

"זאת מסיבת יום ההולדת שלי! לא הייתה לך שום זכות!" היא צעקה, רותחת.

"אני ארגנתי את המסיבה, זוכרת? זאת ההחלטה שלי", אמר דראקו בקרירות. פנסי בהתה בו בזעם. בלייז פחד שהיא תתחיל לנשוף אש. היא התכוונה לענות לו, אך אנשים התחילו להסתכל עליהם והיא נמלכה בדעתה, מחליטה לסגור איתו חשבון יותר מאוחר. היא הלכה משם, נעלבת וכועסת.

גם דראקו ובלייז הלכו, מסתובבים בחדר, ובסוף בחרו לשבת במקום אסטרטגי שממנו הם יכלו לצפות בהרמיוני ובג'יני מבלי למשוך תשומת לב. בכך שפנסי התעלמה מהם הם קיבלו חופש פעולה. הם ישבו על ספה במרחק מה מהן, מוסתרים על ידי מספר עציצים וחבורת בנות מצחקקות שעמדו לא רחוק מהם, ושתו וויסקי אש. הם צפו בשתי הגריפינדוריות דרך עליהם של העציצים, נדהמים מכך שגריינג'ר באמת שתתה.

"מי היה מאמין שתולעת הספרים הקטנה והמתחסדת תשתה וויסקי אש?" גיחך דראקו ושתה מכוסו.

"היא הרי שתתה בנשף", אמר בלייז, ואז הוסיף בנבזיות: "אחרת איך היא הייתה שוכבת איתך?"

דראקו חבט בו. "רק צחקתי!" התגונן בלייז וחסם את המכה. "חוץ מזה, זו האמת. היא לא סובלת אותך ואתה לא סובל אותה."

דראקו החזיר את מבטו להרמיוני ולג'יני, וראה כי הג'ינג'ית מושכת את חברתה היישר לרחבת הריקודים. "זה יהיה מעניין", הוא אמר לבלייז.

"ולמה אנחנו יושבים כאן כמו זוג קשישות רכלניות? בוא נלך לרקוד", אמר בלייז וקם ממקומו. "חוץ מזה, תהיה לנו תצפית טובה יותר על הקרב אם יתקיים כזה", הוסיף.

בינתיים, להרמיוני הייתה הרגשה לא טובה לגבי כל העניין. היא אהבה לרקוד, אבל זאת הייתה מסיבה שהיא הייתה צריכה לעצור ולא להיסחף לתוכה. מלבד זאת, הרחבה הייתה גדושה בסלית'רינים. לא היו שם תלמידים מבתים אחרים. להיכנס לרחבה מלאה בסלית'רינים בלבד, סלית'רינים שמתעבים אותך ושהיו שמחים לו מתת לא היה חכם במיוחד והרמיוני הסתמכה כמעט לגמרי על השכל הישר ועל ההיגיון. בשביל הסלית'רינים האלו היא הייתה גריפינדורית ובוצדמית, שלא הייתה אמורה להיות חלק מעולם הקסמים. ג'יני הייתה זקוקה למאמצים ולשכנועים רבים כדי שהרמיוני תיתן לה לגרור אותה לרחבת הריקודים.

תחילה הרמיוני לא הרגישה בנוח לרקוד בקרבת הסלית'רינים שנעצו בה ובג'יני מבטים – במיוחד לנוכח הרגשתה שלולא מאלפוי הזמין אותן הסלית'רינים היו מקללים אותן עד צאת נשמתן – אך עד מהרה נסחפה במוזיקה המהירה.

"נהנית, גריינג'ר?"

הרמיוני ידעה מי ביטא את המילים הללו עוד לפני שהסתובבה להביט בדובר. "מה אתה רוצה, מאלפוי?"

"שום דבר", גיחך דראקו, "רק לברך אותך על כך שהמקל שהיה לך בתחת יצא סוף סוף."

"זה לא הולך להסתיים בטוב", מלמל לעצמו בלייז ורק ג'יני שעמדה הכי קרוב אליו שמעה אותו.

"היא תוציא לו את הקרביים", לחשה לו.

"רוצה להתערב?" אתגר אותה.

"על מה?" שאלה ג'יני.

"המנצח יחליט מה יהיה עונשו של המפסיד?" הציע בלייז.

"אז התערבנו", היא הסכימה והם חתמו את ההתערבות בלחיצת ידיים. ג'יני הסמיקה בשל גל החום שהציף אותה למגע ידו. לפי הבעת פניו, גם בלייז הרגיש אותו.

בזמן שהם דיברו הרמיוני ודראקו כבר הספיקו להגיע לצעקות, וכל הסלית'רינים צפו במחזה שנגלה לעיניהם. "אתה חתיכת סמור אידיוט ואגואיסט שלא חושב על דבר מלבד התחת של עצמו!" צעקה הרמיוני.

"לפחות אני לא פתטי כמוך!" השיב דראקו.

"אני פתטית?! אתה היצור הכי מגעיל שאי פעם פגשתי!" היא צרחה עליו.

דראקו התקרב לעברה עוד קצת והרמיוני נסוגה קצת לאחור. הוא נעץ בה מבט שגם הפחיד וגם משך אותה בו זמנית. הרמיוני תהתה כיצד זה אפשרי.

הוא ענה לה בלחש, בקול נמוך: "בנשף לא חשבת ככה", אך בגלל השקט ששרר כול מי שעמד סביבם שמע.

בהרמיוני חלף רעד. הוא לא העז. ג'יני ובלייז החליפו מבטים מופתעים, בהלם. אף אחד מהם, כולל דראקו עצמו, לא חשבו שהוא יעיז להעלות את תקרית הנשף לפני כולם. שאר הסלית'רינים, שלא ידעו במה מדובר – אף על פי שהשערות החלו להתגבש במוחם – הסתקרנו והקשיבו ביתר תשומת לב.

"לא ידעתי שזה היית אתה!" התעשתה הרמיוני.

"ואולי כן ידעת? אולי ידעת ולא היה לך אכפת, או שפשוט לא רצית להודות בכך אפילו בפני עצמך?" שיער דראקו.

"לא!" התעקשה הרמיוני.

"אני לא מאמין לך", הוא אמר.

"תפסיק כבר! לא ידעתי!" הרמיוני הרימה את קולה. היא לא ידעה! נכון? אין סיכוי שהיא ידעה. הוא לא הבלונדיני היחיד בהוגוורטס, למרות שהשיער שלו לבן יותר משל כל גבר אחר שהיא אי פעם ראתה – מלבד אביו. אולי היא הייתה צריכה לזהות את הקול שלו, אך מצד שני, היא לא דיברה איתו הרבה – הם היו עסוקים מדי בדברים אחרים – והיא שתתה יותר מדי.

"אני עומד לנצח", לחש בלייז לאוזנה של ג'יני, כורך את זרועו סביב מותניה. הוא יכול היה למזמז אותה עכשיו ואף אחד לא היה מבחין, עד כדי כך כולם היו שקועים בקרב המילים של הרמיוני ודראקו.

"לא! הרמיוני עוד תעמיד את מאלפוי במקומו", השיבה ג'יני, אף על פי שכבר לא הייתה בטוחה בכך כמקודם. היא לא הורידה את זרועו של בלייז ממנה, אלא אף נצמדה אליו מעט. לא נראה היה שזה מפריע לו במיוחד.

"מתחילה להודות באמת?" התגרה הבלונדיני, רואה את התלבטותה של הרמיוני. סלית'רינים מסוגלים כמעט ולהריח היסוס.

"לא! חוץ מזה, שתיתי הרבה!" השתמשה הרמיוני בטיעון נוסף.

"כן, קל יותר להאשים את האלכוהול מאשר את עצמך", הוא גיחך.

"בחיים לא הייתי שוכבת איתך!" ירקה הרמיוני וסטרה לו – או יותר נכון ניסתה. הוא תפס את ידה ומשך אותה, מצמיד אותה אליו ומחזיק בה בחוזקה.

"פעם אחת זה כבר עבד עליי. אני לא אפול באותה רשת פעמיים", הוא לחש לה.

"תעזוב אותי! אתה מכאיב לי!" התפתלה הרמיוני בזרועותיו.

ג'יני התכוונה לעזור לחברתה, אך בלייז עצר בעדה. "בלי התערבויות", אמר. אולם הרמיוני כבר הסתדרה בעצמה. היא נשכה את דראקו ובעטה אל בין רגליו. אחיזתו בה נחלשה והיא השתחררה ממנו, בעוד הוא מגדף אותה.

היא ברחה מהחדר בריצה, דמעות זולגות מעיניה. דראקו יצא אחריה.

"ניצחון שלי", אמר בלייז לג'יני, שבלעה את רוקה. היא לא חשבה על האפשרות שתפסיד. "אל תדאגי, זה לא יהיה משהו מרושע ונבזי", הוא אמר. "לפחות לא יותר מדי", הוסיף בגיחוך.

"כאשר המילים הללו באות מסלית'ריני זה לא מעודד במיוחד", השיבה ג'יני, "ואני חושבת שעדיף שאמצא את הרמיוני. זה לא רעיון טוב להשאיר אותה לבד ועוד עם מאלפוי."

"אל תדאגי, הם יסתדרו לבד. חוץ מזה, מי ישאר לשעשע אותי, עכשיו כשדראקו הלך?" השיב בלייז.

"אבל – "

"בלי אבל! לא תנטשי אותי על רחבת הריקודים, נכון?" הוא שאל, ומבלי לחכות לתשובה, הפעיל בהינף שרביט את המוזיקה שנכבתה מקודם, כאשר כולם פנו לצפות בהרמיוני ודראקו.

∞∞∞∞

"תפסיקי לרוץ כל כך מהר!" קרא דראקו אחרי הרמיוני. היא לא ענתה לו, ממשיכה לרוץ.

לבסוף הוא הצליח לתפוס אותה ולהצמידה לקיר. "עכשיו לא תברחי ממני!" הוא צחק.

"תעזוב אותי!" צעקה הרמיוני.

"לא מתחשק לי. מה תעשי לי?" גיחך דראקו.

"תפסיק להתנהג כמו ילד קטן! תראה מה עשית! בגללך כולם גילו מה קרה!" התרגזה הרמיוני. היא הרגישה מושפלת ופגועה.

"אני אטפל בזה", הוא אמר. היא החלה לענות לו, אך הוא קטע אותה בנשיקה.

תחילה היא התנגדה, אך עד מהרה היא נכנעה לשפתיים התובעות, שכאילו עוצבו כך שיתאימו לשפתיה. הן היו קרות והיה להן טעם של שוקולד ואלכוהול. לשונו החליקה אל תוך פיה, משחקת בלשונה ומעוררת אותה. ידיו ליטפו את גופה, מתגנבות אל מתחת לבגדיה. היא ויתרה על ההיגיון ונתנה לדראקו לעשות בה כרצונו.

"נכנעת, גריינג'ר?" הוא שאל לאחר זמן מה, מתנשף, שפתיו סנטימטרים ספורים משפתיה. הרמיוני לא ענתה. היא השאירה את עיניה סגורות ולא ניסתה לברוח יותר. שארית ההיגיון שנשאר לה צעק לה שהיא עושה טעות איומה, שהיא פשוט מפגרת, אך היא לא הייתה מסוגלת לזוז משם. כן, היא נכנעה.

"זה מה שחשבתי", גיחך דראקו בחשיבות עצמית, מעביר את שפתיו על צווארה של הרמיוני ומשאיר עליו סימני מציצה, מסמן אותה כשלו. היא נתנה לו, כורכת את זרועותיה סביבו ומצמידה אותו אליו. הוא ליטף אותה מתחת לחצאיתה כפי שעשה בבוקר, אך הפעם בתשוקה. הוא אעלה את ידו גבוה יותר, מפריד בין ירכיה ומשפשף את תחתוניה באצבעו, גורם להרמיוני להיאנק. הוא לחץ יותר נמוך, גורם לה לפלוט צליל יותר חזק. הוא חזר על הפעולה מספר פעמים. הרמיוני נשכה את שפתיה בכוח.

הוא הוריד את תחתוניה וחזר לגעת בה, מחדיר לתוכה תחילה אצבע אחת ולאחר מכן שנייה ושלישית. הרמיוני התאמצה לשלוט על עצמה ועל קולה, מה שנעשה קשה יותר ויותר עם כל דחיפה שלו.

דראקו הרגיש את רטיבותה עוטפת את אצבעותיו ואת גופה הצמוד לשלו. הוא רצה אותה והוא לא יכול היה לעמוד בכך יותר, הדחף משתלט עליו. הוא הוציא את אצבעותיו מתוכה, מצמיד את פלג הגוף התחתון שלו לשלה והתחכך בה. הוא רצה להיות בתוכה, להרגיש אותה כרוכה סביבו. הוא התיר את חגורתו ופתח את מכנסיו, מושך את תחתוניו מטה. הוא הרים אותה במעלה הקיר. הרמיוני הבינה את כוונתו וכרכה את רגליה סביב מותניו. הוא התחכך בה שנית, הפעם עור נוגע בעור. שניהם פלטו אנחה חרישית.

דראקו הוציא את שרביטו ומלמל כישוף מונע הריון. לאחר מכן הוא החזיר אותו לכיסו. הוא נכנס לתוכה באיטיות, שפתיו עוטפות את שפתיה. דחיפותיו היו איטיות וקצובות תחילה ואז הוא הגביר את הקצב, הולם בתוכה במהירות גוברת, בעוד גניחותיהם נבלעות בנשיקתם שהפכה לסוערת, עד ששניהם לא היו מסוגלים לנשום. הרמיוני גמרה, מחניקה את גניחתה בשקע שבין כתפו לצווארו. הוא חדר לתוכה עוד מספר פעמים וגמר גם כן.

∞∞∞∞

POV ג'יני

רקדתי עם זאביני במשך שאר הערב. הרגשתי נבוכה וקיוויתי שהוא לא מרגיש זאת. בנוסף הרגשתי אשמה על כך שנטשתי את הרמיוני.

השיר שלצליליו רקדנו עכשיו היה מהיר ואנרגטי, ועם זאת, איכשהו מצאתי את עצמי רוקדת ריקוד צמוד עם זאביני. ידיי שוטטו על חזהו וכתפיו ומותניי היו צמודים למותניו. השיר נגמר והתחלף לשיר איטי. התכוונתי להתנתק מזאביני ולרדת מהרחבה, אך הוא רק הצמיד אותי אליו עוד יותר, כורך את זרועותיו סביב מותניי. מילות השיר החלו להישמע. הנחתי את ראשי על חזהו של זאביני, עוצמת את עיניי. ידיי עלו לצווארו.

 

“I don’t know what’s happening to me

I’m not supposed to feel like this

It’s wrong, it isn’t right

But I can’t help myself.”

 

“I just can’t feel differently

When you hold me so close to you

When your arms are around me

Keeping me safe.”

 

הופתעתי מכך שהמילים שיקפו את תחושותיי ורגשותיי. לא ידעתי מה קורה לי. לא הייתי אמורה להימשך אליו או לרצות אותו, זה היה אסור. הוא היה מחוץ לתחום. אולם, לא יכולתי להרגיש אחרת. לא כאשר בלייז החזיק בי בצורה כזאת, כאשר זרועותיו כרוכות סביבי, מעניקות לי הרגשה שזה המקום אליו אני שייכת. רציתי להישאר כך, מחובקת עימו. לא רציתי לחזור למציאות בה אנחנו נמצאים משני צידי המתרס.

 

“I’m tempted to love you.”

התפתיתי לאהוב אותו.

“You’re the last person that I should love

The one that I never can belong to

The one that never can be mine

You’re my forbidden love.”

 

“I know that it’s a big mistake

Something terribly wrong

Something that shouldn’t be done

But I’m tempted to do it.”

 

זאת הייתה טעות, מעשה שגוי, דבר שאין לעשותו. הייתי צריכה להתרחק ממנו. ידעתי שזה לעולם לא יעבוד בנינו. לא יכולתי להיות שלו והוא לא יכול היה להיות שלי. זאת הייתה אהבה אסורה ובלתי אפשרית. ועדיין, התפתיתי לעשות זאת.

“I'm tempted to love you.”

התפתיתי לאהוב אותו.

“You're the last person that I should love

The one that I never can be his

The one that never can be mine

You are my forbidden love."

 

“But I'm tempted to love you.”

 

 

*לא אלו שבמכנסיים, כחולות שכמותכן, למרות שזה רעיון נחמד. אולי אשתמש בזה בהמשך XD

 

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

 

                                         

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת