00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אבא עובד וכל מה שמסביב

קוביית פרטים אישיים

מה היא עושה בהפסקה?

יום ראשון בבוקר, מגיעים לעבודה, קפה, דיבורים,כולם נפגשים, מתיישבים לעמדה, אוזניות, עובדים.

תמיד דיברו עליה, ההיא שם מהקיובק האחרון, הייתה חותכת כל פעם לאן שהוא, בהפסקת צהריים - כל צהריים.

כולם דיברו עליה, קיבלה גם מבטים מהמנהל, לא פעם אחת והיא, בשלה, כל צהריים יוצאת, חצי שעה, או שלושת רבעי שעה וחוזרת, מתיישבת, אוזניות כרגיל ועובדת..

ניסינו לראות, אולי מזיעה, סמוקה, אולי חולה, עושה טיפולים, אך אחד לא ידע, כולם דיברו עליה, כבר נשמעה במסדרון המילה :"זונה".

אף אחד לא ידע למה היא יצאה.

גם מי שניסה לעקוב אחריה איבד אותה אחרי שניה, נעלמה, בשניה, מוזר.

ריכולים וואו, וואו, כמה היו, מין, בטוח!אנשים דיברו והיא בשלה, עם החיוך הרגוע והמבט בעיניים החומות, קמה, הולכת, "הפסקה" היא לוחשת כמעט וחוזרת.

השתגענו שם במשרד, שהיא יוצאת, ככה לבד. 

יום שבת האחרון, התאספנו בבית שלי, יוזמה שלי, אספנו כסף, הבאנו בלש פרטי, מה היא חושבת לעצמה? שאנחנו לא נדע ולמה שנשאל?למה היא לא מספרת?

עובדים בפ"ת ,במרכז של בזק, יש לה מכונית, אנחנו יודעים והנה שילמנו לו, "תעקוב, אנחנו רוצים תמונות, הכי עסיסיות שיש", אפילו אלי הבוס שם כסף,

ישבנו כולנו וציפינו ליום ראשון הקרוב, השתגענו עד שהשבת עברה.

יום ראשון הגיע, כולנו בציפיה, מה יהיה עכשיו אם היא תדע?, אם מישהו יפלוט?, הרי זה מזמן כבר לא סוד, מדברים על זה בקפה של הבוקר.

איך שהיא מגיעה, שקט, דממה, כל העיניים נעוצות בא, משפשפים ידיים ואומרים לעצמנו:"אל תדאגי מותק, היום נדע".

והנה זה מגיע, היא יוצאת, כולנו במתח, הנה היא יוצאת מהמתחם, כל הבנות עוזבות את האוזניות ורצות לחלון,אפילו  אלי הבוס בא לראות,

"הנה, הנה הוא שם" ומצביעות על האופנוע השחור של רונן הבלש.

היא יוצאת והוא אחריה, 45 דקות שעברו כמו נצח, כולם כוססים ציפורניים, בקושי עונים לשיחות, המרכזיה מתפוצצת והנה היא חוזרת, כולם רצים למקומות ועונים בטירוף.

היא מגיעה, מסתכלת סביב,מחייכת,מתיישבת, אוזניות כרגיל ועובדת.

קבענו בערב עם רונן הבלש אצלי בבית עוד פעם, כל הבית שלי מלא באנשים, אני מחכה לו, כל אחד זורק משהו, מנחש, אלי הבוס יושב בצד, משתדל לא להתערבב יותר מידי,

לא נעים לו, אבל הוא סקרן טירוף.

אוכלים, שותים, רונן מתקשר אליי:"אני בדרך, לקח לי זמן להדפיס את התמונות", "נו ספר, אני מתפוצצת כאן", אבל הוא אומר :"אני כבר מגיע".

אחרי עשר דקות, הוא מגיע, מצלצל בדלת, אני פותחת וכולם קופצים עליו , "נו, ספר, נכון מאהב?נכון סקס באמצע היום? קופצת הבייתה לאכול?מכון כושר?מה? מה? נו...."

הוא צועק "רגע" ומרים את התיק למעלה, "שבו כולם!" וכולם מתיישבים מסביבו צפוף צפוף כולל אני, הוא פותח מעטפה חומה גדולה ומוציא את התמונות מתוכה.

הוא מחלק את התמונות לכולם ו......שקט, דממה משתררת בבית.

היא בתמונה, נכנסת פנימה, מתיישבת, מסביבה יושבים הילדים, שם בביה"ח שניידר, מח' ילדים, חצי שעה, כל השנה, שעת סיפור,

"דליה המספרת - היא קוראת לעצמה שם" הוא מוסיף פתאום וכולנו בבת אחת נושאים אליו את עיננו ומסתכלים עמוק לתוך עיניו השחורות ומתביישים עד עמקי נשמתינו,

"אמרתי לכם", אמר דויד מהטכנולוגית, אבל תמיד יהיה אחד שיאמר "אמרתי לכם".

דקות ארוכות של שקט ומתבוננים שוב ושוב בתמונות שלה, מספרת סיפור לילדים, כל יום, באותה השעה, על חשבון ההפסקה שלה.

ואז מתחילות השאלות:"למה לא סיפרה? למה התביישה? מה היה לה להסתיר?" ,"מה?זה צדקה.." אמרה עדי המנקה, "הנה, הכל בגללך" וכולם הסתכלו עליי

"תראי מה גרמת לנו לעשות" וכולם פתאום הסתכלו עליי בעצבים, מפילים עליי את התיק ,"רגע", צעקתי, "מה ?אתם לא הייתם בעניין?לא שילמתם?למה אני אשמה?

כי אני הפעלתי את כל מה שכל אחד ואחד בכסף שלו חתם? תתביישו לכם.

הם יצאו חפויי ראש מביתי, השעה הייתה כבר מאוחרת ואני לא יכולתי להרדם, הראש שלי עבד, כעסתי על עצמי, כמה אנחנו תמיד חושבים רע על אנשים אחרים.

בעלי והילדים לא ידעו כלום, הוא כל הזמן חשב שאנחנו עושים מפגשי חברה בבית שלנו והתלונן על הרעש והלכלוך ובאמת , כמה "לכלוך".

למחרת בבוקר הגענו למשרד, קפה, דממה בקומה, אף אחד לא מצייץ, היא נכנסת וכולם מסתכלים עליה כמו גיבורה, היא מרגישה, אבל כרגיל, יושבת, אוזניות, עובדת...

איך שהתיישבתי בעמדה, שלחתי אי מייל לרשימת התפוצה שלנו, "חברים, בואו נתקן, מאה שקל כל אחד ונקנה ספריית ספרים חדשה, כולם הסכימו, אספתי כסף מכולם,

ירדנו יחד לחנות הספרים וקנינו ים של ספרי ילדים, ארזנו בקופסאות, עשינו משלחת ופגשנו אותה שם במחלקה.

התחלקנו לקבוצות של מספרים וילדים והקראנו להם סיפורים.

כשיצאנו חיבקתי אותה ואמרתי לה "סליחה".

היא רק חייכה ואמרה "אין בעיה". 

ואז חוזרת מתיישבת, אוזניות כרגיל ועובדת.

 

*אין למקרה המסופר פה שום קשר למציאות וכל הדמויות הינן בדויות מראשי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

38 תגובות

הרשומות הנצפות ביותר
תמונת המזל שלי

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל gils33 אלא אם צויין אחרת