00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

הכל התחיל מנשיקה - פרק 3 - הנשף

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

 

פרק 3 - הנשף

PG-13 דירוג:

מילים: 1,797 מילה

 

POV ג'יני 

שעה לפני הנשף שרר בחדר שלנו בלגן נוראי. כולן חיפשו משהו – נעל חסרה, שפתון, מסרק, עגילים ומה לא. לאחר חיפושים ארוכים והפיכת כל החדר היינו לבסוף מוכנות.

קטרינה התחפשה לפיית השלדים. היא לבשה שמלה שחורה שבחלקה העליון היה ציור של גולגולת חמודה, גרביוני ברך שחורים עם אותה הגולגולת, נעלי עקב שחורות, קשת לשיער עם גולגולת תואמת וכנפיים שחורות.

רוקסן התחפשה לכיפה אדומה. היא לבשה שמלת מיני אדומה ושחורה, כאשר למעלה השמלה הייתה אדומה, באזור הבטן הבד היה שחור עם פסים אדומים עליו, והחלק של הרגליים אדום, ונעלי עקב אדומות. וכמובן שהייתה לה כיפה אדומה.

איימי לבשה את השמלה הסגולה והשחורה של מגדת העתידות, נעלי עקב זהובות, הכובע הסגול, עגילי זהב ענקיים והמון צמידים גדולים על שתי ידיה.

אורלי בחרה בתחפושת של קליאופטרה: שמלה לבנה קצרצרה מעוטרת זהב. סביב צווארה היא ענדה שרשרת זהב עבה ועל ראשה היה כתר מצרי. גיחכתי. אם קליאופטרה הייתה רואה את האורך של שמלתה... טוב שלא בחרה ב'נזירה סקסית'* כפי שרצתה. מה עבר בראשו של מי שעיצב את התחפושות?

מישל החליטה ללכת על התחפושת של הרופאה סקסית, אך ברגע של השראה מצאתי דרך להפוך אותה ללא בנאלית. שמלת המיני הלבנה שלה וחלוק הרופאים שהיה מעל היו מוכתמים בכתמי דם מזויפים; על הגרביונים הלבנים שלה הייתה טביעת יד מגואלת בדם – טבלתי את ידי בצבע אדום ותפסתי ברגלה; על תחתית נעליה הלבנות היו סימני דם שנוצרו על ידי אשליה כדי לא להרוס אותן; היא ענדה עגילי כסף ובידיה היא החזיקה סכין קצבים ענקית  שהייתה מזויפת, אך נראתה אמיתית מאוד. רופאה רוצחת.**

ירדנו למטה לחדר המועדון. הסמקתי כשכל מי שהיה בחדר המועדון נעץ בנו מבטים – רובם בנים. כמה אפילו שרקו לנו.

מישל הלכה אל החבר שלה, מייקל, ונישקה אותו על שפתיו. למייקל היה שיער בלונדיני-שטני ועיניים כחולות-ירוקות. "איזו יפהפייה", הוא אמר וכרך את זרועותיו סביב מותניה. "רק אל תהרגי אותי. אני מבטיח להתנהג יפה", קרץ.

"יש לנו נשף להגיע אליו", רטנה רוקסן.

"איפה אריק?" שאלה אורלי. אריק הוא החבר של אורלי ואחיו של מייקל. הם התחילו לצאת זמן לא רב לאחר שמישל ומייקל הפכו לזוג. תהיתי אם היא באמת אוהבת אותו או שהוא רק עוד חלק באובססיה הלא בריאה שלה כלפי מישל. היא התלבשה כמוה, הלכה כמוה ואפילו דיברה כמוה. מאז שנה שעברה היא אף התחילה לצבוע את שיערה החום  לבלונדיני כדי להידמות למישל. אם היא תתחיל לשים גם עדשות מגע צבעוניות לא אופתע מכך.

"הוא במדשאות. הוא אמר שתלכי לשם כי יש לו הפתעה בשבילך", אמר מייקל.

"בסדר" אמרה אורלי ויצאה מחדר המועדון.

יצאנו כמה דקות לאחר שאורלי הלכה. רק אז נזכרתי ששכחתי את הנזר לשיער שמישל הכינה לי. "תלכו, אני אגיע עוד כמה דקות", אמרתי וחזרתי לחדר המועדון, עולה למגורי הבנות. שמתי את הנזר ובדקתי את עצמה במראה. אחר כך היא בדקתי שלא שכחתי עוד משהו. לאחר מכן ירדתי לחדר המועדון ויצאתי ממנו. הלכתי לאולם הגדול ואחרי כמה דקות כבר ניצבתי לפני הדלת.

בפנים כבר היו הרבה אנשים. הרגשתי מבטים ננעצים בי. התעלמתי מהם והבטתי בחדר.

באוויר ריחפו אינספור דלעות עם פרצופים מגולפים שהכילו בתוכן נרות – הן היו התאורה היחידה, מה שיצר אווירה מסתורית וקסומה. על התקרה הסתחררו נקודות אור קטנות, אשר יצרו תמונות שונות של יצורים מיתולוגיים – חלקם קיימים במציאות וחלקם שייכים לאגדות. בין האנשים עפו בובות קטנות של מכשפות זקנות ומכוערות רכובות על מטאטא עץ בלוי – כנראה דמבלדור העריך את האירוניה. מפינה אחת של החדר יצא ערפל. השולחנות של ארבעת הבתים נעלמו, ובמקומם הופיעו שולחנות קטנים יותר. צמוד לקיר הימני של האולם השתרע שולחן ארוך שעליו הועמסו מאכלים שונים.

כל האנשים שבחדר היו מחופשים בשלל תחפושות מכל הסוגים, ועד כמה שניסיתי לא הצלחתי לזהות איש מלבד חברותיי, וגם אותן זיהיתי רק משום שידעתי מהן התחפושות שהן לובשות.

במרכז האולם פונה חלל רחב שנועד לריקודים ומהקירות בקעה מוזיקה קצבית. התכוונתי להפחיד את מישל, אך היא הייתה עסוקה בהתמזמזות עם מייקל אז החלטתי לא להפריע. אולי אציק לה מאוחר יותר. במקום זאת בחרתי בקורבן אחר – קטרינה. היא ישבה על יד אחד השולחנות עם איימי ונראתה לא נינוחה. התגנבתי מאחוריה, דוקרת באצבעותיי את צידיה וצועקת "בווו!" לאוזנה, גורמת לה לקפוץ. צחקתי מתגובתה.

"זה לא מצחיק!" מחתה. התיישבתי לצידה. "איפה רוקסן?" שאלתי.

"נעלמה לאנשהו", קטרינה משכה בכתפיה. היחס של רוקסן כלפיה לא היה טוב בהרבה מיחסה כלפיי. היחידה שהצליחה להתקרב לרוקסן הייתה מישל. מעולם לא הבנתי את החיבור של שתיהן. הן היו כל כך שונות: מישל הייתה כמו השמש – זוהרת, תמיד שמחה וקופצנית, אהבה את חברתם של אנשים ותמיד ראתה את הצד החיובי בכל דבר, בניגוד לרוקסן שהייתה מרירה ועוקצנית מאז שהכרתי אותה. היא הרחיקה ממנה אנשים. היא הזכירה לי שיח ורדים – יפהפה אך עוקצני, מותר להביט אך לא להתקרב או לגעת.

"שמעתן שאוליבר דיגורי חוזר ללמוד בהוגוורטס?" שאלה קטרינה.

"באמת?" שאלתי. אוליבר היה אחיו הקטן של סדריק. הוא למד בשכבה שלנו לפני שהוריו הוציאו אותו מבית הספר. לאחר מותו של אחיו הם העבירו אותו לבית ספר פרטי לקוסמים שהיה קרוב יותר לביתם.

"כן. שמעתי את לבנדר ופרוואטי מדברות על כך", היא ענתה.

"כי שתי אלו הן מקור מידע אמין ביותר", אמרתי ביובש, לוקחת לגימה ממיץ הדלעת שלה שצבעו שונה לאדום.

"הן אמרו שהן שמעו את דמבלדור משוחח עם מר דיגורי על כך. הוא אמור לחזור בתחילת הסמסטר הבא, בעוד שבועיים", היא הסבירה.

"לא יצאת איתו?" שאלה איימי.

"כן, אבל זה היה מזמן", עניתי. הוא היה החבר הראשון שלי. התחלנו לצאת בתחילת טורניר הקוסמים המשולש. המשכנו להתכתב אחרי שהוא עזב, אבל מערכות יחסים מרחוק לא באמת עובדות במציאות. עם הזמן המכתבים התמעטו ולבסוף נפסקו. הרגשתי אשמה על כך.

"למה הוא חוזר דווקא עכשיו?" שאלתי.

"לא יודעת", השיבה קטרינה.

"מישהו מסתכל עלייך", אמרה איימי. עקבתי אחרי מבטה. על הקיר, לא רחוק מאיתנו,  נשען בחור בתחפושת נסיך. היה לו עור שחום – לא כהה ולא בהיר. הוא היה לבוש בטוניקת זהב מפוארת ולמותניו חגר חגורת עור שאליה הייתה מחוברת נדן של חרב. הנדן הייתה עשויה כסף ומקושטת באותיות מסולסלות בשפה לא ידועה. על ראשו של הנער היה כתר זהב מבריק ואת פניו הסתירה מסיכה.

איימי צדקה. הוא באמת הסתכל עליי. כאשר הוא הבין שהבחנתי בו הוא עזב את עמידתו על יד הקיר וניגש אל השולחן שישבנו בו.

"האם העלמה תסכים לרקוד עמי?" הוא שאל וחייך חיוך עקום ומהפנט – חושף שיניים לבנות וישרות  והושיט את ידו לעברי.

"העלמה מסכימה", עניתי ולקחתי את ידו, מחזירה לו חיוך. הלכנו לרחבת הריקודים. השירים הקצביים התחלפו זה מכבר בשירים איטיים. הוא כרך זרוע אחת סביב מותניי ובידו השנייה החזיק בידי. הנחתי את ידי הפנויה על כתפו. הסתבר שהוא היה רקדן מעולה.

"איפה למדת לרקוד ככה?" שאלתי, מורשמת.

"זהו מידע סודי ביותר", הוא אמר בנימה מסתורית.

"ואם תגלה לי תצטרך להרוג אותי?" שאלתי, משועשעת.

"כן", ענה, אך חייך.

"ואם אני יודעת לשמור סוד?" שאלתי.

"את יודעת מה אומרים – שניים יכולים לשמור סוד אם אחד מהם מת", הוא השיב. ***

"פעם ראשונה שאני שומעת את זה", אמרתי.

"בואי נקווה שזאת לא תהיה גם האחרונה", הוא צחק.

"ואם לדבר ברצינות?" שאלתי, מסוקרנת.

הוא נאנח, אבל ענה: "אמי הכריחה אותי לקחת שיעורי ריקוד."

"אל תיראה כל כך מסכן. השיעורים האלו בהחלט השתלמו", אמרתי, מחייכת.

"צעדי הריקוד שלי מוצאים חן בעינייך, אה?" הוא שאל ונראה מרוצה מעצמו. הוא הפיל אותי אחורה ומשך אותי בחזרה אליו.

"מאוד", עניתי, בולעת את רוקי. משהו בו משך אותי. לא הייתי בטוחה אם היה זה המראה שלו, האופן בו דיבר, הדרך בה הוא נע כאשר רקד או שילוב של שלושת הדברים, אולם הוא מצא חן בעיניי.

"שמעתי שאת יוצאת עם זאביני", הוא אמר. דבריו נשמעו כמו שאלה.

"אני לא. אלו סתם שמועות", אמרתי, מעוצבנת. בימים האחרונים לאן שלא הלכתי שמעתי אנשים מרכלים עליי ועליו. אין לאנשים משהו טוב יותר לעשות?

"אז גם לא נישקת אותו?" שאל, מרים גבה.

"כן, אבל זה היה רק בגלל אמת או חובה", התגוננתי.

"באמת? כי לא נראה שהוא או שאר בית הספר יודעים את זה", הוא אמר וסובב אותי עם הגב אליו.

"ניסיתי לומר לו לפני שנישקתי אותו", אמרתי. נהייתי נבוכה כשחשבתי על איך שגמגמתי לפניו.

"לא שמתי לב", הוא אמר ישירות לאוזני, גבי צמוד לחזהו. הוא סובב אותי חזרה. הבטתי בו בשאלה, לא מבינה את כוונתו.

"הייתי שם כשנישקת אותו", הוא ענה בתשובה למבט על פניי. דבריו נשמעו לי לא אמינים. יכול להיות שהוא – לא, זה לא הגיוני. זאביני לא היה מזמין אותי לרקוד איתו. הוא בוודאי יושב עכשיו עם מאלפוי וצוחק עליי או מפלרטט עם בחורה טהורת דם כלשהי. הדחקתי את המחשבה.

"אם חשבת שאני יוצאת איתו אז למה הזמנת אותי לרקוד?" שאלתי.

"כדי לגלות אם זה נכון", הוא אמר בטון משועשע. נראה כי דבריו הצחיקו אותו.

"ומהי מסקנתך? שכנעתי אותך או שהתיאוריה המופרכת של לבנדר ופרוואטי נשמעת יותר אמינה?" שאלתי.

"זאת שבה שניכם בורחים כדי להתחתן בסתר ולחיות בעולם המוגלגי?" הוא צחק.

"זה מה שהן אומרות עכשיו?" נדהמתי. הוא הנהן בתשובה.

"ומישהו מאמין לזה?" שאלתי, מקווה שעדיין קיימים אנשים שפויים בהוגוורטס.

"נראה שכמה מאמינים לזה, אבל הרוב פשוט חושבים שאתם זוג או שניסית למצוא חן בעיניו", הוא ענה. נאנחתי, משעינה את ראשי על כתפו.

"אם מישהו ימצא מחר את הגופות שלהן, לי אין כל קשר לזה", אמרתי. הוא צחק.

"את מקדישה לשמועות האלו יותר זמן ומחשבה משהן ראויות לו", הוא אמר.

"קל לך לומר", התלוננתי, "לא עלייך כל בית הספר מדבר. אם זה היה כל אחד אחר זה לא היה משנה, אבל מפני שהוא סלית'ריני כולם מתייחסים אליי כמו אל זונה. הגריפינדורים האחרים מסתכלים עליי כמו על בוגדת."

הוא לא הגיב. הרמתי את ראשי כדי להסתכל עליו. נראה שהוא לא הרגיש בנוח מדבריי. "מצטערת", אמרתי.

"אין לך על מה להצטער", הוא אמר. "אבל אולי בפעם הבאה שתנשקי את בלייז זאביני כדאי שתעשי זאת במקום פחות ציבורי."

"אין לי שום קשר אליו. לא יכולתי לבקש ממנו להיפגש איתי", אמרתי. "ולא תהיה פעם הבאה."

"באמת?" הוא שאל, מגחך. הוא נשען קדימה וסגר את המרחק בנינו. שפתיו נצמדו לשפתיי. נישקתי אותו בחזרה, פותחת את פי ונותנת ללשונו להיכנס. בהתחלה הנשיקה הייתה רכה ועדינה ואז היא הפכה ללוהטת יותר. נצמדתי אליו, נהנית ממגע שפתיו וידיו, שנטשו את מקומן המתאים לתנוחת הריקוד ועברו ללטף את גבי ופניי. זוג אחר שהמשיך לרקוד נתקל בנו וגרם לנו להתנתק. ביקשתי מהם סליחה בפנים סמוקות. הנער לקח את ידי ומשך אותי מחוץ לרחבת הריקודים. הבנתי שאני אפילו לא יודעת את שמו.

"מי אתה?" שאלתי.

"תצטרכי לחכות עד סוף הערב כדי לדעת", הוא אמר.

"ואם אני רוצה לדעת עכשיו?" התעקשתי.

"אז תצטרכי לחכות בסבלנות", הוא לא נכנע.

"ואם אבקש מאוד יפה?" שאלתי, מקרבת את פניי לפניו.

"תלוי עד כמה יפה תבקשי", הוא לחש. הרגשתי את הבל פיו על שפתיי. נישקתי אותו בשנית. הפעם נתתי לידיי לנדוד. הנחתי יד אחת על חזהו ואת השנייה כרכתי סביבו, נותנת לה לטייל במעלה ובמורד גבו. הוא משך אותי קרוב יותר אליו והעמיק את הנשיקה. מגעו השכיח ממני הכל – את כל הכעס והבושה של הימים האחרונים, את כל המבוכה והפחדים. שום דבר לא היה חשוב כשהוא נישק אותי – שאר העולם לא היה קיים, היינו רק אני והוא.

התנתקנו כשהושמע הצלצול של השעה שתיים-עשרה, שעת הורדת המסיכות. הורדתי את המסיכה שלי והבטתי בו. לבי עצר מלכת. "לא", לחשתי. לא יכול להיות.

הבטתי בבחור שאיתו רקדתי כל הערב. גופי קפא ולא יכולתי לזוז. מכל האנשים בנשף הזה, דווקא הוא... לעזאזל, הוא בכלל לא נראה מופתע. השאלות שלו... הבן זונה ידע מלכתחילה מי אני. הכל בטח היה משחק עבורו.

צחוק מריר נפלט מבין שפתיי. סטרתי לו וברחתי מהאולם הגדול, דמעות זולגות במורד פניי.

 

                                                              

התמונה להמחשבה בלבד. לא נראלי שהם היו יכולים להתנשק עם מסכה שכזאת XD 

 

*באמת ראיתי תחפושת כזאת. פשוט מגוחך. זה הורס את כל הרעיון של ההתנזרות. אנשים יוצאים מגדרם כדי להפוך את כל התחפושות לקצרות וסקסיות. קשה כיום למצוא תחפושות מהוגנות שלא משדרות מיניות. או זנות. אפילו תחפושות לילדות קטנות. אפשר לחשוב שהמעצב פדופיל. האורך נהיה קצר יותר – והמחיר גבוה יותר.

 

**במקור התחפושת של מישל הייתה בנאלית, אך שיניתי זאת בעריכה לאחר שהתחפשתי בפורים של שנה שעברה לאחות רוצחת. התיאור לא מדויק, אבל הוא בהשראת התחפושת. וחבל שסכין הקצבים שלי לא נראתה כלל אמיתית. הייתי שמחה להלחיץ אנשים. היה לי גם מד חום באורך של מטר או קצת פחות. הצלטמנו איתו בתנועות מגונות כי זה דרש.

 

*** מתוך שיר הנושא של שקרניות קטנות ויפות: The Pierces – Secret

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת