33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

bob ממשיך במסע

בורדו – יינות מתיישנים (מאד...)

24/03/2014

זה לא סוד שיינות בורדו חביבים עלי. 
טעימת יינות בורדו מתיישנים שהתקיימה בסניף של  "דרך היין" ברחוב החשמונאים בת"א משכה את תשומת ליבי. קפצתי על ההזדמנות הנדירה לשתות יינות החל מ- 1953. היינות הגיעו משלושה יקבים לא מוכרים השייכים למשפחת Capdemourlin מסנט אמיליון.

בורדו (Bordeaux) נחשבת לאחד מאזורי היין הידועים והחשובים ביותר בעולם. יש בה למעלה ממיליון ומאתיים אלף דונם כרמים. פועלים בה אלפי יקבים המייצרים בממוצע למעלה מ-700 מיליון בקבוקים בשנה. רובם המכריע של היינות הם ממסכים (blend) מזנים אדומים: קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק, פטי ורדו ו-מלבק אך יש גם זנים לבנים כמו סוביניון בלאן, סמיון, מוסקדל ועוד. יקבים רבים במחוז מאוגדים בלמעלה מחמישים אזורי פיקוח (AOC-appellation d`origine controlee), שהם מוסדות רשמיים המפקחים על היין הן מבחינת תהליכי הגידול, הן מבחינת ייצור היין והן בקביעת איכותו.

מייחסים לרומאים את הבאת היין לאזור. היין התקיים כאחד מתוך מספר ענפי חקלאות עד למאה ה-14. קפיצת המדרגה הגדולה של הענף הגיעה בעקבות נישואי אלינור מ-אקוויטניה להנרי השני לבית פלנטג`נט מלך אנגליה. באותה עת היינות שנשלחו מנמל בורדו (לרוב בחביות ולא בבקבוקים) קיבלו מבחינת בית המלוכה עדיפות מסחרית. הקלות המס הפכו אותם לזולים יחסית, הגבירו את נפיצותם ותרמו לשגשוג האזור. היינות הללו זכו בבריטניה לכינוי Claret.
במהלך השנים האזור עבר שינויים רבים. יובשו ביצות, ניטעו כרמים ושולבו זנים חדשים. היינות זכו למעמד מוביל ברחבי אירופה.
ב- 1855 סווגו היינות בגדה השמאלית של נהר הג`ירונד ברשימה שהתקבעה ונותרה כמעט ללא שינוי עד לימינו. לרשימה זו הייתה חשיבות רבה בביסוס מעמדם הכלכלי והתדמיתי של היקבים שנכללו בה. קיימות רשימות סיווג נוספות אך מעמדן לא זהה לרשימה המפורסמת הזו. יש לציין שהעליה המהותית במעמדה של הגדה הימנית של נהר הג`ירונד (בה מגדלים בעיקר מרלו)  היה רק מסוף המאה ה-19 ובמיוחד במאה ה-20.
החל מ- 1875 תקפה את הגפנים מגפת כנימות הפילוקסרה ובמשך מספר שנים כמעט כל הכרמים נהרסו. לייננים לא הייתה ברירה והם שתלו את הגפנים מחדש על כנות אמריקאיות שהיו חסינות מפני הכנימות.
במהלך השנים האזור הושפע מכל ההתרחשויות הגיאו-פוליטיות-כלכליות: המהפכה הצרפתית, מלחמות, השפל הכלכלי, פגעי מזג אוויר דרמטיים (כמו הקרה של 1956 שהשמידה כמעט את כל הגפנים בבורדו) וכדומה.

כיום, בורדו עדיין ניצבת בגאון בראש והיינות של היקבים המובילים שלה נחשקים ומחיריהם בהתאם. אבל לא כולם שותפים לחגיגה. רוב היצרנים מתמודדים עם תחרות קשה שבאה מיינות העולם החדש ומשינוי בטעמי הקהל. פשיטות רגל ועקירת כרמים אינם נדירים. נראה שאין מנוס משידוד מערכות בכדי להחזיר את הקסם של העולם הישן.   

למרות שקל להסתכל אל העבר בצורה רומנטית, ראוי לקחת בחשבון שבשנות ה-50 של המאה הקודמת ייצור היין היה שונה מזה המקובל כיום. מעבר לעובדה שהשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היו שנים קשות כלכלית והמשאבים הושקעו בשיקום צרפת, בעלי היקבים היו ברובם חקלאים פשוטים (חלקם עד היום) שהמשיכו בשיטות המסורתיות כי זו הדרך היחידה שידעו והכירו.
כיום ניתן למנות מספר פגמים בשיטות העבודה שהיו נהוגות אז: הענבים נבצרו למרות שלא תמיד הגיעו להבשלה ראויה; הסניטציה ביקבים לא הייתה גבוהה; מעיכות ענבים אגרסיביות היו גורמות לפציעת הענבים ולתהליך תסיסה מוקדם מהרצוי; המשאבות היו ידניות ולא נקיות; מיכלי העץ הגדולים אשר שימשו לתסיסה היו אף הם בעיתיים הן מבחינת ההיגיינה (בקטריות ופטריות) והן מבחינה טכנית היות והיה קשה מאד לשלוט בהן בכניסת החמצן ובטמפרטורות.
אף על פי כן היינות בטעימה הראו שהתוצאות היו לא רעות בכלל בלשון המעטה.

אין זה פשוט לשים את היד על יינות מתיישנים. מצד אחד אין הרבה הזדמנויות לקנות יינות כאלה. מצד שני כל חובב יין רציני יחשוש לקנות יין שלא ברור מה ההיסטוריה שלו (provenance) . במכירות פומביות נתקלים מעת לעת ביינות כאלה המגיעים מאוספים פרטיים של חובבי יין שהיו להם הזמן, הסבלנות והמקום להקים את האוסף ולשמור עליו.
ביקבים עצמם יש סיכוי טוב להיתקל בבצירים ישנים. יקבים אלה נוהגים לשמור במרתפיהם את היינות בבקבוקים ברוב המקרים ללא קפסולה וללא תווית. את אלו מוסיפים רק כאשר רוצים למכור את היינות. יקבים הדואגים לשימור מעמדם ושמם, רואים את עצמם אחראיים ל-"מוצר" גם לאחר השנים הרבות שחלפו. ביקבים המבוססים מקובל להחליף פקקי שעם ביינות שגילם 25 שנים ומעלה. בעת ההחלפה הם ישלימו את הנוזל שהתאדה במהלך השנים באמצעות "הקרבת" יין מבקבוקים אחרים. פעולות אלו (החלפת הפקק ומילוי הבקבוק) יעשו ביקב בצורה מרוכזת ומסודרת גם עבור לקוחות פרטיים שהבקבוקים נמצאים בחזקתם.    

שלושת היקבים ששתינו בטעימה מוגדרים כיקבים של ייננים ולא יקבים של מבקרים כלומר ביקבים הללו מייצרים יין כמעט ללא התייחסות בינלאומית. הביקורות על היינות, אם ישנן, הן מעטות.
היקבים נמצאים ב-St. Emilion  הנחשב לאזור הפיקוח הגדול ביותר והתיירותי ביותר בבורדו.
את הטעימה העביר מר קובי שקד-מנהל בכיר בחברת הייבוא שקד ורשת החנויות דרך היין. הוא ציין את הקשיים שעמדו בפניו בהרמת הטעימה: התקשורת המוגבלת עם היקבים, חוסר המודעות שלהם להיבטים שיווקיים, הקושי בהשגת אנליזות בכדי שניתן יהיה להכניס את היינות לארץ והקושי בהשגת מסמכי אישור של היקב לאותנטיות של היינות .

 

 Chateau Balestard la Tonnelle - מקור התמונה

 

משפחת  Capdemourlin

משפחת יצרני יין ותיקה מאד מסנט אמיליון.
בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת Jacques Capdemourlin  איחד את החלקות שקיבל בירושה. כיום למשפחה בסך הכול 600 דונם בשישה יקבים. רוב הכרמים שלהם נטועים מרלו (כ- 70%) היתר קברנה פרנק וקברנה סוביניון. המשפחה נעזרת ביינן הידוע מישל רולאן החל משנת 1979.

 

Chateau Cap de Mourlin

המשפחה מחזיקה באחוזה במשך כ- 400 שנה והיא האחוזה הוותיקה ביותר הנמצאת בחזקתה. עדות לעשיית יינות באחוזה קיימים מ- 1647. מ- 1983 היקב שופץ וצויד בציוד מודרני לייצור יין. לאחוזה זו 140 דונם מצפון לסנט אמיליון. 65% מהכרמים נטועים מרלו ו- 25% קברנה פרנק. היתר הם קברנה סוביניון. היישון נעשה בחביות עץ אלון, מחציתן חדשות בין 15 ל- 18 חודשים. היקב מייצר כ- 70 אלף בקבוקים בשנה.
להגדרת המשפחה היקב הוא "סמל המשפחה" ומשקף את מצוינות הטרואר.

 

Chteau Roudier

האחוזה באזור לווין של סנט אמיליון משתרעת על כ- 300 דונם. הכרמים נטועים כ- 65% מרלו, 25% קברנה פרנק ו- 10% קברנה סוביניון. היישון נעשה בחביות עץ אלון, כאשר שליש מתוכן חדשות. ביקב מייצרים כ- 130 אלף בקבוקים בשנה.
להגדרת המשפחה הוא היקב המסורתי ביותר שבין היקבים שלהם.

 

Chateau Balestard la Tonnelle

האחוזה יושבת על 106 דונם בשולי הכפר סנט אמיליון. במרכזה מגדל מהמאה ה-15 אשר שימש בעבר כמגדל תצפית והפך לסמל האחוזה. על התוויות מופיעה פואמה של Francois Villon אף הוא בן המאה ה-15 שהזכיר את היין. רוב הגידולים בכרמים (70%) הם מרלו, היתר קברנה פרנק (25%) וקברנה סוביניון (5%). היינות מתיישנים בחביות עץ אלון כאשר מחציתן חדשות בין 15 ל-18 חודשים. היקב מייצר מידי שנה כ- 55 אלף בקבוקים.
להגדרת המשפחה זהו היקב הטוב ביותר שלהם. נדיב ועדין במיוחד.

 

המגדל ב-  Chateau Balestard la Tonnelle  -  מקור התמונה

 

מרתף היישון של  Chateau Balestard la Tonnelle - מקור התמונה 

 

הבצירים שהשתתפו בטעימה :

2010 – נחשב לבציר טוב מאד בשתי הגדות של הג`ירונד. מזג האוויר היה חם ויבש יחסית אך לא היו גלי חום קיצוניים. הבשלת הענבים הייתה אחידה ורציפה. צופים שהיינות יתפתחו לאורך שנים רבות בזכות טאנינים רכים וחומציות מצוינת.

2005 - נחשב לבציר מושלם. אביב וקיץ חמים ויבשים יחסית ללא תנאי שרב. הענבים הבשילו כראוי. יינות הבציר מרוכזים, בעלי אחוז אלכוהול גבוה יחסית, עם חומציות מצוינת וטאנינים גבוהים. התוצאה באופן מכליל היא שהיינות עשירים ולעתים כבדים אך יחד עם זאת נגישים.

1988- מזג אוויר הפכפך פגע בבציר. למזלם של היקבים בגדה הימנית, המרלו הספיק להבשיל עד לבציר.

1964- עד לספטמבר באותה השנה התקבל הרושם שזה יהיה אחד מהבצירים המוצלחים ביותר. גשמים כבדים אשר ירדו בתחילת אוקטובר פגעו מאד בעיקר בגדה השמאלית. שוב היה מזל ליקבים בגדה הימנית היות והבציר שלהם הסתיים כאשר התנאים עדיין היו מושלמים.

1959- בציר שבו תנאי מזג האוויר היו אופטימאליים: קיץ נוח עם גשמים מועטים ושעות שמש רבות, גשמים שהגיעו באמצע ספטמבר. היה מי שהשווה את הבציר לבציר 1961 האגדי.

1955- קיץ חם ויבש, גשמים במהלך ספטמבר בתזמון מושלם  סייעו להבשלה מלאה. היבול היה גבוה מהרגיל. שנה לאחר מכן הייתה קרה גדולה שגרמה נזקים נרחבים לכרמים בבורדו.

1953 -  שנה חמה עם שעות שמש רבות יחסית. במהלך ספטמבר ירדו מעט גשמים. הבציר החל באיחור.

 

רשמי הטעימה 

הבקבוקים שהגיעו ישירות מהיקב נפתחו כשעה לפני תחילת הטעימה בחליצה זהירה (חלק מהפקקים התפרקו), נטעמו ונסגרו שוב בואקום למנוע חמצון. המזיגה הייתה זהירה בכדי להימנע ממשקעים.

Chteau Roudier Montagne St. Emilion 2010

צבע כהה, מאפייני עור באף, הרבה פרי, דחוס, טאנינים קשים, קיים פוטנציאל להתיישנות, מאד מודרני.

Chateau Cap de Mourlin St. Emilion Grand Cru Classe 2010

האף מעט פרחוני. מלא, "מדבר" בשפה דומה לזו של היין הקודם אבל טוב ממנו, ישנה מרירות רבה אבל הטאנינים נעימים יותר. סוג של עולם חדש.

Chateau Balestard la Tonnelle St. Emilion Grand Cru Classe 2010

הטוב והיקר בשלישיה הראשונה. יחסית נגיש ומאוזן. חמיצות טובה, מרירות מתונה. מתיקות שיורית, רך ונעים בפה.

 

 

Chateau Cap de Mourlin St. Emilion Grand Cru Classe 2005

הצבע מתחיל לקבל גוון עכור. באף מתחילים לקבל את ריחות בורדו. למרות שהוא עדיין סגור, החמיצות טובה. לא שרירי או אלכוהולי אלא יותר דליל ורזה. בשלב זה האף טוב מהפה. מתקבל הרושם שיחזיק מעמד זמן רב יותר מאשר 2010.

Chateau Cap de Mourlin St. Emilion Grand Cru Classe 1988

צבע חום עכור. האף "מסריח". קשה ליפול בו בטעימה עיוורת. מעט סירופי באף ובפה. מלא, חמיצות טובה, תחושה של ברזל בסוף.

 

 

Chateau Balestard la Tonnelle St. Emilion Grand Cru Classe 1964

צבע חום-כתום. האף מאד מורכב אפילו מסריח: בשל, עור, טחב, אדמה, קרמל. עם הטעימה האף השתפר והפך נעים יותר. בפה מאוזן, מרירות מעודנת, חמיצות מצוינת, נוכח אבל מרוכך, אלגנטי, ממלא את חלל הפה, טעם שיורי ארוך עם רמז למתכתיות. בסך הכול חווית שתייה מוצלחת.

Chateau Balestard la Tonnelle St. Emilion Grand Cru Classe 1959

הצבע כהה יחסית. האף חי ובועט. באף שוקולד / קקאו. אצל חלק מהנוכחים הוא עשה רושם של יין צעיר יותר ו-"רענן" מקודמו. ייתכן שהדבר קשור לנוכחות בולטת יותר של פרי וחמיצות.

Chateau Cap de Mourlin St. Emilion Grand Cru Classe 1955

צבע כהה (!) אף טוב. פה מלא ועשיר. חמיצות טובה. טאנינים בולטים (!). לא מרובד.
היין עורר תהייה היות ולא היה סביר לקבל יין בן 59 שמתנהג כפי שהוא התנהג. 

Chteau Roudier Montagne St. Emilion 1953

צבע כהה. באף עור. בפה מעט דליל, עייף, לא מאוזן, חמיצות בולטת יותר יחסית לקודמים, נעדר טאנינים. יחד עם זאת היין היה חי ובועט. לטעמי הוא מעבר לשיאו אבל עדיין מהנה.

 

 

 

 לסכום:

הגעתי אל הטעימה עם הרבה תמיהות, האם בכלל ניתן ליהנות מיינות בני חמישים ושישים שנה של יצרן לא מאד ידוע שאינו משתייך "לליגה הלאומית" היוקרתית של בורדו ? האם היינות הללו יסבו הנאה כלשהי ? האם הם עדיין בחיים או חס וחלילה במצב של מוות קליני ?

התשובה הייתה מפתיעה. היינות היו חיים, בועטים ומהנים מאד. מסתבר שמבקרי היין הטוענים שטווח השתייה של יינות אלו הוא מוגבל ל- 10-15 שנה מהבציר לא ממש קלעו למטרה.

מעניין היה ללכת אחורה בזמן מבציר 2010. טעימה כזו מסייעת להבנה עד כמה ניתן לשמר יינות כאלו על מנת ליהנות מהם גם בעתיד.

 

 

סרטון  אשר לוקח אותנו אל המרתף של Chateau Balestard la Tonnelle

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

24 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל bob68 אלא אם צויין אחרת