00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

הכל התחיל מנשיקה - פרק 5 - קבלת פנים

הפרק הראשון של "מוות לג'יימס פוטר" מוכן, אבל אני רוצה לתת לאורי לקרוא אותו לפני הפרסום, אז היום אפרסם את הפרק של "הכל התחיל מנשיקה" ומחר את הפרק הראשון של "מוות לג'יימס פוטר".

מצטערת על שם הפרק. לא היה לי רעיון יותר מוצלח לשם.

מקווה שתהנו (: 

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

פרק 5 – קבלת פנים

דירוג: 13-PG

מילים: 1,352 מילה

                                                                   

 

POV ג'יני

במהלך השבועיים הבאים השקעתי את כל כוחי בהפיכה לחירשת. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא שומעת את כל תלמידי הוגוורטס מרכלים עליי להנאתם. חיכיתי בחוסר סבלנות ובעצבים מתוחים שהרכילות תתיישן ותתחלף באחת אחרת. ברוב זמני הפנוי הסתגרתי בחדרי. מישל התאמצה למשוך אותי החוצה בטיעונים שונים, אך ללא הועיל. בשלב מסוים ברחתי לספריה להרמיוני, אך לאחר שהתפרצתי על קבוצת תלמידות שנה רביעית שהתלחששו אודות הנשף, מדאם פינץ' אסרה עליי לחזור.

בייחוד היו בלתי נסבלות הארוחות. לא רק שכל תלמידי בית הספר התאספו בהן, אלא גם שזאביני היה נועץ בי מבטים מדי פעם. לא לעיתים תכופות, אך פעמים אלו היו מערערות את היציבות הנפשית הסדוקה במילא שלי.

הייתי בדרכי למטבחים לאחר שפספסתי ארוחת ערב נוספת, מבטי מופנה לעבר הרצפה. פניתי ימינה ונתקלתי במישהו. רטנתי, מעבירה את ידי על ראשי במקום הפגיעה. אם אלו לבנדר או פרוואטי הן ימצאו את דרכן למרפאה. הכנתי את עצמי לעימות.

"אז זו קבלת הפנים שמקבלים בהוגוורטס", נשמע קול מוכר. לא שמעתי את הקול הזה במשך שנים. הרמתי את ראשי. "אוליבר?" שאלתי בלחישה. הבחור שעמד מולי לא נראה כמו אוליבר שזכרתי. אוליבר היה גבוה ממני בשבעה סנטימטרים כשיצאנו. עתה הוא התנשא גבוה מעליי. שיערו החום הבהיר התכהה מעט ועם עיניו האפורות הבהירות – שהיו המכנה המשותף הבולט ביותר בינו ובין אחיו – הוא הזכיר את סדריק. הוא כבר לא היה הנער החמוד בעל המראה הילדותי, אלא נראה הרבה יותר בוגר. ועדיין חמוד.

"היי ג'יני", הוא חייך. משכתי אותו לחיבוק ארוך. חזהו הרגיש מוצק יותר מבעבר. "זה כבר יותר בכיוון", הוא אמר. צחקתי ולקחתי צעד לאחור. "התגעגעתי", אמרתי.

"גם אני", הוא השיב. "שנתיים הן זמן ארוך."

"איך היה בבית הספר החדש?" שאלתי.

"בסדר", הוא משך בכתפיו, "אבל רציתי לחזור לכאן."

"אתה רעב?" שאלתי. "פספסתי את ארוחת הערב. הייתי בדרך למטבחים."

"שמתי לב. ארוחתי הראשונה מאז חזרתי ואת לא היית שם." הוא אמר. "בואי נלך."

התחלתי ללכת שוב והוא צעד לצידי. "אז במה הבחורה השובבה שלנו עסקה במקום לאכול?" שאל אוליבר.

"סיפור ארוך", נאנחתי. לא התחשק לי לספר על כל הבלגן שהכנסתי את עצמי אליו. נכנסנו למטבחים והתיישבנו על יד אחד השולחנות. גמדוני הבית החלו להביא לנו כל מיני מאכלים שונים. הודיתי להם.

"ולא היה לכך שום קשר לשמועות שאת וזאביני יוצאים?" הוא שאל. למה ציפיתי? זה הוגוורטס.

"אלו רק שמועות", נאנחתי.

"אז לא התנשקת איתו פעמיים?" שאל.

"כן, אבל בפעם הראשונה זה היה בגלל אמת או חובה ובפעם השנייה לא ידעתי שזה הוא", הסברתי בפעם המיליון. אוליבר הביט בי בשאלה. "זה היה נשף מסכות. לא זיהיתי אותו."

"אה", אמר אוליבר. "והוא לא זיהה אותך?" הוא שאל בחוסר אמון, חופן קווצת שיער אדמונית בידו.

"הוא בטח חשב שזו תהיה בדיחה נהדרת או משהו כזה", אמרתי, מאגרפת את ידי. "ועכשיו זה הדבר היחיד שכל בית הספר מדבר עליו."

"כן. שמעתי מספר גרסאות מעניינות ביותר מפי אמניות הרכילות של בית סיפרנו", הוא אמר בשעשוע.

"יום אחד אני אטפל בשתי אלו", אמרתי.

"אני מוכן להיות שותפך לעבירה", הוא חייך לעברי.

בשארית הארוחה החלפנו חוויות. אוליבר סיפר לי על חבריו מבית ספרו ואני עדכנתי אותו לגבי ההתרחשויות שקרו בהוגוורטס מאז עזיבתו. שכחתי כמה מהנות היו השיחות איתו וכמה התגעגעתי אל חברתו. לאחר מכן הלכנו לטייל במדשאות. התיישבנו במקום הקבוע שלנו מהתקופה בה יצאנו, למרגלות עץ גבוה ועבה. נשענתי על הגזע והסתכלתי על האגם, מרגישה נינוחה לראשונה מאז משחק האמת או חובה הארור.

"מוזר לשבת פה שוב, שנינו, לאחר שנתיים", אמרתי.

"כן. ביקשתי לחזור לכאן מאז שאבי הכריח אותי לעבור ורק עכשיו הוריי הסכימו לבקשתי. אבא אמר שאני בוגר יותר ושזו צריכה להיות הבחירה שלי אם להישאר או לחזור לכאן, והייתי רוצה להאמין בכך, אבל אני יודע שהסיבה האמיתית היא שהם פשוט רצו להיפטר ממני", הוא אמר בטון מריר.

"אוליבר – "

"לא, ג'יני, זאת האמת. אין טעם להתכחש לכך. היית חושבת שעם הזמן המצב ישתפר, אבל הוא רק החמיר. כשההורים שלי הוציאו אותי מפה הם עשו את זה כי הם פחדו עליי ועל ביטחוני. הם רצו לשמור אותי קרוב יותר. בחודשים הראשונים הם לא נתנו לי לצאת מהבית. התקרבנו. אבל ככל שגדלתי נהייתי יותר דומה לסדריק. עכשיו אבי לא מרגיש בנוח בנוכחותי ואמי לא מסוגלת אפילו להביט בי. אני תזכורת מהלכת לבן שהיא אהבה ואיבדה. לפעמים היא הייתה מסתכלת עליי ומתחילה לבכות", הוא אמר. דמעות עמדו בעיניו.

לא ידעתי מה לומר על כך. הוא איבד את אחיו, אותו הוא העריץ, ועכשיו גם את הוריו במובן מסוים. זה לא הגיע לו. הנחתי את ידי על ידו. הלוואי ויכולתי לעשות משהו עבורו.

הוא הביט בי בעצב והשעין את ראשו על כתפי, ממשיך להחזיק בידי. נשארנו לשבת שם.

\=\=\=\=\

"בוקר טוב", אמרתי בעודי מתיישבת על יד קטרינה בארוחת הבוקר. פיהקתי.

"הנה את. חזרת אתמול מאוחר", העירה מישל.

"נתקלתי באוליבר. היה לנו הרבה במה להתעדכן", הסברתי. בראשי דמיינתי שמיכה וכרית.

"עם השפתיים?" היא שאלה בגיחוך.

"לא! רק דיברנו", אמרתי, מסמיקה מעט.

"הוא נראה חתיך יותר מבעבר", העירה אורלי.

"הוא נראה כמו סדריק", אמרה איימי. בעקבות כך השתרר שקט בחלקתנו בשולחן.

"זה הגיוני. הם אחים אחרי הכול", אמרה לבסוף קטרינה.

"זה בוודאי קשה להביט כל בוקר במראה ולראות את אחיך המת", אמרה מישל, עצב ניבט בעיניה. הוא נראה אישי יותר מעצב של אהדה, ומישל אף פעם לא הייתה עצובה. יכולתי לראות את רוקסן מניחה את ידה על זו של מישל.

"אז שלא יביט במראה", אמרה אורלי. נדהמתי. לא יכול להיות שהבחורה הזאת עד כדי כך סתומה.

"למרות שאני לא הייתי מסוגלת לחיות בלי מראה", הוסיפה. או שכן. רציתי לדפוק את ראשי בשולחן.

"בכל מקרה, את מתכוונת לחזור אליו?" שאלה איימי.

"לא. זאת אומרת, אני לא יודעת. עברו שנתיים אחרי הכול", עניתי. זה היה מבלבל להיות שוב בסביבתו. לא הייתי בטוחה מה לעשות עכשיו.

"זאביני שוב בוהה בך. זה מעצבן", אמרה רוקסן. התעלמתי, מתרכזת בצלחתי. אם מטרתו היא להוציא אותי מדעתי, הוא לא יצליח בכך.

השעתיים הראשונות לאותו היום היו שינוי צורה עם ההפלפאפים. נטשתי את מקומי ליד מישל כדי לשבת עם אוליבר. הרגשתי אשמה, אך מישל אמרה שאין לה בעיה והתיישבה ליד רוקסן.

מטרת השיעור הייתה להפוך כוס לבנה ופשוטה לצלחת עם העיצוב של הבית אליו כל אחד היה שייך. מקגונגל הסבירה כיצד לעשות זאת וחילקה לנו את הכוסות. מסביבנו אנשים החלו לנסות. שמעתי כוס מתנפצת.

שיניתי את הכוס שלי לצלחת עם סמל האריה השואג. לאחר מחשבה שיניתי את צבע הצלחת לאדום, הוספתי לה פס שוליים זהוב ולאריה קווי מתאר זהובים. הסתכלתי על אוליבר. בידיו הוא החזיק גירית אמיתית, חיה ונושמת. "נראה לי שהגזמת קצת", צחקתי.

"מעולם לא הייתי טוב בשינוי צורה", הוא הודה. שיניתי את הגירית לצלחת עם סמל הגירית של הפלפאף. "תודה", הוא אמר.

"אין על מה", השבתי. "אז נחזור להסכם הרגיל שלנו?"

"את עוזרת לי בשינוי צורה ואני עוזר לך בתורת הצמחים?" שאל והושיט את ידו.

"כן", חייכתי ולחצנו ידיים.

"אני צריך את הסיכומים שלך כדי לראות מה למדתם", אמר אוליבר.

"אין בעיה. אביא לך אותם היום בערב?" הצעתי.

הוא הנהן בראשו לשלילה. "התפנה מקום בנבחרת הקווידיץ' של הפלפאף. היום יהיו המיונים", הסביר.

"אתה מתכוון להיבחן?" הופתעתי.

"התחלתי לשחק קווידיץ' לאחר שעזבתי את הוגוורטס. זה הזכיר לי את אחי", הוא אמר.

"בהצלחה", איחלתי לו. "עוד נתראה על המגרש."

"אני מצפה לכך."

\=\=\=\=\

POV הרמיוני – גוף שלישי

הרמיוני הייתה בדרכה לשיעור כשפומטיקה, שיעור שהיה מסובך מדי לרון ולהארי, ולכן היה עליה ללכת אליו לבדה. המסדרון היה ריק, לפחות עד שמאלפוי נכנס אליו והתנגש בהרמיוני "בטעות", מפיל את ערימת הספרים שהיא סחבה.

"עשית את זה בכוונה!" היא צעקה עליו, מעוצבנת.

"זה היה בטעות", הוא גיחך.

"כן, בטח", היא אמרה בלגלוג והשתמשה בווינגרדיום לביוסה על ספריה. הם ריחפו לצידה. "אתה פשוט בלתי נסבל."

"באמת?" הוא שאל, מתקרב אליה עד שפניהם היו כמעט וצמודים זה לזה. "לא נראה שחשבת כך בנשף."

פניה של הרמיוני האדימו ועיניה הבזיקו בכעס. "שלא תעיז להזכיר את הנשף."

"למה לא?" הוא שאל, החיוך לא מש מפניו. "אני לא זוכר שהתנגדת כשנגעתי בך", הוא לחש לאוזנה, מלטף את רגלה מעט מעל לשולי חציאתה. שפתיו רפרפו על צווארה. מההלם הרמיוני הפסיקה את הכישוף וספריה נחתו על הרצפה בחבטה רמה. היא דחפה אותו ממנה וסטרה לו כל כך חזק עד שהוא נפל על הרצפה, לרגליה של פרופסור מקגונגל.

"פרופסור", נבהלה הרמיוני.

"שניכם מדריכים. עליכם להתבייש בהתנהגות שלכם! אתם אמורים להוות דוגמה לאחרים", אמרה מקגונגל. "20 נקודות מגריפינדור ומסלית'רין, וריתוק לשניכם," היא הכריזה והסתובבה ללכת.

"אבל פרופסור, היא הכתה אותי!" התנגד מאלפוי.

מקגונגל הסתובבה להביט בו והשיבה: "אני מכירה את העלמה גריינג'ר, מר מאלפוי. אם היא הכתה אותך צריכה להיות לכך סיבה מספקת לריתוק."

הרמיוני ומאלפוי הביטו בהפתעה בגבה המתרחק של הפרופסור. הרמיוני התעשתה ואספה את ספריה במהירות, מתרחקת ממלאפוי. היא לא האמינה שהיא קיבלה הרגע את הריתוק הראשון בחייה.

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת