00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

הכל התחיל מנשיקה - פרק 4 - הטעויות של אתמול

אז לכל מעריצי הדרמיוני שבוודאי היו מאוכזבים מהיעדר ההתייחסות לשיפ, הפרק הזה בשבילכם. מעתה והילך יהיה לכם הרבה דרמיוני, לצערו הרב של דראקו - הוא חוטף הרבה בפאנפיק הזה. אין לי מושג למה, אבל למרות אהבתי הרבה אליו, פיתחתי חיבה ללהתעלל בו. זה פשוט כיף מדי (: זה יוצא לי בלי כוונה. 

מצטערת על המעברים התכופים בין זוויות הראייה והאירועים. השתמשתי בזווית שנראתה לי הכי מתאימה. 

ומהיום יפורסם פרק אחת לשבוע - בימי ראשון. ביום רביעי תפורסם יצירה קצרה כולשהי וביום שישי יפורסם פרק של הפאנפיק שהתחלתי לתרגם - מוות לג'יימס פוטר.

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

 

פרק 4 – הטעויות של אתמול

דירוג: R

מילים: 1,715 מילה

 

POV  ג'יני

נכנסתי בריצה למגורי הבנות ונשכבתי על מיטתי, מטמינה את ראשי בכרית. דמעותיי זלגו עליה ועל השמיכה, מרטיבות אותן. עד שמצאתי מישהו שבאמת מצא בעיניי זה היה חייב להיות זאביני – סלית'ריני יהיר ואידיוט, החבר הכי טוב של מאלפוי ואוכל מוות פוטנציאלי. למה מכל האנשים זה היה חייב להיות הוא? זה כל כך בלתי אפשרי שג'יני וויזלי תתאהב בבחור נחמד שהתחביב שלו יהיה צילום או גידול יצורים קסומים במקום עינוי אנשים?

שמעתי קולות בוקעים מן המסדרון ולאחר שתי דקות דלת החדר נפתחה. הרגשתי את המזרן שוקע תחת משקל חדש. "את בסדר?" שמעתי את קולה של קטרינה. ידה ליטפה את שערי. "מילה אחת ממך ואני אדאג שלעולם גופתו לא תימצא", אמרה מישל והתיישבה לצד קטרינה. הנדתי בראשי לשלילה.

התרוממתי לחצי-ישיבה וחיבקתי את שתיהן בו-זמנית. "אני אביא לך מים", אמרה קטרינה והלכה. נצמדתי אל מישל, כורכת את זרועותיי סביבה ומשעינה את ראשי על כתפה, בוכה בשקט לתוך שיערה. היא החזיקה אותי, מלטפת את שערי וגבי. "הכל יהיה בסדר", היא אמרה.

קטרינה חזרה עם המים. לקחתי אותם ממנה וסיימתי אותם בשלוש לגימות גדולות. ראשי החל לכאוב מן הבכי. הסברתי למישל היכן השיקוי לשיכוך כאבים ששימש אותי לריפוי פציעות קווידיץ'. בזמן שהיא חיפשה אחריו דלת החדר נפתחה שוב. זאת הייתה איימי. היא התיישבה במיטה שמולי. "איך את?" שאלה.

"נושמת", השבתי.

"לא ידעת שזה הוא?" היא שאלה.

"לא היה לי מושג", עניתי. אבל הייתי צריכה לדעת. איך יכולתי להיות כל כך מטומטמת?

מישל מצאה את השיקוי והגישה לי אותו. שתיתי מעט כדי להפיג את כאב הראש. "תודה", לחשתי.

"בשבילך הכל", אמרה בחיוך.

"מה תעשי עכשיו?" שאלה איימי.

"אנסה לשכוח שהכל קרה. בסופו של דבר כולם ישכחו מזה", אמרתי, מנסה לשכנע את עצמי יותר מאשר את שלושתן.

"כדאי שתלכי לישון. מחר תרגישי יותר טוב", אמרה קטרינה. החלטתי שזה רעיון טוב. הייתי עייפה ופגועה וקיוויתי שאתעורר למחרת ואגלה שהכל היה סיוט אחד גדול. הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה ולקחת את הפיג'מה שהייתה מונחת עליה מהבוקר, גוררת את עצמי לחדר האמבטיה.

הבטתי בעצמי במראה. האיפור על פניי נמרח מהבכי ועיניי היו אדומות ונפוחות. הסרתי את האיפור והורדתי את התחפושת שלי. "זה נגמר", לחשתי לבבואתי. "מחר הכל יחזור לקדמותו."

~~~~

POV  הרמיוני – גוף שלישי

הרמיוני התעוררה בבוקר עם כאב ראש חזק. היא פקחה את עיניה, לא מבינה היכן היא. היא לא זכרה את אירועי הלילה הקודם. הדבר הראשון שקלטו עיניה היה עור חשוף, מוצק ושרירי. לקח לה רגע כדי להגיע להבנה – היא שכבה בזרועותיו של בחור. היא הרימה את השמיכה בבהלה. בחור עירום. סומק הציף את לחייה. היא שמטה את השמיכה חזרה, מבוישת, והרחיקה את גופה מגופו.

בנשף היא שתתה אלכוהול לראשונה. היא לא זכרה כמה היא שתתה בדיוק, אבל לפי הסיטואציה בה היא נמצאה, כנראה שכמות גדולה. ראשה פעם, כמאשר את טענתה.

היא לא האמינה שהיא התנהגה בקלות דעת כזאת, ושהיא שכבה עם מישהו מבלי לדעת מי הוא בכלל. היא אף לא ראתה את פניו, שכן על פני הבחור ועל פניה שלה עדיין היו מסכות – קרועות למחצה כך שהסתירו רק את המצח והעיניים, אך בכל זאת מסכות.

הרמיוני בחנה את החדר במבטה. היא שכבה על מיטת אפריון גדולה בצבע זהב. את החדר האירה מנורה גדולה בצורת מניפה פרושה, בצבעי ירוק, אדום וזהב. בגדיה של הרמיוני והבחור היו מפוזרים בכל רחבי החדר.

הרמיוני הורידה את שאריות המסכה מפניו של הבחור. היא נדהמה לגלות שזה היה לא אחר מאשר דראקו מאלפוי, הסלית'ריני האידיוט והנפוח שהיא שנאה יותר מכל, שקרא לה בוצדמית ואהב להתעלל בה ובחבריה. זה לא יכול היה להיות מישהו גרוע יותר ממנו, היא חשבה.

מאלפוי פקח את עיניו וחייך, שכן הוא לא ידע שזאת הרמיוני ששוכבת לידו. הרמיוני מעולם לא ראתה אותו מחייך לפני כן, לפחות לא באותו האופן. החיוכים שמאלפוי שלח לעברה היו בדרך כלל חיוכים של לעג, בוז או התנשאות. היא שנאה את החיוכים האלו, אך החיוך הזה היה שונה. היה בו משהו מקסים ומלא תשוקה. היא אהבה את הדרך בה הוא הביט בה, כאילו היא הייתה יצור יפיפה ומושך.

מאלפוי משך אותה קרוב יותר אליו, נישק את שפתיה וליטף את גופה הערום. לקחו להרמיוני מספר שניות לקלוט מה קורה, שניות שבהן מאלפוי הספיק לעלות מעליה.

"תעזוב אותי!" היא אמרה ודחפה אותו מעליה. הוא נפל מעבר למיטה ונחת על הרצפה, משמיע אנקת כאב. מסכתה, שבקושי החזיקה מעמד עד כה לאחר הלילה הארוך שעבר עליה, נקרעה סופית ונפלה מפניה של הרמיוני.

מאלפוי שהביט בה מעבר למיטה נדהם. הרמיוני אמרה : "אציו!" ובגדיה עפו לעברה ונפלו בערימה על המיטה. היא התלבשה מהר ככל שיכלה מבלי שמאלפוי יראה את גופה וברחה מחדר הנחיצות, משאירה את הנער הסלית'ריני ההמום לבהות בדלת.

~~~~

POV  ג'יני

שכבתי במיטתי ושמעתי מוזיקה באוזניות נגן המוזיקה שלי, אותו קיבלתי במתנה מאבי ליום הולדתי. הוא כישף אותו כך שהוא יעבוד בהוגוורטס. היה זה בוקר יום ראשון ולא היו שום שיעורים שהיה צריך להגיע אליהם.

שאר הבנות הלכו לאכול ארוחת בוקר אך העדפתי להישאר בחדר. לא היה לי תיאבון והתחשק לי להיות לבד. התאמצתי להתרכז במילות השיר ששמעתי, אולם מחשבותיי נדדו לאירועי הלילה הקודם. ניערתי את ראשי. אסור לי לחשוב עליו.                        

נבהלתי כאשר הרמיוני התפרצה לחדר, עדיין בתחפושת שלה, ונראתה מעורערת. הסרתי את האוזניות שלי, התיישבתי ושאלתי: " 'מיוני, מה קרה?"

"נשף – וויסקי אש – מאלפוי – חדר הנחיצות – " פלטה הרמיוני, מתנשפת.

"תנשמי עמוק ואז תסבירי לי מה קרה", אמרתי.

הרמיוני התיישבה לידי, נשמה כמה נשימות עמוקות ואחרי שסידרה את נשימתה אמרה: "בנשף שתיתי יותר מדי, והשתכרתי – "

"את השתכרת?!" קטעתי אותה.

"כן, אבל זה החלק הפחות חשוב. מה שיותר גרוע הוא ששכבתי עם מישהו מבלי לדעת מי זה, וכשהתעוררתי בבוקר גיליתי שזה מאלפוי! מאלפוי!" היא הסבירה, עדיין היסטרית.

"מאלפוי? אוי, 'מיוני. איך זה קרה?" שאלתי.

"לא יודעת. מעולם לא שתיתי לפני כן. ליל אתמול די מטושטש. יש לי כל מיני הבזקים", היא הסמיקה באמירתה האחרונה. ניחשתי את הסיבה. היא הליטה את ראשה בידיה, גונחת. "כואב?" שאלתי.

"מאוד", היא השיבה. ניגשתי לשידה שעמדה ליד מיטתה של מישל, מחפשת אחר השיקוי לטיפול בהנגאובר. מצאתי את הבקבוקון עם השיקוי הירקרק והגשתי לה אותו.

"תודה", אמרה הרמיוני. "אני לא מאמינה ששכבתי איתו. אני כל כך מפגרת."

"נראה כי בנשף הזה עבר וירוס של טיפשות", נאנחתי.

"למה?" שאלה הרמיוני.

"התמזמזתי עם זאביני", הודיתי.

"שוב?" היא הופתעה.

"כן, שוב. לא ידעתי שזה הוא, בניגוד אליו. הוא זה שניגש אליי והוא ידע מי אני. קשה לא לזהות את בני וויזלי," העברתי את ידי בשערי לצורך הדגשה.

"הוא אמר למה הוא עשה את זה?" היא שאלה.

"לא, אבל זה מובן מאליו. הוא בטח חשב שזה משעשע לעשות צחוק ממני", אמרתי.

"אני מקווה שהמזל שלנו לא מדבק", אמרה הרמיוני.

"אם זה לא היה נורא כל כך זה יכול היה להיות משעשע", צחקתי בעצב.

"אני רק מקווה שמאלפוי לא יספר לאף אחד. אם אנשים יגלו, אלוהים, אם הארי ורון ידעו – " הרמיוני נלחצה.

"תירגעי, אין לך ממה לחשוש. זה מתחת לכבוד של מאלפוי לשכב עם ילידת מוגלגים. הוא מעוניין לא פחות ממך לשמור את זה בסוד", הרגעתי אותה.

"את צודקת", היא אמרה. "מישהו ראה אותך מתנשקת עם זאביני?"

"רק כל מי שהיה בנשף", אמרתי בייאוש. "התכנית שלי היא לעולם לא לצאת מהחדר הזה."

"את לא יכולה להישאר פה לנצח. מתישהו תצטרכי לצאת. בואי, ארוחת הבוקר הסתיימה מזמן. אפשר להתגנב למטבחים", הציעה הרמיוני.

"בסדר", השלמתי עם גורלי ונתתי לה למשוך אותי אל מחוץ לחדר ששימש עבורי כמקלט. עצרנו בדרך בחדרה של הרמיוני כדי שהיא תוכל להחליף בגדים.

במסדרונות לא היו הרבה תלמידים, אבל כל אלו שנתקלנו בהם התלחששו ונעצו בי מבטים. התחשק לי לצרוח. הסתבר שגם המטבחים לא היו לגמרי ריקים. הארי ורון ישבו ליד אחד השולחנות ואכלו. התיישבתי ליד הארי בהנחה שזה בטוח יותר מאשר לשבת ליד רון. הרמיוני התיישבה לידו. "מה אתם עושים פה?" שאלה.

"רון לא הצליח לסבול את ההערות על ג'יני וזאביני בארוחת הבוקר והסתער החוצה. הלכתי אחריו. שנינו לא הספקנו לאכול אז באנו לכאן", הסביר הארי.

"כן, ממש יפה, ג'ין. עכשיו נתת לאנשים עוד סיבה לחשוב שאת יוצאת עם זאביני", אמר רון. "את לא, נכון?"

"אני לא! לא ידעתי שזה זאביני, אחרת הייתי מסרבת לרקוד איתו ובטח שלא הייתי מנשקת אותו", התגוננתי, נעלבת מחוסר האמון שלו בי.

"האחרים לא חושבים ככה", אמר הארי.

"אז שהאנשים יחשבו! לא אכפת לי!" אמרתי, מתוסכלת.

"אחרי כמה זמן כולם ישכחו", אמרה הרמיוני.

"אני מקווה. אם אני אשמע עוד בדיחה אחת על המשפחה שלי, יהיו פחות כמה תלמידים בהוגוורטס", אמר רון.

~~~~

POV בלייז – גוף שלישי

 

בלייז ישב בחדרו שבמעונות הבנים של סלית'רין. רוב החדרים של תלמידי סלית'רין היו חדרים לשניים או לשלושה תלמידים. כך נבנה המקום מלכתחילה, שכן סאלאזר סלית'רין ייעד את המקום להיות משכנם של טהורי דם ממשפחות אצולה, אשר מטבעם היו רגילים לתנאי נוחות.

בלייז חלק את חדרו עם דראקו, חברו הטוב ביותר. למען האמת, חברו האמיתי היחיד. הוא אמנם הסתובב עם אנשים נוספים, אך רובם היו חברים של דראקו. בלייז מטבעו היה מתבודד ולא חפץ בנוכחות אנשים, מה שלא מנע מאנשים להימשך אליו. מראהו, ייחוסו המשפחתי וחברותו עם דראקו גרמו לאנשים לנסות ולהתקרב אליו. הוא מעולם לא דחה אותם, אולם הוא גם מעולם לא נפתח אליהם.

דראקו נכנס לחדר, מתיישב על מיטתו. "כולם מדברים עלייך ועל וויזלי", הוא אמר. בלייז לא השיב. דראקו נשען לאחור על כריות מיטתו והמתין. לאחר מספר דקות בלייז אמר: "רקדתי איתה בנשף ונישקתי אותה."

"ידעת." זאת לא הייתה שאלה.

"ידעתי."

"אז למה עשית את זה?" שאל הנער הבלונדיני.

"היא סקרנה אותי", ענה בלייז.

"וזה היה שווה את התסבוכת שיצרת לעצמך?" שאל דראקו.

"בהחלט", בלייז חייך.

~~~~

POV הרמיוני – גוף שלישי

מאוחר יותר באותו היום הרמיוני חזרה לחדר הנחיצות. היא חיפשה אחר השרשרת שלה.

היא הניחה שהשרשרת נפלה במהלך הנשף כאשר היא ומאלפוי עלו לכאן. הזיכרונות מאותו הלילה התבהרו זה מכבר והיה עליה להתאמץ כדי לא לחשוב עליהם.

היא התרכזה בשרשרת. הוריה נתנו לה אותה וזו הייתה השרשרת האהובה עליה. היא אף פעם לא הורידה אותה. זו הייתה שרשרת זהב, עליה היה תלוי תליון בצורת פרח אדום אשר קווי זהב דקיקים הבליטו את עלי הכותרת שלו.

השרשרת נמצאה לבסוף בין הסדינים. הרמיוני הרימה אותה וענדה אותה. היא יצאה מהחדר ונתקלה חזיתית במישהו. הרמיוני נפלה על הרצפה מההדף ויד הושטה אליה. היא תפסה בה ונמשכה למצב עמידה. כשהיא הרימה את ראשה היא גילתה שהיד הייתה שייכת לדראקו מאלפוי.

"אז את אוהבת לבלות בחדר הנחיצות, מה?" הוא גיחך.

"לא. שכחתי את השרשרת שלי פה. עכשיו אני צריכה ללכת", היא אמרה בטון תקיף, אך לא העיזה להביט בו.

"חכי", אמר מאלפוי ותפס בידה, מסובב אותה אליו. "תסתכלי עליי!"

הרמיוני הרימה את פניה והישירה את מבטה אליו. "אם תספרי למישהו על מה שקרה בלילה של הנשף, אני אדאג אישית שאת תצטערי על הרגע בו שמעת על הוגוורטס. האם אני ברור?" הוא אמר.

"אתה מאיים עליי?" שאלה הרמיוני בטון מלגלג.

"תתייחסי לזה איך שאת רוצה, העיקר שתעשי מה שאמרתי", ענה מאלפוי.

"אני לא אספר, אך אל תחשוב אפילו לא לרגע שהסיבה לכך היא שאני מפחדת ממך. אני לא אספר רק מפני שזו תהיה הבושה הכי גדולה בחיים שלי אם מישהו יגלה מה קרה", אמרה הרמיוני.

"אותו הדבר לגבייך", השיב מאלפוי.

 

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת